כשהייתי בת 17 הייתי מאותם חבר'ה שישבו בכיכר(יש רק כיכר אחת בעולם כמובן-דיזינגוף) ואותו עולם סבב סביבנו כמובן. המראה הגותי -פאנקי שאימצתי לעצמי וחבר שפורט על הגיטרה את "אני ואתה נשנה את העולם",ועולמנו הפרטי נראה כמו סרט שחור לבן , מגורען משנות השבעים...הכל היה מבטיח.חשבתי שאשאר לי כזו לנצח.למזלי לא...חזרתי מניו-יורק לפני כמה ימים.וגיליתי שאותה ילדה ישנה לי בבטן .ניו-יורק המהבילה והקודחת הוציאה לי לשון אמריקאית ולחה.לא אהבנו זו את זו.היה חם,האנשים פולטים משפטי סליחה נימוסיים כאילו לחצו להם על כפתור סמוי.הדירה שהתארחתי בה הייתה נטולת מזגן והדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו היה-ה ב י ת ה!!!!!!!!לעיר שלי,לבית שלי,למיטה,למקלחת,להרגלים לחברים...הבחורה שגרתי אצלה הייתה מהנשים ההפוכות.כל הוויתה זעקה "שאנטי שאנטי ומוכרחים להיות שמח".מהזן שעושה סדנאות שתיקה בסנטה פה ומגלה את אלוהים במדבר.אפילו בגיל 17 כשחשבתי שאני פרועה במיוחד גיליתי את אלוהים הפרטי שלי בפארק הירקון כששמעתי את ג'ניס ג'ופלין לראשונה,מאפשרת לי כר לגיטימי לדיכאון הטיפשעשרה.זה לא קרה שם.הקדמתי את הטיסה.ההשלמה עם כישלון הנסיעה הייתה דואבת ומרגיזה.ובכל זאת ,עשיתי קפיצת ראש לחיים שחיכו לי פה.הפינה הפרטית שלי שיצרתי לעצמי.וכן היא נוחה.וכן היא מבורגנת.ואני מזהה עצמי כאן,לפחות עכשיו.וזה עושה לי שקט.ומעורר בי נינוחות ושלווה.פורקת עול כשמתגלצ'ת למעבי ביתי,וממששת עצמי,רק לוודא שהגעתי...
לפני 19 שנים. 20 באוגוסט 2005 בשעה 10:19
