בקצה השני של הכאב

נשבעתי שלא אני....אני פנינה נדירה ושונה.לא מתערטלת כך לעיניי כולם,מה הרעיון מה הטעם?כמו קריאת "תשומי" במסווה אינטיליגנטי.ואולי זה כך.נטולת יומרנות ופלברות,האין זו קריאה ממשית לעיניי הגבר הנכון?שיקרא בי?את תוכי? שיזהה ויספח?
מרגישה כמו בספר אגדות , פתחתי ארון,התגלצ'תי פנימה ועולם קסמים נגלה לעיניי.כל לילה כשנפרדת מהעולם המציאותי לשלום,הופכת לאליס הקסומה והקטנה,בעיניים פעורות,בולעת נבלעת,מתפלשת,מעיזה,בורחת,משחקת ולעיתים כמעט מתמסרת.לא מרגישה חלק מהעולם הזה.מרגישה ממוגנטת,אבל שקרנית.אני נסיכה אבודה בכלל,מחכה לגבר שירומם,לא בכוח ההשפלה,בכוח העוצמה.לא מבינה מה זה "סשנים" ,"אביזרים".כל רשימות המכולת האלה עשו מישמש רציני ביותר ממסכת רגש עמוקה ופנימית שלי.אצלי עולם הרגש והמין עם האלמנטים ההתמסרותיים האלה,שזורים זה בזה כיחידה בלתי נפרדת.מחפשת מבט שישבור אותי מבפנים.שינביט בתוכי את זרע ההתמסרות הקמאי,העתיק יומין.לפני שהייתה הצהרת פמיניזם .מחפשת ארומה נאנדרתלית מהגבר שלמולו ארגיש מומסת,נגלית.מבקשת להילקח באופן עוצמתי,מטלטל.אבל קודם כל ממקום מנטלי.לא תרה אחרי מכות,ופלסטיקים,ואביזרים.גוף אל גוף בכוח המגע,המבע,והפה מבקשת להיות מוכנעת,תפוסה תחת מיליטנטיות גברית,.רוצה אותך חזק וחכם ממני.ובעיקר ספציפי.לעיתים נראה לי שהמקום הזה הוא אתר חיפוש אינסופי,ייצור כימיקלים לריגוש תמידי.בלי לרצות לעצור ולהתחבר. מבקשת נדירות,ייחודיות,בעלות...