בתקופה האחרונה אני מרגישה יותר שלמה מתמיד!
אני סולחת לעצמי, אני סולחת לעבר ומניחה לו.
מה שהיה היה,מה שקורה מרגש ומה שיהיה כנראה יעניין.
החיים הובילו אותי לשקיעות,
במקום להתבונן אל יופיין בחרתי לכאוב.
במקום למצוא דרך פתרון נשאבתי לכשלון.
אך לא באמת - כי הנה אני עדיין פה כותבת.
סבלתי במכאוביי והרגשתי מחולקת.
איך ילדה עם כל כך הרבה תאווה לטרוף את העולם, תמיד לבלוט, לחיות חיים וניליים של נערה מתבגרת, מפוצצת בביטחון עצמי.
יכולה להסתתר בתוכה ילדה חסרת ביטחון והגנה, שמתביישת להגיד הנפש כואבת, תעזרו לי...
שצריכה מישהו שיכאיב לי, שיתן לה לרגע להרגיש כאב אחר, לחלוק עם מישהו סוג של כאב
ולשנוא כל רגע שהיא כזאת פגומה.
והיום אני רואה את עצמי רגועה , מה שלא חוייתי זמן.
אני מרשה לעצמי לשלב את העולמות שלי ולא להסתיר.
אני לא שונה - אני מיוחדת.
אני לא מתביישת לדבר מול אלפי אנשים ועדיין להרגיש צורך בהגנה.
אני אוהבת לכתוב כבוגרת ובחדרי חדרים לכתוב כתינוקת.
אני אוהבת להסתכל ולהתחיל עם בני גילי, למרות שבפועל אני נמשכת לגברים הרבה יותר גדולים מהם.
אני אוהבת להיות בבית הילדה המוצלחת , גאוות המשפחה ובשבילך להיות הילדה הקטנה, חסרת ההבנה.
אני לומדת לאהוב את עצמי, כמו שאני.
כי אני לא שונה - אני מיוחדת!
