כאילו יצקו אותי לתוך ואקום אפל ובלתי נגמר,מציאות אלטרנטיבית של לילה נטול שינה.
והחום,כמו גיבור מקומי חולש על כל הנקבוביות ,שמשוועות לנשימה צלולה וקרירה.אני במלחמה בלתי פוסקת עם המזגן,מדליקה ,מכבה,מבקשת מזור לאירועי היומיום,מתחננת לעילפון ל 8 שעות,אבל כלום לא קורה.
הקעקוע שמעטר אותי,בן יומו,צורב לי אנושות בצוואר ופתאום אני מרגישה כמו ילדה,חסרת אונים,שמבקשת להתבקע בבקרים, עם כל מיני מחוות אקסטרימיות ובלילות, כמו גוזל מבוהל,תרה אחרי הבטחה רכה של מבוגר אחראי,שהלילות חסרי שינה האלה לא מצביעים על כלום וזה בסדר,הכל יהיה בסדר.מתחננת לגוף ייצוגי גדול ומערסל,שירוקן את הבכה וימלא ברוגע מונוטוני ומשכשך.
מייחלת בסתר ליבי שמישהו יטול אחריות עליי וייתן לי רצף של מילים ואירועים שיקנו לי בטחון של גיל 4,לשניה לנדוד לפריים אחר,של עצמי בגוונים של פסטל ונצנצים ואבק כוכבים.
לפני 17 שנים. 17 ביולי 2007 בשעה 3:44
