לפעמים אנשים צריכים יישור.
נקבות, כמוני, צריכות סדרת חינוך.
עיקרון 4.
בטוח, שפוי ובהסכ... מה?
כי הקונצנזוס לא מתאים לכל אחת.
***
מהיום הראשון שבו גיליתי את העולם הזה, "בטוח, שפוי ובהסכמה" היה הסיסמה שבה כולם מנפנפים, הקונצנזוס שעליו ייהרג ובל יעבור. וזה נכון וחשוב והכל אבל אני, מטומטמת שכמותי, אני לא חיה לפי הקונצנזוס, אני חיה רק לפי מה שנכון לי. אין ספק, בהחלט ייתכן שהוא היה אונס אותי אז בחולות – בנעלי העקב החדשות ששקעו בדיונות ובשמלת הערב שהתמלאה קוצים ועם הטעם בפה שהיה המאפרה שלו כל אותו הערב – ואולי שם, בחולות, באמצע הלילה, הייתי גם מסיימת סופית את חיי העלובים. מי יודע. אבל אני כן יודעת שאם לא הייתי טוטאלית אז, ואם לא הייתי סומכת על תחושת הבטן שלי, ואם הייתי מקשיבה לקונצנזוס במקום לעצור בשקט את הנשימה כשהוא מעביר עליי את הסכין שלו, הרי שלא הייתי שייכת לו היום. והאמת? כנראה שבאיזשהו שלב הייתי נאנסת בכל מקרה, ואולי גם מסיימת את חיי העלובים בחולות – אם לא ההם, אז חולות אחרים, כי דיונות יש מספיק.
רוצה לומר: יש שלב בחיים ש- SSC הוא הכלי החשוב ביותר שיש לעלמת-חן בעולם הזה, כשהיא עדיין מה שנקרא "סאבית" שלומדת את צעדיה הראשונים כאן. הבטוח, השפוי וההסכמה יצילו אותך פעם אחר פעם אחר פעם, ולעולם אל תיכנסי למקום שבו הבטן שלך לא רגועה והראש שלך לא שקט ושבו את לא מבינה היטב מה הסיכונים - כי משם הדרך לאלימות, פשוט אלימות, קצרה מאד. העולם מלא טורפים ואת תלית על עצמך שלט גדול עם סימן מטרה באדום זועק. אז אל תהיי מטומטמת כמוני, כי מטומטמות כמוני צריכות הרבה מדי מזל כדי לשרוד ולספר על זה.
אבל מגיע שלב אחר בחיים, אחרי שתשע הנשמות שלך כבר נגמרו ועוד לקחת כמה בהלוואה, שבו את כן מבינה את הסיכונים. מגיע שלב שבו התמזל מזלך ופגשת את האיש האחד שלו חיכית ושאת סוליות הנעליים שלו ליקקת בתאווה (בכיכר, מול כולם) ושהסכים לקחת אותך להיות שלו ונשבע לך אמונים באותו סכין בדיוק שבו כמעט הרג אותך בפעם אחרת, ועכשיו את יכולה להתחיל לשחרר את המגננות שלך כי אין יותר לאן לברוח – ובעיקר אין יותר ממה. זה השלב שבו את מתחילה לשאול את עצמך שאלות על הקונצנזוס:
- בטוח: הכי בטוח זה למות, בכל פעולה אחרת יש סיכון. אני מוכנה להתפשר על "בטיחותי", אבל מה אני כבר מבינה בבטיחות? אני צריכה לעבור הכשרת דומים כדי לדעת שהוא קושר אותי נכון או שהוא לא חונק אותי ליותר מדי זמן או שהוא לא ינקע לי את הצוואר כשהוא מזיין לי בפראות את הגולגולת? אלו לא תהיות נדירות בחיי היום-יום של שפחה כמוני, אבל הוא האדון שלי ואני סומכת עליו בגופי ובנפשי. ואם הוא טועה? גם זה בסדר; אני כאן, בין השאר, גם כדי לשלם את מחירי הטעויות שלו. אני קיימת בשבילו, ואין בעולם מקום בטוח יותר לשפחה להיות מונחת בו מאשר בכף היד של אדונה.
- שפוי: אני שפויה? הוא שפוי? אתם שפויים? לפי איזו גרסה של ה- DSM מחליטים כזה דבר? לגמוע את השתן שלו בצד הדרך זה שפוי? ואם אני לא "שפויה" אז אסור לי להיות שייכת? מה עדיף, שאסתובב לבד בעולם? שאתאשפז? להפך בדיוק: שליטה טוטאלית היא המסגרת היחידה שבה אני חופשיה להיות מי שאני באמת. שפויה או לא שפויה זה לא רלוונטי, הוא מקבל אותי בלי הסייגים האלו. רלוונטי רק אם אני מספיק טובה בשבילו.
- בהסכמה: לא בחרתי לבוא לעולם - וגם אחרי שכבר באתי אף אחד לא שאל אותי אם להיות מי שאני. רוב הבחירות שלי בחיים לא באמת היו "שלי", כי מי זה "אני" אם לא אוסף החוויות שבתוכן גדלתי (שהוא, בעצם, די מקרי)? כל הקונספט הזה של הסכמה, עבור נקבות מהסוג שלי, הוא מופרך מהיסוד. כמה פעמים הסכמתי לדברים – וחטפתי? כמה פעמים לא הסכמתי לדברים – וגם חטפתי? החיים לימדו אותי שהקשר בין ההסכמה שלי לתוצאה בשטח הוא קשר רופף מאד, והאמת היא שתוצאות חיוביות למעשים שלי התחילו לצוץ רק אחרי שהפסקתי "להסכים" והתחלתי להקשיב למה שאומרים לי, לחינוך הקפדני שאני מקבלת ממנו. אני מי שאני, הוא מי שהוא, ואנחנו מי שאנחנו; אני לומדת לקבל את זה כמו שזה כי בסופו של יום זה מה שעושה לי טוב. הרי זו לא באמת בחירה להיות מי שאת, ואם את שפחה שפוטה בעצמות שלך – אז זה מה שאת וכדאי שתסתמי את הפה ותעשי מה שאומרים לך. כי האגו הזה שלך? זה שעומד מאחורי "בהסכמה" ושמנסה להרים את הראש בכל פעם שאת באיזשהו חוסר ביטחון? זה שקופץ ובועט בכל פעם שאת מנסה לשמור על עצמך? מכירה אותו? אז האגו הזה שלך חייב למות; הבחירה החופשית שלך בעולם הזה התבטלה ברגע שהסכמת לענוד בגאווה את הקולר שלו. את כמובן יכולה שלא "להסכים" לכל זה, פשוט לקום וללכת בכל רגע נתון. אף אחד לא עוצר אותך. אבל אז כבר לא תהיי את, וזה יהיה הצעד הכי לא בטוח והכי לא שפוי שאי-פעם תעשי.
