|
|
|
אני בת 20,
והפעם אני כן מרגישה שינוי בין המספרים.
כי אני יודעת כמה זה העשור הכי מיוחד שאזכה להיות בו.
זה העשור להשתחרר.
זה העשור לטייל.
לעבוד בעבודה מועדפת.
להכיר בני זוג.
להתחיל ללמוד ולהוציא תואר.
לבכות מלא.
להתארס, להתחתן ואם אספיק אז אולי גם להביא ילד.
לחפש עצמאות ולדעת לגדול.
אני מאחלת לעצמי שבעשור הזה, אמצא משמעות ואהנה מכל רגע.
כשהייתי ילדה ההורים דאגו לשים לי כיסוי עיניים. שלעולם לא אדע כאב ורוע.
הם רצו להאמין שהכיסוי יעזור לי לא לראות ולהרדם בשלווה.
אבל העולם הוא כזה שלא ניתן לברוח ממנו.
אני נשאבת אל תוך חלום שההורים גורמים להרגיש מיוחדת בעולם מואר, זוהר , קסום ממשש!
כזה שאני נערה חזקה שמצילה את העולם " כי אני ילדה מיוחדת" .
אבל הבוקר הגיע, הזמן להוריד את הכיסוי עיניים ולראות את כל השפל שבעולם.
לראות את מעגלי העוני, ואת הקלות להגיע לשם
את הסמים , את הדיכאון , את ההרס העצמי שיש באנשים, את האונס, את האלימות.
את השנאה.
ואני לא אוהבת את הבוקר הזה, אני רוצה לחזור אל תוך החלום שאני חיה בו 20 שנים.
בחלום הזה אני רוצה לגדל את ילדיי, את נכדיי ואת כל מי שלוקח חלק בעולם שלי.
אני רוצה להשאר בחלום שסך הדאגות שלי זה ריבים עם ההורים על מקדונלדס.
פעם כעסתי שהביאו לי את הכיסוי עיניים, הוא מנע ממני את העצמאות להרדם לבד..
אבל כשקמתי בפעם הראשונה ללא ככיסוי עיניים, זה לא היה כיף.
זה הפחיד אותי!
עוד לא נכנסתי לתפקיד המפקדת, עןד אין לי מושג עדייין איך משנים את החשיבה של חיילת למפקדת.
והגיעה השעה לתפקד בזמן אמת.
לפקד בחמל תצפיות כשכוולנו בכוננות למלחמה ובית זה רק בסימן שאלה.
חיילות בוכות, לחץ היסטרי.
ואת צריכה להתמודד, שבתוך תוכך את ילדונת, שצריכה חיבוק וחום.
אבל כרגע את חזקה, את מייצרת חוסן ודריכות.
מייצרת לאחרות את החום שאת זקוקה לו
מה אם כל מה שקרה לא היה קורה?!
מה אם היום הייתי ילדה רגילה שנרגשת מדברים רגילים, נורמטיבים.
שאוהבת וכואבת כאבי נעורים, תמימים.
שהכאב הגדול ביותר זו אהבה שפשוט לא הסתדרה.
התעבות כאב פנימי שנמצא עמוק בתוך הלב - לא נשלט.
הוא מידי פעם נוטה להזכיר שהוא קיים.
ואם זה לא הוא, אז זו היד- רק סובבת מבט לראות את הצמיד החדש וראית את עומק הצלקת שמציפה את עומק הכאב.
הרבה אנשים חושבים שאת מאוחרי הסיפור.
אבל איך את מאחורי, אם הדבר היחידי שמושך אותך זה מה שעברת וגם לך להיות כזאת?!
כשבאלי לפתוח את החסכון, צריך לדבר עם בנקאים ואני לא מבינה כלום!!!
אני רוצה מסיבה,
מסיבה עם אנשים כמונייי!!!
להכיר ליטליות ודאדיס,
להכיר שולטים, נשלטים, שולטות ונשלטות.
לרקוד , להיות אני ולהרגיש לרגע,
הכי אמיתית בעולם!
ללבוש חצאית וחולצת בטן קצרה,
אולי שתי צמות וכמה סיכות.
אני כל כך רוצה, אז למה אני מפחדת?!
אתמול בלילה חלמתי חלום משונה.
אני נמצאת בתוך כלוב מעץ של זוג שולטים, הם מחדירים לתוכי שני מקלות ארוכות ממש,
מחשמלים אותי מידי פעם ולבסוף גם דוחפים עוד נשלטים ונשלטות אל תוך הכלוב.
מה קורה לי בתת מודע? על מה אני חושבת?
מאז הזריקות לקחתי אוויר, הבנתי שאל הגוף לא אכניס עוד צער מיותר.
אתחיל להתהלך עם אטמים באוזניים ואקשיב רק לדברים נעימים באמת.
הקרקפת החלה להצמיח שורשים
והגוף מחליט שדי לעצב.
להסתכל על עצמי ובתוך עצמי ללמוד לאהוב ולמלא את הכל באור.
אני שמחה שהשיער שלי נשר הוא גרם לי להבין שהלחץ הסתמי שלי מיותר - והוא באמת לא שווה את הבריאות.
לומדת לראות את האור
כשעצוב לי ,
אני נכנסת אל תוך ה"ליטל ספייס"
מדמיינת חיבוק חם ואני נשאבת לתוכו.
נכנסת לתוך עולם שכולו ממתקים ולרגע טוב לי עם דאדי.
אני לא רוצה להיות לבד כשרע לי....
הגוף מכיר אותי יותר טוב מהסיפורים שאני משקרת לעצמי.
הוא מתריע שהוא בלחץ ואני בתגובה מדברת לעצמי. מנסה טריקים פסיכולוגים להרגעה שלא מצליחים לעבוד על הגוף.
הוא מבקש ממני בדרכו להכנס לפרופורציות, לשחרר את הדפוס הנוראי "הרס עצמי" כי זה פוגע בו.
ואני עדיין ממשיכה..
מדיטציות, יוגה, חיבור אל הרגש - תחושה רגעית ושום דבר לא עוזר.
הגוף בסטרס.
חוזרת הביתה , אוספת את השיער ומגלה התקרחות..
הגוף כועס, הוא התריע שוב ושוב.
ההתקרחות גדלה מיום ליום, החרדה גם היא.
הרי יופי אישה הינו שיערה?!
אחרי כמה שבועות אני מגלה עוד התקרחות באיזור אחר.
כשהגוף ביקש להרגע, נלחצת משטויות.
ועכשיו??
