4 שנים שהלב שלי נסגר, שלא נתתי או אפשרתי למישהו מפתח באמת לתוך הלב שלי. הכל היה ״על פניו״ ולכאורה.
אף אחד לא קרוב ללב שלי חוץ ממני.
הבטחתי לעצמי ״שעד שזה לא זה״ אני לא נפתחת ולא מתקלפת.
אספתי את עצמי חתיכה אחר חתיכה, שבר אחרי שבר.
ואז הוא הגיע, בחור מיוחד שלא מוותר לי או עליי וזה מרגש, אין ספק. זה מטורף ואני מתרגשת כמו ילדה קטנה באהבה ראשונה, אני נותנת את כל כולי שוב. כאילו לא למדתי דבר מהכאב הקודם.
אני משחקת אותה כאילו דילגתי מעל הפרידה כשאף אחד לא מבין איך כל כך קל לי להתגבר. אבל זה לא נכון!
אני פשוט מפחדת להישבר זו האמת , אז אני מנתקת ואומרת כשהכל טוב. כשבלילה אני מבינה כמה אני עוד פעם מפחדת מהכאב הזה שתוקף אותי.
הוא רע והוא כואב.
אבל זה עובר, אני מספרת לעצמי.
עברת את זה לפני 4 , אעבור את הכאב הזה גם עכשיו…
רק שהפעם הלב ייפתח מהר יותר, כי נזכרתי שאני יודעת לאהוב וכמה זה נעים….
נ.ב
הכתיבה שלי לא מסודרת, פסיקים לא במקום הנכון, יכולתי לכתוב בסדר אחר ובמילים אחרות. אבל כרגע זה מה שהלב בחר להוציא, בסדר הזה, בפיסוק הזה, אז אני מאפשרת לזה לקרות , מבלי לתקן.
