בקצה השני של הכאב

כאילו יצקו אותי לתוך ואקום אפל ובלתי נגמר,מציאות אלטרנטיבית של לילה נטול שינה.
והחום,כמו גיבור מקומי חולש על כל הנקבוביות ,שמשוועות לנשימה צלולה וקרירה.אני במלחמה בלתי פוסקת עם המזגן,מדליקה ,מכבה,מבקשת מזור לאירועי היומיום,מתחננת לעילפון ל 8 שעות,אבל כלום לא קורה.
הקעקוע שמעטר אותי,בן יומו,צורב לי אנושות בצוואר ופתאום אני מרגישה כמו ילדה,חסרת אונים,שמבקשת להתבקע בבקרים, עם כל מיני מחוות אקסטרימיות ובלילות, כמו גוזל מבוהל,תרה אחרי הבטחה רכה של מבוגר אחראי,שהלילות חסרי שינה האלה לא מצביעים על כלום וזה בסדר,הכל יהיה בסדר.מתחננת לגוף ייצוגי גדול ומערסל,שירוקן את הבכה וימלא ברוגע מונוטוני ומשכשך.
מייחלת בסתר ליבי שמישהו יטול אחריות עליי וייתן לי רצף של מילים ואירועים שיקנו לי בטחון של גיל 4,לשניה לנדוד לפריים אחר,של עצמי בגוונים של פסטל ונצנצים ואבק כוכבים.

מה גבר,בעיקר הנשואים שבהם מחפשים מבחורה פוטנציאלית...כאן באתר:
"אני מחפש מן סיפור עם אשה...כמו חוג,להיפגש פעם פעמיים בשבוע,בבית מלון ולחזור הביתה"
ואני חושבת לעצמי,תמיד חלמתי להיות חוג,אשתדל להפוך למקרמה פראי בהמשך הדרך..
"אז איפה רוצה להיפגש? במלון?"
ואז אני שואלת-אז אתה מחפש זיון?
"לא...אני בקטע של שליטה מנטלית"..
זו אגב נהייתה התשובה לכל.בחורה מעט חשדנית,שמנסה לברר מה רצונו של אותו אשמאי,מקבלת את התשובה שנועדה לנשים עם דרגת פיגור ז'-שליטה מנטלית היא הנוסחא לכל מאווי,רצונותיי וגחמותיי.
או לחילופין יש את ההודעות האלה שמשאירים בתיבה-"על ארבע כלבה,רוצה להיות חברה שלי?"
תחליט-חברים או מתכלבים לנו בצוותא.
"ויש את כל אלה עם פניני החכמה,המשתננים והמכילים...הבעיה שהם בני 50 פלוס פלוס.ואני 30 וטיפת פלוס.אין נשים משובחות ונשיות בגילכם?המחשבה שאיש לא ירצה בי כשאגיע לגיל התבגרות מכובד וסקסי שכזה ממש מבעיתה.
נמאס מכאן.לא רק מכאן,בכלל!!!מהשקיפות של הציידים שבכם.מהנלוזות,מהבוטות,מהחוסר מעוף,מהתלישות,מהרמה הנמוכה.כמו חיות בג'ונגל.כאילו שסקס זו התשובה לכל.כאילו שזה הטופ של כל חלום.ואני חשבתי שכשנגמרים לכם החצ'קונים ואתם חוצים את גיל 20 וכשאתם מפסיקים לאונן 20 פעם ביום על המורה נחמה,או על כל נקבה ,אפילו בפוטנציה,משולחי רסן, אז אתם נרגעים...אז יוצא הגבר שבכם.שהיה חבוי בתוך כל ההורמונים ההזויים.אבל לא.הגבר הזה קיים באגדות של האחים גרים.או שהוא נכחד לפני כמה מאות.מה רע במעט גדלות נפש,איפוק,נימוס,מודעות עצמית.והאם אתם באמת חושבים שמאוויה של כל אשה שחצתה את אמצע שנות העשרים,זה שפשוט ידחפו לה ת'זין לכל חור אפשרי?שזה השוס שחיכינו לו כל השנים?אין לי בעיה ללכת לבר ולתפוס זיון אם נורא בא לי.אבל לא.לא בא לי.בא לי שיח משובב נפש,בא לי שמישהו יטרח ללמוד אותי ואני אותו,בא לי לקחת ת'זמן...זמן...מילה מבורכת.לאט,עוד מילה נחשבת.בא לי להיות נבוכה.לא איזו אמזונה משוחררת ופראית, כי אני לא. בא לי להיסגר ולהיפתח וחוזר חלילה עד השחרור הסופי.צריכה אותנטיות וחיבור של ממש.זה כ"כ מוגזם לשאוף אליו,לרצות בו?

את החברה הכי טובה שלי מגיל 15.באמצע השדרה התל אביבית שלי,כשאני עסוקה בענייני "גדולים" הבטנו זו בזו ומאותו רגע כל העולם התנהל בסלואו מושן.כמו תמונה בתוך פריים,העולם נעצר בתנועתו ואני והיא היחידות בתוכו.הברכיים שלי רעדו.לא ראיתי אותה כ 15 שנה.התחבקנו חזק וצחקתי בהתרגשות,מדהים,לפגוש חבר עבר,לא משנה כמה זמן עבר,הליבה שלך פשוט חשופה.בתחילה יש את שיחת ההשלמה: מה עושה,איפה גרה,נשואה ילדים וכאלה...אני מריצה בראש מהר מהר את הרזומה הכי מפואר שיש לי באמתחת ונראה לי כמעט צפוי הרזומה הזה,לפחות מול עיניה.אמנם על אתר הכלוב לא סיפרתי לה לעת עתה:) ואז השאלות הפנימיות שלי מתחילות: האם הגשמתי עצמי,יש לי במה להתפאר? עשיתי דרך?והאם רזומה זו בכלל אינדיקציה למשהו ממשי?
ואז הרגשתי את תחושת הבית.האין גאפ הזה בינינו.החיבור הפנימי האינסטנקטיבי נטול מילים,נטו רגש.רגש של ילדות,רגש של תום,רגש של זיהוי פנימי עמוק באמת,בלי החרטא של עצמנו כמבוגרים."את משוררת,סופרת או שחקנית,נכון?" היא שואלת.
ואת עדיין מעריצה את דוראן דוראן? אני שואלת
זוכרת איך דיברנו על אהבת חיינו העתידית לבוא ומה הוא עושה בדיוק עכשיו?
ואנחנו נסחפות ומתעוררות ולא מופתעות,כלל לא מופתעות..
רק קרוב,והעבר הכי רחוק וגעגוע מזוקק ,בלתי נגיש למה שהייתי פעם וחיבה אמיתית לאיך יצאתי עד הלום:)
אמרנו שנשתה קפה,שאראה את הילדים שלה ואני יודעת שזה לא יקרה.הזיקוקים מפעם כבו.אי אפשר להחיות ילדה נמה.ואין טעם.אני רוצה להשאיר אותה ואותי בתיכון שלנו,צופות בגריז כמעט כל ערב,משוות שדיים,ומדברות על בנים.השארתי אותנו שם.ונפרדנו בחיבוק חם לשישי הסואן שלי כילדה גדולה.שומעת את דוראן דוראן באוטו והמילים שוטפות את מיתרי הקול לפני הזיכרון...

פראיים,כדי להפוך את כל הפנים לכוסות ריקות
כל מחוות גופי וקולי, כדי להפוך את עצמי למנחה, לענף שהרוח משאירה על הסף.
התעקש בחיבוק,
הכפל את הפראות
מלא בחטאים
את החלל ביני לראי
עשה מזמור שלי
ביני למי שאני חושבת אותי "

אלחנדרה פיסארניק

תמיד מזכירים לי את הביתוק הראשוני
גיל עשרה הכמעט מסתיים
ראשוניות צרופה
ריגוש מזוקק,ריח קטורת של מתבגרת
הורים מתנהלים במסדרונות בשלותם,בית ילדותי
וזה כלל לא משנה את הקסם שבפנים,בחדריי שבחדר.
הריח הזה,מחבר אותי לאז,תמיד.
טעם מלוח-מתוק ,קצת געגוע,אני על ידו של איש,הוא בתוכי
ביעבוע חדש, גילוי עצמי ואת זה שלמולי
לא ידעתי שלירכיים שלי ישנה יכולת סודית להנפיק דבש ניגר.
אותו גילוי, גם הלילה,מפתיע ומטלטל כמו פעם.שוב אני בת עשרה נבוכה וסוערת
פותחת וסוגרת...

לא מצליחה לישון הלילה. ואני מהטיפוסים הלחוצים, צריכה ת'שמונה שעות שינה שלי , כדי לחוש שמתחתי את עור הפנים...טוב, מגיל 30 ואילך זה לא צחוק:)
ועכשיו ברצינות: אני מוצאת עצמי מסתכלת על הניקים, מכירה את הרוב, ומתבאסת על זה שמיציתי. מה חיפשתי פה בעצם. הרי זה הרבה מעבר לבדס"מ. וטיפוס קהילתי אני בין כה מעולם לא הייתי. כנראה שחיפשתי קסם. משהו בניק המסתורי שמאפשר לי לבנות איזשהו סיפור נטול עבר, הווה, עתיד. משהו נטול גשמיות. בנוי ומתוכנת אך ורק לצרכיי העמוקים ביותר.הרגשיים ביותר.יש משהו נאיבי מצידי להיות כאן, אם נצא מנקודת הנחה ששללתי את הקטע הקהילתי. שכאן אהיה מובנת ללא הפילטרים של העולם האמיתי. שכאן "אלקח" כמעט בלי מילים. שכאן ישנה ברית בלתי כתובה לגבי מה כל אחד צריך, בלי צורך למלל, לוורבל, להסביר.
אבל זה לא נכון.
וגם לא פשוט.
מפגש של נשמות זה דבר מורכב. ואני לא מתכוונת במושגים של רוחניות וכדומה.
לפגוש מישהו שיתאים לי בול ואני לו, לפגוש מישהו שיצליח לפרוט על אותם ניואנסים שקשה להסביר ולהצליח לתדלק ת'נפש, זה דבר נדיר, אם בכלל...
וזה לא בא בתוך כותרת עם ניקים מסתוריים. כפי שאני מניחה שגם הניק שלי, האסוסיאציות שהתעוררו בדימיונו של זר זה או אחר והפך אותי לזרה מסתורית, לאישה שכדאי לכבוש, לתמצית האולטימטיבית של כל מה שהקרביים כמהים אליהם. ומפגש מציאויות תמיד מביא איתו את כל כובד המשקל של מציאות. אי נוחות, מבוכה, סמול טוק- בני אדם.
ועכשיו כשאני תרה, בשעה הזו אחרי שביב של קסם, אני כבר יודעת שזה לא קיים. אבל זה לפחות עורר בי מוזה לכתוב. וגם זה קסם בהתחשב בשעה וביום הארוך שמחכה לי...
הלכתי להתערבל במציאות, לגלות שבבי קסם:)

עייפתי משולטים שמצהירים על עצמם ככאלה ואז כשאין כימיה הם אומרים שהם בעצם גם נשלטים.נמאס לי מאלה שבוחרים להישאר אנונימיים ומסתוריים רק כי יש להם אשה,ילד או מראה להסתיר.נמאס לי מאלה שכשאומרים להם לא ,הם מאבדים שליטה.ומאלה שטוענים לעומק מחשבתי ואחרי 2 דק' שיחה הם מתעייפים ושואלים אם רטוב לי.נמאס לי מאלה שכשאני אומרת להם מפורשות, בשפה בסיסית ומובנת שאין לי חיבה לאביזרים,לסשנים ולמכות שואלים אותי אם זה מגרה אותי שמצליפים בי, במקום לומר-אז בהצלחה אנחנו לא מתאימים.מאלה ששולחים לי אלף הודעות ושוכחים שכבר דיברנו,או בחרתי לא לענות.מאלה שנמצאים במרתון נשים במקביל(איך הם לא מתעייפים לעזאזל).אין לי בעיה עם כל וורסיות השליטה לסוגיה וורסיות של סטטוס משפחתי ויזואלי כזה או אחר.מה הבעיה עם קורטוב של אמינות ומודעות,או שגם זה פס מהעולם כשאני בדיוק ישנתי...

לעמוד ליד גדר החבלבל,עם שדי הילדה הנובטים כחלומות
וליידות בך משם בונקלך של ברושים,שריחם החריף שעות עוד דבק באצבעותיי"(אגי משעול)

"כשאני מתגעגעת לעצמי,אני חושבת עלייך.
איך התפוצצתי תחת לשונך כמו זיקוק"(גם אגי)

נכון שיפה?

כשהייתי בת 17 הייתי מאותם חבר'ה שישבו בכיכר(יש רק כיכר אחת בעולם כמובן-דיזינגוף) ואותו עולם סבב סביבנו כמובן. המראה הגותי -פאנקי שאימצתי לעצמי וחבר שפורט על הגיטרה את "אני ואתה נשנה את העולם",ועולמנו הפרטי נראה כמו סרט שחור לבן , מגורען משנות השבעים...הכל היה מבטיח.חשבתי שאשאר לי כזו לנצח.למזלי לא...חזרתי מניו-יורק לפני כמה ימים.וגיליתי שאותה ילדה ישנה לי בבטן .ניו-יורק המהבילה והקודחת הוציאה לי לשון אמריקאית ולחה.לא אהבנו זו את זו.היה חם,האנשים פולטים משפטי סליחה נימוסיים כאילו לחצו להם על כפתור סמוי.הדירה שהתארחתי בה הייתה נטולת מזגן והדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו היה-ה ב י ת ה!!!!!!!!לעיר שלי,לבית שלי,למיטה,למקלחת,להרגלים לחברים...הבחורה שגרתי אצלה הייתה מהנשים ההפוכות.כל הוויתה זעקה "שאנטי שאנטי ומוכרחים להיות שמח".מהזן שעושה סדנאות שתיקה בסנטה פה ומגלה את אלוהים במדבר.אפילו בגיל 17 כשחשבתי שאני פרועה במיוחד גיליתי את אלוהים הפרטי שלי בפארק הירקון כששמעתי את ג'ניס ג'ופלין לראשונה,מאפשרת לי כר לגיטימי לדיכאון הטיפשעשרה.זה לא קרה שם.הקדמתי את הטיסה.ההשלמה עם כישלון הנסיעה הייתה דואבת ומרגיזה.ובכל זאת ,עשיתי קפיצת ראש לחיים שחיכו לי פה.הפינה הפרטית שלי שיצרתי לעצמי.וכן היא נוחה.וכן היא מבורגנת.ואני מזהה עצמי כאן,לפחות עכשיו.וזה עושה לי שקט.ומעורר בי נינוחות ושלווה.פורקת עול כשמתגלצ'ת למעבי ביתי,וממששת עצמי,רק לוודא שהגעתי...

אבל בסופו של דבר הכל מסתכם בסקס.כולה סקס.אגרסיבי יותר או פחות.אותם גברים עם אותם פנטזיות.שאת תיהיי השרמוטה הפרטית שלו,שתמצצי לו כשהוא יגיד לך מתי,יחטיף לך כמה סטירות ויגמור לך בתחת.ולא שיש לי בעייה עם סקס.פשוט איכשהו כאן ישנה תחושה שזה לא רק זה.שכאן העניין הוא ההתערטלות הנפשית.הצורך להיות ילדה ואסופית ומרצה עולה לעיתים על הצורך של להיות הכלבה האבסולוטית.בכלל יש לי הרושם שלרבות מהנשלטות כאן יש את אותו צורך.אוף,למה רוב הגברים כ"כ צפויים,משעממים וחסרי מעוף?אז זהו החלטתי להגדיר עצמי כנשלטת שמזויינת מנטלית...