לפני 19 שנים. יום שישי, 2 במרץ 2007 בשעה 11:40
ואז הרגשתי את תחושת הבית.האין גאפ הזה בינינו.החיבור הפנימי האינסטנקטיבי נטול מילים,נטו רגש.רגש של ילדות,רגש של תום,רגש של זיהוי פנימי עמוק באמת,בלי החרטא של עצמנו כמבוגרים."את משוררת,סופרת או שחקנית,נכון?" היא שואלת.
ואת עדיין מעריצה את דוראן דוראן? אני שואלת
זוכרת איך דיברנו על אהבת חיינו העתידית לבוא ומה הוא עושה בדיוק עכשיו?
ואנחנו נסחפות ומתעוררות ולא מופתעות,כלל לא מופתעות..
רק קרוב,והעבר הכי רחוק וגעגוע מזוקק ,בלתי נגיש למה שהייתי פעם וחיבה אמיתית לאיך יצאתי עד הלום:)
אמרנו שנשתה קפה,שאראה את הילדים שלה ואני יודעת שזה לא יקרה.הזיקוקים מפעם כבו.אי אפשר להחיות ילדה נמה.ואין טעם.אני רוצה להשאיר אותה ואותי בתיכון שלנו,צופות בגריז כמעט כל ערב,משוות שדיים,ומדברות על בנים.השארתי אותנו שם.ונפרדנו בחיבוק חם לשישי הסואן שלי כילדה גדולה.שומעת את דוראן דוראן באוטו והמילים שוטפות את מיתרי הקול לפני הזיכרון...