אני חושבת שאני משרתת את האמירה הזו לא פעם..
השבוע כשנסעתי מהלימודים לכוון הבית, בערך אחר הצהרים, שיחקתי לי עם היוטיוב וניסיתי למצוא שיר אהוב, לא מצאתי.
אז החלפתי לרדיו והקשבתי לגלגל״צ, במקרה היה שם זמר חדש שלא הכרתי והוא דיבר על התופעה של :״כל הגברים אותו דבר..״
על כך , שיש לנו נטייה לחסום שיחה עוד לפני שהתחילה מחשש ״שכל הגברים אותו דבר״; שהוא יתחיל איתנו בבר ונניח על דעת עצמנו, שהוא רוצה לשכב איתנו, ולכן נצמצם את השיח: אם להודות גם אני חסמתי שיח בבר/ מועדון מאותו החשש בדיוק.
כשהוא מתחיל איתך באפליקציות, כל הגברים אותו דבר..
כשהוא מחמיא לך על איך שאת נראת, כל הגברים אותו דבר..
ואפילו כאן.
אנחנו לא באמת יכולות לתת צאנס אמיתי למשהו, או לפחות אני , כשאנחנו משרתות את השיח הזה.
ובעיניים שלהם, הגברים: כמה זה קשה שאין לך הזדמנות אמיתית, כשזה משהו שלא תלוי בך.
לא תלוי באיך שאתה נראה, או באיך התחלת.
אלא בחוויה שאנחנו קיבלנו מגברים.
אותו זמר מספר שהוא ראה את חבר שלו מעז להתחיל, כמה זה קשה במצאות שלנו כשהכל עובר למאחורי מסך; הוא ניגש, מעז ומקבל בלוק על משהו שלא תלוי בו.
נטו כי זה בבר.
איזו חוויה שלילית זו לגבר שמעז…
ואיזו חוויה שלילית זו שיכול להיות שאנחנו מפספסות…
