השעה חמש בבוקר, אני קמה בדמעות...
זה כבר היום העשירי ברצף מהיום שבו גיליתי שקרה לך, בראל את מה שקרה...
את האמת גם אם זה היה קורה לאחר הייתי בוכה, אבל ככל שזה קרוב יותר הכאב עצום יותר.
כשהיית מתהלך בבסיס כולנו היינו מסובבות את הראש ומקוות למעט תשומת לב ממך ותמיד ידעת לראות את כולם, כאדם.
היום אתה אינו, אנשים מבקשים נקמה, מדינת מלחמה.
אבל השאלה שלי מה יהיה יום אחרי, כשעוד חיילים ילכו?!
כדי שעוד ילדים יפים ומדהימים כמוך יקטפו מהעולם?!
עוד ילד יהרג למוות מרקטה.
מה אז? המלחמה באמת תהייה שווה את זה?
דיי לעוד התקפי דמים...
מתי נקדש את החיים ולא את המוות.?
מתי נבחר להגן על המדינה ולא לאבד יקירים בתוכה, ילדים שלעולם לא יהיו גדולים יותר...
בראל ילד חייכן, אהוב, מצחיק, חכם...
עוד כל כך הרבה מחמאות שמגיע לו שיכירו בו , לא יחזירו אותו להשתחרר, לחפש את הטיול הבא, אאת העבודה הבאה, את האישה והקמת בית מאושר בארץ..
תודה על הזכות להכיר אותך ועל כל מה שלימדת אותנו- עד היום האחרון!
