כשהייתי ילדה ההורים דאגו לשים לי כיסוי עיניים. שלעולם לא אדע כאב ורוע.
הם רצו להאמין שהכיסוי יעזור לי לא לראות ולהרדם בשלווה.
אבל העולם הוא כזה שלא ניתן לברוח ממנו.
אני נשאבת אל תוך חלום שההורים גורמים להרגיש מיוחדת בעולם מואר, זוהר , קסום ממשש!
כזה שאני נערה חזקה שמצילה את העולם " כי אני ילדה מיוחדת" .
אבל הבוקר הגיע, הזמן להוריד את הכיסוי עיניים ולראות את כל השפל שבעולם.
לראות את מעגלי העוני, ואת הקלות להגיע לשם
את הסמים , את הדיכאון , את ההרס העצמי שיש באנשים, את האונס, את האלימות.
את השנאה.
ואני לא אוהבת את הבוקר הזה, אני רוצה לחזור אל תוך החלום שאני חיה בו 20 שנים.
בחלום הזה אני רוצה לגדל את ילדיי, את נכדיי ואת כל מי שלוקח חלק בעולם שלי.
אני רוצה להשאר בחלום שסך הדאגות שלי זה ריבים עם ההורים על מקדונלדס.
פעם כעסתי שהביאו לי את הכיסוי עיניים, הוא מנע ממני את העצמאות להרדם לבד..
אבל כשקמתי בפעם הראשונה ללא ככיסוי עיניים, זה לא היה כיף.
זה הפחיד אותי!
