צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מהלב אל היד

הבלוג הזה קצת פחות יתעסק בחיים הבדס"מים שלי... וקצת יותר בי כבנאדם(מחוץ לשעות שבהם אני כלב), ומדי פעם גם איזה סיפור חמוד:)
לפני 18 שנים. 3 ביולי 2005 בשעה 6:32

לפני זמן לא רב חוויתי פרידה אבל מהפרידות העוקצניות והחדות האלה, שנפרדת ממשהו(במקרה שלי,מישהי) שאתה ממש אוהב!
ואז יצא לי לחשוב, מי לעזאזל החליט להמציא את הדבר הזה שקוראים לו פרידה?! בסדר, אני יודע... אם אני באמת אוהב אותה אני צריך לראות שטוב לה ועדיף לה בלעדיי...
אבל קשה לי לחשוב ככה, מה לעשות? קשה לי לחשוב שאחרי כל
הזמן הזה והדברים שעברנו ביחד עדיף לה בלעדיי.
לא קשה לי להאמין, רק עושה לי רע לחשוב ככה.
ואני תמיד מנסה לשכנע את עצמי שאיזה נס יקרה ונחזור להיות ביחד, מי שזאת הייתה יודעת מי זאת, והנה, אני פה מתחנן... תדברי איתי לפחות, להישאר קצת בקשר=\
עכשיו אני בטח הולך לקבל הרבה נזיפות פה מהרבה אנשים אבל זה בכל זאת המקום היחידי שחשבתי שאני יכול לפתוח את עצמי ולהגיד את זה...
אביב.

לפני 18 שנים. 9 במאי 2005 בשעה 15:53

מצטער שהרבה זמן לא הייתי פה(אם מישהו באמת שם לב:) המחשב שלי נשרף.
בכל מקרה, רציתי לכתוב סיפור, פנטזיה כזאת... אז הנה אני יושב מול המחשב וכותב(לפני שמתחילים, הסיפור הוא המצאת מוחי ודמיוני בלבד):
הוא נכנס לרחוב שם הם קבעו, הסמטה שבין הבית ה13 ברחוב הרצל, לבית ה15, הרחובות בהרצל מסודרים לפי זוגי ואי זוגי.
הוא נכנס לסמטה בידיעה שהוא לא הולך לפגוש אותה שם, הוא ידע שהיא לא תגיע לשם שהיא תתן לו לחכות שם משהו כמו שעתיים עד שלוש, לפחות כך קיווה, זה הגביר אצלו את התאווה.
הציפיה אכלה אותו כל פעם מחדש, ולבסוף שהיא בכל זאת הגיעה, התאווה שהתאגרה כל הזמן הזה היה לאן ללכת, ולדעתו היא גם ידעה את זה.
השעה הייתה 10:33 בלילה, בדיוק כמו שהם קבעו, פעם ראשונה שהיא קובעת איתו כל כך מאוחר, זה קצת הלחיץ אותו מכיוון שהוא ידע שלא יהיה כזה נעים להיות שלוש שעות בסמטה חשוכה בשעות הלילה המאוחרות, הוא נכנס לסמטה, התיישב על בול עץ שחיכה לו תמיד שם, והדליק חבית שהכין עוד מבעוד מועד.
כך הוא חיכה עד 2:30 בלילה, הוא כבר תיכנן לוותר ולחזור הביתה, אולי היא בכלל לא תגיע היום? המחשבה על כך הרסה אותו, הוא לא ידע מה לעשות... עד שלבסוף החליט שהיא כנראה לא תגיע והחל לארוז את חפציו וללכת החוצה, משהו בו נתן לו את התקווה שאולי שניה לפני שהוא ייצא היא תופיע,ואז כמובן תעניש אותו על כך שלא התכוון לחכות לה יותר.
הוא החל ללכת,צעד בפסיעות איטיות ומגושמות, על מנת לתת לתקווה שלו הזדמנות להממש, אך לא היה טעם, הוא יצא נכנס אל רכבו ונסע אל ביתו.
למחרת בבוקר חיכה לו פתק על שולחנו במשרד, לפי נייר הקלף שתמיד הייתה מלכתו אוהבת לכתוב בו הבין מייד שזה ממנה, וליבו התמלא התרגשות.
"כלבי היקר, מאוד התאכזבתי ממך, מכיוון שאיחרתי מעט לא יכולת לטרוח ולחכות לי?! שתדע שמצפה לך עונש קשה מאוד על כך, תבוא אל דירתי ב9 וחצי בדיוק!! בלי איחורים הפעם" חיוך רחב התמלא על פניו, אולי חלומות כן מתגשמים?
אבל אז נזכר שהוא עובד, ושאם ייצא מהעבודה כנראה יפטרו אותו, ושגם אם ינסה להגיד לה סביר להניח שלא יהיה לה אכפת.
'תיקח את עצמך בידיים' אמר לעצמו 'כבר הרבה זמן מגיע לך יום חופש' אמר, אסף את דבריו ויצא בטריקה ממקום עבודתו אי שם בהרצליה.
הוא נכנס למבנה הדירות הגדול ועלה לקומה 5, דירה מס' 12.
וכהרגלו, הסתכל על השלט, 'כאן גרים בכיף לילך וכל כלבלביה', המביט הרגיל מבחוץ היה חושב שיש לה אובססיה מוזרה לשתי גורי הכלבים שאימצה לפני שנתיים, אך מי כמוהו יודע למה באמת השלט מתכוון?
****************<<נקודת מבטה של לילך>>
הכלב שלה סופסוף צלצל בדלת, היא קמה מכורסתה והביטה בחור ההצצה של הדלת לברר שזה אכן הוא לפני שתגד לו מה שהיא רוצה להגיד לו, שאישרה את מסקנתה אמרה מבעד לדלת 'תתפשט וכנס על ארבע!'
'כאן בחוץ? עוברים כאן אנשים...' אמר כלבה בקול מתחנן.
'תעשה את זה או שתחזור בעקבותיך ולא תראה אותי יותר!'
'טוב, גבירתי... בשבילך הכל,מלכתי... אהו אהו' אמר את סימן ההיכר שלהם, ובאומרו זאת חיוך רחב התפרש על פניה.
כדקות ספורות לאחר מכן מספר נקישות, היא חיכתה כעשר ד' שיתיבש ויתביש לו בחוץ קצת ולאחר מכן פתחה את הדלת שלמולה הוא על ארבע עירום כביום היוולדו, ומספר זקנות מאחורי ממלמלות משהו על הנוער של היום.
'כנס' אמרה בקול תקף.
הסתכלה מספר שניות על פניו, עיניים כלבלביות מתחננות שהפעם לא תחרוג ממה שהם קבעו כמו שהיא נוהגת לעשות, 'אין לך מושג איזה הפתעות הכנתי בשבילך היום' חשבה לעצמה וחיוך התפרס על פניה.
תגידו אם אתם רוצים המשך...

לפני 18 שנים. 21 באפריל 2005 בשעה 12:00

איך לא אם לא מדברים על אמא? 18 שנה נאלצנו לעשות באהבה ובהכנעה כל אשר אמא דרשה מאיתנו בלי שאלות מיותרות, לא ביצעת? ישר עונש.
עד שבסופו של דבר נמאס לה ממך לגמריא, אז היא נוטשת אותך... או שיש כאלה שאף על פי שה"חוזה" נגמר, ממשיכות להישאר לנו על הצוואר... אמא שלי היא אחת מאלה, ועל אף כמה שאני אוהב אותה ושבאמת היא הבנאדם בין החשובים לי ביותר אם לא החשוב ביותר על פני האדמה... לפעמים היא מתעלקת יותר מדי...
כי איך שלא תחשבו על זה, לפעמים... מי יכולה לגרום לכם להרגיש מבוכה יותר גדולה מאשר אמא? כאב יותר גדול מאשר אמא? על אף זה שתמיד היא רוצה בטותכם, לפעמים פשוט... זה לא יוצא?
עד כאן הפוסט של היום, וד"א... ייתכן שמה שכתבתי פה לא ימצא חן בעיני חלק מהאנשים, טוב... אז לא ממש אכפת לי מהאנשים האלה... אני כותב פה מה שאני חושב ומה שעולה לי על הראש?לא מוצא חן בעיניכם? אל תיכנסו לכאן יותר...
אביב.

לפני 18 שנים. 21 באפריל 2005 בשעה 10:10

שלום לכם\ן!!
אני חדש כאן, ו... טוב, שכחו מההקדמה...
זה שיר שכתבתי לפני הרבה הרבה זמן(שנה בערך) ורציתי לשתף אותו איתכם... תגידו לי מה דעתכם...:)
ואם ממש תרצו אני יפרסם כאן עוד שירים שלי...
"בית I :הנה את שוב יושבת
מתחבאת מהכאב את המוצא את מחפשת
שומרת ומתכנסת
בעצמך
בורחת מהצללים
קוראת לאלוהים
שרק צופה בכאב שמתכנס
את רואה את הפנים
של ילדים בוכים
ורק את יושבת ומחכה לנס

פזמון: ואז את שואלת
מה כל זה שווה?
את מתפללת
מחכה למשהו שונה
ואז את נופלת
זה מה שתמיד קורה

בית II: על הפנים שלך נמרח
עוד פעם חיוך מזויף
את יודעת שאם את תבכי
הוא פשוט ילך ואת תישארי
כל כך לבד
אין בשבילך אף אחד
הכל נגמר
את לא רואה שכבר מאוחר?
האורות נסגרים
ההצגה נגמרת
כבר כמה שנים
את חושבת, חולמת
שאולי יהיה יותר טוב
אולי עוד תזכי לאהוב
מישהו שאוהב אותך בחזרה
מתי תלמדי ילדה?

פזמון: ואז את שואלת
מה כל זה שווה?
את מתפללת
מחכה למשהו שונה
ואז את נופלת
זה מה שתמיד קורה

בית III: רק תגידי איך זה מרגיש
לזרוק את עצמך בלי להכחיש
את הצרות שעברת
ואת מה שעוד תעברי
רואים עלייך שנשברת
רואים, תאמיני לי

פזמון: ואז את שואלת
מה כל זה שווה?
את מתפללת
מחכה למשהו שונה
ואז את נופלת
זה מה שתמיד קורה

בית IV: ועכשיו את בוכה
תראי מה קרה לך ילדה
בורחת כמו נשמה אבודה
מחפשת את מה שנראה כמו התשובה
את מורדת בינתיים
אבל צרות יורדות עלייך עדיין
סוגרת את העיניים
שותה עוד בקבוק של יין
לוקחת כדור לחיים!
את מסוממת ושוב את מוצאת את עצמך בוכה
על מה שלא יהיה
וגם מעולם לא היה
כלום לא השתנה
את שואלת מה עוד יקרה

פזמון: ואז את שואלת
מה כל זה שווה?
את מתפללת
מחכה למשהו שונה
ואז את נופלת
זה מה שתמיד קורה"