Little girl

אתה זורק אותי למיטה, 

דורש שאתייצב על 4 ,

אני מבצעת ככלבה טובה. 

מעגלת מעט את הגב ומבליטה את הישבן. 

 אתה מתרומם מעליי בוחן, מלטף, מחייך. 

ואז זה מגיע.. 

ההצלפה הראשונה משום מקום.

אני כאובה- מקמרת את הגב ונאנקת. 

אתה מסתכל עליי ואני מייד מחייכת ורוצה עוד…

ההצלפה השנייה מגיעה ואחריה השלישית הפעם לא חיכית שאחייך. 

אז הכאבת שוב ושוב עד שראית את הכתמים האדומים שאתה אוהב. 

אתה קורא להם שייכות, אתה מסמן אותי. 

אתה מסתכל אליי שוב והפעם אני מחייכת  בתחושת גאווה, 

אני יודעת שאראה אותך לפחות שבועיים על גופי. 

כל יום אשחזר את הטוב שעשית לי דרך הכאב.. 

להיות קורבן זה הנורא מכל. 

המקרה שקרה זה רק ההתחלה

יום יום ליפול למקום הכועס- למה לי זה קרה? 

לכעוס על מגע, 

לכעוס על שיח, 

לברוח באמצויות מהכיתה, 

להבהל  מיחסי מין, 

לקבל התקפי חרדה, 

למנוע מעצמך הנאה, 

להכנס לדכאון 

ועוד המון פעלים של קורבן לטראומה. 

ואז מתחיל השינוי… 

ההבנה והשלמה! 

את מתחילה להבין שזה מה שנעים לך, 

שאת נהנת מכאב, שהוא מחייה אותך. 

שכיף לך שמישהו נותן לך שליטה. 

זה כבר לא פסול- את שולטת בסיטואציה. 

את יכולה תמיד ללכת, 

את יכולה לבחור שזה לא קורה- זה הגבול

את יכולה להרגיש את!! 

את כנראה לעולם לא אהבת אן תאהבי סקס ונילי כמו כל אדם, אבל זה גם בסדר- לפחות תעשי את זה נכון. 

כשאת בוחרת להיות נשלטת.

אני מודה שהתהליך שלי למקום הזה, 

היה נורא! 

להכנס לכלוב זה תהליך בפני עצמו(אני לא מוזרה) 

אבל אני לא קורבן יותר, של אף אחד ! 

אתמול היה פה שיח על ״פנטזיה של קטינה בת 13 ״

אני שמחה שזה פנטזיה ןלא מצאות- הבטחה שלי זה לא כיף, זה משנה לך כל מחשבה ומעוות לך מצאות אחרת. 

זה לא פוסט עצוב, חלילה. 

עד שלא הגעתי לכאן , לקהילה שלמה שדוברת את השליטה ובצורה מבוקרת או לפחות כך אני חוויתי, 

היה בי המון שנאה עצמית, תחושה של חוסר שייכות והתקרבנות. 

היום אני אומרת תודה שזו אני. 

אני בת 21 שלמה משהיית מתמיד!

אני חוגגת 21 

ויותר משנתיים בכלוב.

אני מרגישה שאני מתבגרת

אני לא רוצה כרגע אף אחד, 

אני לא רוצה זיון, לא משהו חדפ ובטח לא זוגיות.

אני כרגע מרגישה בשלב הבנייה שלי אל מול האזרחות. 

אני קצת במירוץ אחר הלימודים, הכסף, ההגשמה עצמית, הטיול , המסיבות, החברות ובגדול להספיק כל דבר לפני שנכנסים לטירוף שנקרא חיים. 

בכל חיי נפגשתי בסיטואציות מכעיסות, פוגעות, מפילות ומלמדות. אבל עכשיו אני בתקופה שדורשת זמן, זמן לבנייה ופיתוח האישיות

אולי זה נובע מהפחד ליפול , אני לא יודעת. 

אבל ככה טוב לי! 

אני שומרת על עצמי ולבנתיים מצליחה להעצים את עצמי.

אז כרגע אני לא מחפשת זין והאמת גם לא כוס - אם זה יבוא- ברכה!שיגיע רגוע ובלי יותר מידי תהפוכות . 

אני רגע צריכה זמן להגשמה עצמית. 

משם כבר נמשיך

אני מרגישה בתוך מירוץ, 

תמונות נקלטות לי אך לא לגמרי. 

המוח קולט סיטואציות מסכנות ורלוונטיות ועם זאת לא מצליח לעכל את סך התמונות-הכל מהיר. 

אני ילדה מעבדת.

כלומר סיטואציות בחיים אני נוטה לשבת ולחשוב שוב ושוב על מה נאמר, מה היה והאם נעים לי בסיטואציות, בטח כלל התשובה היא לא. (כשהיא כן,אני מתענגת עליה יותר משבוע במחשבות)

ופתאום, אין בי את המנוחה הזו-אף על פי שזו התקופה הכי חופשייה שהייתה לי בחיים. 

השאלה שלי לעצמי היא למה אני לא מצליחה לעבד בזמן שיש בי את הכי הרבה חופש הבחירה משהיה לי מעולם? 

הכל כמו תמונות מהירות

מקום נעים להיות בו, אבל לא מקום נעים לגור בו…. 

עבר שנתיים

שנתיים מהרגע שזה נגמר, שנתיים מהחלל הריק שנותר בלב שלי. אתה התקדמת, המשכת כמעט והתארסת ואני עדיין שם באהבה שהסתיימה לפני שנתיים. 

כל גבר שבא יש לו מקום, אני מאפשרת אבל מהר מאוד נאטמת ונסגרת מחדש. 

שום דבר לא מספק, שום תחושה לא ממלאה אהבה. 

אני רוצה להרגיש שוב, לחייך, להתרגש ולדבר עם אדם שיכול להיות לי הדמות שכל כל חסרה לי. 

כרגע הזמן לא משפיע ובטח לא מרפא -רק מרגיש כאילו זה לעולם לא יקרה…

אני מפחדת ליפול שוב, אני מפחדת

הרבה זמן לא כתבתי,

בכניסה שלי לכאן, האמנתי שיכול להיות דאדי שאתאהב בו.

שנצליח לקיים מערכת יחסים נורמטיבית עם קשר שמבוסס על מה שאני והוא מאמינים.

שאנשים לא ידעו מה קורה בחדר המיטות, עד כמה כיף להיות עם מוצץ בפה וליטוף של דאדי. 

אבל בהחלט השיחות שלי איתו יהיו מרשימות ומעניינות במקביל, שנוכל להיות הכי ונילים שיש בתוך מקום מכיל ופשוט אוהב בדרכו שלו. 

אבל לאחרונה אני מתחילה לפקפק באהבה של בני זוג, DDLG  כי זה  הרבה יותר מורכב משחשבתי. 

אולי לעולם אסתכל עליו כבוגר והוא יסתכל עליי כתינוקת. 

אבל היי. 

זה לא כזה נורא כי הוא עדיין דאדי

אני רוצה תשומת לב כזאת שתהיה זמינה לי תמיד. 

דאדי  לשגע אותו באמצע היום ולחפור לו על כמה שבאלי אותו.

באלי צומי עד שכבר דאדי יכעס ויתן לי מכה בטוסיק😊  

השעה חמש בבוקר, אני קמה בדמעות...

זה כבר היום העשירי ברצף מהיום שבו גיליתי שקרה לך, בראל את מה שקרה... 

את האמת גם אם זה היה קורה לאחר הייתי בוכה, אבל ככל שזה קרוב יותר הכאב עצום יותר. 

כשהיית מתהלך בבסיס כולנו היינו מסובבות את הראש ומקוות למעט תשומת לב ממך  ותמיד ידעת  לראות את כולם, כאדם. 

היום אתה אינו, אנשים מבקשים נקמה, מדינת מלחמה. 

אבל השאלה שלי מה יהיה יום אחרי, כשעוד חיילים ילכו?! 

כדי שעוד ילדים יפים ומדהימים כמוך יקטפו מהעולם?! 

עוד ילד יהרג למוות מרקטה. 

מה אז?  המלחמה באמת תהייה שווה את זה?

דיי לעוד התקפי דמים...

מתי נקדש את החיים ולא את המוות.? 

מתי נבחר להגן על המדינה ולא לאבד יקירים בתוכה, ילדים שלעולם לא יהיו גדולים יותר...

בראל ילד חייכן, אהוב, מצחיק, חכם...

עוד כל כך הרבה מחמאות שמגיע לו שיכירו בו , לא יחזירו אותו להשתחרר, לחפש את הטיול הבא, אאת העבודה הבאה, את האישה והקמת בית מאושר בארץ..

תודה על הזכות להכיר אותך ועל כל מה שלימדת אותנו- עד היום האחרון!

ילדה של דאדי. 

לעולם אני לא אקרא לדאדי - אבא. 

כי דאדי זה יותר עמוק  בעיניי. 

לצערי התפיסה שלי לאב די מעוותת.

זה לא שיש לי אבא רע ממש לא.

אבל יש לי אבא שחיי איתי, כועס עלי, אוהב אותי ומידי פעם מתקשר לשאול אם אני חייה. 

ודאדי זה מישהו שמסוגל לראות אותי, לראות אותי מעבר למה שהעיניים מסוגלות לשדר. 

הוא יכול להבין אותי במבט ואפילו במגע. 

הוא לומד אותי מרצון , הוא בחר אותי מכולן, הוא לא כועס עליי- 'דאדי לא כועס לעולם' הוא מלמד. 

הוא רוצה אותי ,גם כשאני מבוהלת.

דאדי מכיר אותי בהתקפי חרדה וכשכואב לי אני מסוגלת להגיד לו שאני צריכה את עזרתו.

הוא דאדי!!!