סערות ספתא

זה סיפור אמיתי וחשוב בחייים שלי.

הובלתי פעם מסע. זה היה באחד הגיבושים לקורס היוקרתי בצבא. הייתי אז קצין צעיר. ילד יחסית לגילי היום. אחרי שלושה ק"מ ראיתי שאחד החיילים נשרך מאחור. אף אחד מחבריו לא טרח לעזור לו. ידעתי שאם הוא ישבר, הוא יודח מהגיבוש. עצרתי את כל החיילים שמאחורי ונגשתי אליו.

הכל בסדר חייל? שאלתי בקול מעט אבהי.
כן המפקד, הוא ענה, מנסה להסדיר את נשימותיו.
אז למה אתה נשרך מאחור שאלתי, הפעם בנוקשות.
אני לא מסוגל המפקד, אני לא מסוגל.

אחזתי בחולצתו בשתי ידי, קירבתי את פני לפניו (כן, ככה, כמו בסרטים) ואמרתי לו "עכשיו אתה נצמד אלי. אתה כל הזמן לצידי ואתה לא מפסיק להגיד - אני לא מוותר".
היו לנו עוד שמונה קילומטרים עד לסוף המסע. המון במושגים של ילדים שרק סיימו תיכון.
המון עבורו. והוא לא ויתר. כל שארית הדרך הוא הלך ורץ לידי ולא הפסיק לרגע. לא לרוץ ולא להגיד "אני לא מוותר". את הגיבוש הוא סיים בהצלחה. את הקורס לא.
פגשתי בו אחרי הרבה שנים. הוא היה עם אישה וילד. עצר להזכיר לי, להגיד שלום ולהגיד לי שמאז הוא לא מוותר בכלום. זכרתי. ועוד איך זכרתי. אני לא יודע מה הביא אותי לעשות את מה שעשיתי. הייתי יכול לתת לו להשתרך מאחור. לתת לו להכשל. לא הייתי אמור לעשות מעשה כזה.

לאירוע הקטן הזה היתה משמעות רבה בחיי. מאז גם אני לא ויתרתי. בכלום. והיו לי המון מכשולים בחיים. סיבות לוותר.

ועכשיו, איתך, אני גם החייל וגם הקצין.
לכל אורך המסע איתך אני לא אוותר.
עד הקילומטר האחרון.