מהלב אל היד

מצטער שהרבה זמן לא הייתי פה(אם מישהו באמת שם לב:) המחשב שלי נשרף.
בכל מקרה, רציתי לכתוב סיפור, פנטזיה כזאת... אז הנה אני יושב מול המחשב וכותב(לפני שמתחילים, הסיפור הוא המצאת מוחי ודמיוני בלבד):
הוא נכנס לרחוב שם הם קבעו, הסמטה שבין הבית ה13 ברחוב הרצל, לבית ה15, הרחובות בהרצל מסודרים לפי זוגי ואי זוגי.
הוא נכנס לסמטה בידיעה שהוא לא הולך לפגוש אותה שם, הוא ידע שהיא לא תגיע לשם שהיא תתן לו לחכות שם משהו כמו שעתיים עד שלוש, לפחות כך קיווה, זה הגביר אצלו את התאווה.
הציפיה אכלה אותו כל פעם מחדש, ולבסוף שהיא בכל זאת הגיעה, התאווה שהתאגרה כל הזמן הזה היה לאן ללכת, ולדעתו היא גם ידעה את זה.
השעה הייתה 10:33 בלילה, בדיוק כמו שהם קבעו, פעם ראשונה שהיא קובעת איתו כל כך מאוחר, זה קצת הלחיץ אותו מכיוון שהוא ידע שלא יהיה כזה נעים להיות שלוש שעות בסמטה חשוכה בשעות הלילה המאוחרות, הוא נכנס לסמטה, התיישב על בול עץ שחיכה לו תמיד שם, והדליק חבית שהכין עוד מבעוד מועד.
כך הוא חיכה עד 2:30 בלילה, הוא כבר תיכנן לוותר ולחזור הביתה, אולי היא בכלל לא תגיע היום? המחשבה על כך הרסה אותו, הוא לא ידע מה לעשות... עד שלבסוף החליט שהיא כנראה לא תגיע והחל לארוז את חפציו וללכת החוצה, משהו בו נתן לו את התקווה שאולי שניה לפני שהוא ייצא היא תופיע,ואז כמובן תעניש אותו על כך שלא התכוון לחכות לה יותר.
הוא החל ללכת,צעד בפסיעות איטיות ומגושמות, על מנת לתת לתקווה שלו הזדמנות להממש, אך לא היה טעם, הוא יצא נכנס אל רכבו ונסע אל ביתו.
למחרת בבוקר חיכה לו פתק על שולחנו במשרד, לפי נייר הקלף שתמיד הייתה מלכתו אוהבת לכתוב בו הבין מייד שזה ממנה, וליבו התמלא התרגשות.
"כלבי היקר, מאוד התאכזבתי ממך, מכיוון שאיחרתי מעט לא יכולת לטרוח ולחכות לי?! שתדע שמצפה לך עונש קשה מאוד על כך, תבוא אל דירתי ב9 וחצי בדיוק!! בלי איחורים הפעם" חיוך רחב התמלא על פניו, אולי חלומות כן מתגשמים?
אבל אז נזכר שהוא עובד, ושאם ייצא מהעבודה כנראה יפטרו אותו, ושגם אם ינסה להגיד לה סביר להניח שלא יהיה לה אכפת.
'תיקח את עצמך בידיים' אמר לעצמו 'כבר הרבה זמן מגיע לך יום חופש' אמר, אסף את דבריו ויצא בטריקה ממקום עבודתו אי שם בהרצליה.
הוא נכנס למבנה הדירות הגדול ועלה לקומה 5, דירה מס' 12.
וכהרגלו, הסתכל על השלט, 'כאן גרים בכיף לילך וכל כלבלביה', המביט הרגיל מבחוץ היה חושב שיש לה אובססיה מוזרה לשתי גורי הכלבים שאימצה לפני שנתיים, אך מי כמוהו יודע למה באמת השלט מתכוון?
****************<<נקודת מבטה של לילך>>
הכלב שלה סופסוף צלצל בדלת, היא קמה מכורסתה והביטה בחור ההצצה של הדלת לברר שזה אכן הוא לפני שתגד לו מה שהיא רוצה להגיד לו, שאישרה את מסקנתה אמרה מבעד לדלת 'תתפשט וכנס על ארבע!'
'כאן בחוץ? עוברים כאן אנשים...' אמר כלבה בקול מתחנן.
'תעשה את זה או שתחזור בעקבותיך ולא תראה אותי יותר!'
'טוב, גבירתי... בשבילך הכל,מלכתי... אהו אהו' אמר את סימן ההיכר שלהם, ובאומרו זאת חיוך רחב התפרש על פניה.
כדקות ספורות לאחר מכן מספר נקישות, היא חיכתה כעשר ד' שיתיבש ויתביש לו בחוץ קצת ולאחר מכן פתחה את הדלת שלמולה הוא על ארבע עירום כביום היוולדו, ומספר זקנות מאחורי ממלמלות משהו על הנוער של היום.
'כנס' אמרה בקול תקף.
הסתכלה מספר שניות על פניו, עיניים כלבלביות מתחננות שהפעם לא תחרוג ממה שהם קבעו כמו שהיא נוהגת לעשות, 'אין לך מושג איזה הפתעות הכנתי בשבילך היום' חשבה לעצמה וחיוך התפרס על פניה.
תגידו אם אתם רוצים המשך...