סערות ספתא

כשהוא היה רוצה אותה, אבל לא היה לו הרבה זמן הוא היה מגיע ללא הודעה, נכנס, משעין אותה על השולחן במטבח ובועל. עם בגדים ותחתונים מופשלים. לא היה אכפת לו שאשאר בסלון ואצפה בטלוויזיה בשקט (בהם היה אסור לי לצפות) כי הוא בא רק לכמה דקות כדי להתרוקן. וגם לי לא היה אכפת, כי ידעתי שהזיכרון שלו הנוטף מתוכה ישאיר אותה לא מסופקת והיא כמעט מיד תזמין את הידיד האחר שלה.

והוא, הידיד, היה נותן לי ללקק.

כמו ארטיק.

כשהוא בעל אותה מאחור ודמם לרגע או שניים , נעוץ עמוק בתוכה, ניצלתי את ההזדמנות וביקשתי ממנה שתשחרר אותי מהכלובון.

למה היא שאלה. לענג את עצמי עניתי, והוא עדיין דמם בה.

לענג את עצמך שאלה וחייכה בהנאה. אתה לא מתענג מספיק מלצפות?

אני רוצה גם עניתי וחייכתי. חיוך של השפלה.

וכשהיא ניסתה לפתוח עם המפתח הקשור לזרועה הימנית כי ככה הוא דרש והנחה,

הוא החל לבעול אותה שוב. חזק יותר ומהר יותר מקודם.

מרטיט את גופה ומיתרי קולה שגנחו את העונג שלה.

מרטיט את ידיה שאחזו בסדין השרוע תחתיה כמבקשת.

היא ידעה שהוא יבעל אותה חזק ומהר אם תסכים ושלא אשתחרר.

הוא ידע שהוא יבעל אותה חזק ומהר אם תסכים ושלא אשתחרר.

גם אני ידעתי.

הפשטתי אותה משמלת כלולותיה, עבורו. לידו.
הוא הזריע אותה פעמיים בליל חתונתה. לידי.

הוא הזריע אותה בליל כלולותיו. לידה ולידי.
הוא הזריע אותי בליל חתונתו. לידן.

מאז לעיתים, כרצונו, הוא מזריע אותה. לא לידי. אולי לידה. לעולם לא אדע.

יש לנו שני אנשים קטנים.
לעולם לא אדע.

היא מספרת לי שהיא אוהבת גברים עם ביצים גדולות. כאלו שכשמזיינים אותה והרגליים שלה למעלה הם דופקים לה גם את החור של התחת. זה נעים לה היא אומרת. אה ועוד יתרון היא אומרת לי בחיוך, איתם אני בטוחה שנשאר בהם מספיק גם בשבילך כשהם דופקים לך את התחת.

קוראים לו עמית. הוא הצטרף אלינו כמה פעמים. בחור צעיר עם ראסטות. גם מעשן רחמנא ליצלן. שונה לחלוטין ממי שאנחנו וממי שחשבתי שהיא תתעניין בו אי פעם. אבל הוא היה גם גבר צעיר וגבוה, גוף יפה וחטוב, זין גדול אבל לא עבה מדי. כזה שיכול להכנס לכל פתח בנעימות ותקיפות מענגת. היה לה קשה להתעלם מזה. וגם לי היה קשה.

אחת הפעמים איתו זכורה לי כאילו זה קרה אתמול.  היא שכבה על הגב והוא זיין אותה כשהרגליים שלה על הכתפיים שלו. שכבתי לצידם והנחתי את היד שלי על הבטן התחתונה שלה. כמה שיותר נמוך. יכולתי להרגיש את הזין שלו נע בתוכה. יוצא ונכנס. זה הטריף אותי.
מרותק לתנועה שלו בה ולתחושה מתחת ליד שלי חיכיתי לרגע שהוא ישפוך בתוכה ותהיתי אם גם את השפיכה שלו ארגיש אבל הוא נמנע מלשפוך בתוכה והחליט לצאת ממנה אחרי כמה דקות של בעילה. יכולתי לראות בעיניה את הציפייה שלה שהוא ייכנס שוב אבל זה לא קרה ואז ראיתי בעיניה גם את האכזבה. הוא מצידו הוריד את הקונדום ושאל אותה איפה היא רוצה שהוא יגמור. סמכתי עליו ובהחלט הייתה אפשרות מבחינתי שהוא יגמור בתוכה ונראה לי שגם הוא ציפה שכך היא תענה. אני לא יודע עד היום אם זה היה כך גם מבחינתה. לאחר זמן שנראה לי כנצח ובוודאי ארך רק כמה שניות היא ענתה בלחש שהיא רוצה שהוא יגמור לה על הבטן. הוא שילב את ידיו מאחורי הגב, הסתכל עלי ואחרי זה על הזין שלו והבנתי מה הוא מורה לי. לקחתי את הזין שלו ביד אחת וביד השנייה החזקתי לו את הביצים ואוננתי לו. אני זוכר את התחושה שעלתה בתוכי תוך כדי. את הריגוש והציפייה שהזרע שלו ייפלט החוצה בזכותי. הסתכלתי על הזין ועל הפנים שלו כדי לראות מתי זה מגיע בלי להפסיק לרגע. זה הרגיש כמו נצח של עונג. וכשהוא שפך או יותר נכון השפריץ את הזרע שלו על הבטן שלה הייתי ממש מאושר. באמת. אני מתרגש אפילו עכשיו מהאושר הזה. המשכתי עד שהוצאתי ממנו את הטיפות האחרונות שזלגו בין השפתיים שלה והתערבבו עם התשוקה שלה. היא שכבה ככה נינוחה ושלווה והזרע שלו על כל הגוף שלה כששנינו התחלנו ללטף אותה לאט, מורחים את העונג שלו על כל גופה. נרגעים יחד.

אני לא זוכר מה קרה לפני ולא מה קרה אחרי באותו מפגש. סביר שהוא בעל אותה עוד פעם או פעמיים. האושר וההתרגשות מזה שגבר שפך ממני עשו אותי מאושר וזה מה שלקחתי מהמפגשים איתו.

זה המפגש המענג ביותר שהיה לי עם זין.

(ענבר)

כמה שאני רוצה לדעת אותך.
רק הזין שלי יודע עד כמה.
רוצה לגעת? לדעת עד כמה?

מה דעתך על תחרות מציצות?

לא, לא של סוכריה על מקל.
של זין. אמיתי וגדול. ועמיד.
עם ביצים גדולות, מגולחות.
שיהיה נעים.

נבחר שלושה שונים, או שמא חמישה?
כל אחד בלילו. מה את אומרת?

ונענג ונמצוץ עד שישפוך. בלי ידיים!
והוא, הנמצץ ייתן ציון. עד עשר.
למוצץ. לכל אחד מאיתנו.

אולי הוא ימלא גם שאלון עם חוות דעת.
נקודות לשיפור.

גמירה בפה תוסיף 5 נק' בונוס.
5 נק' בונוס יתקבלו גם אם מכניסים אותו עד הסוף.

ומותר להפריע. בלי ידיים. (-:

המנצח יקבל סוכריה על מקל. ענקית.
אני כמובן.

אני אוהב סוכריה על מקל.

הרעש של מאוד מוקדם בחושך מעיר אותי.
תינוק מייבב והורים בחלון מואר אובדים עצות.
עורבים בשיחה ערה, פסיעות קצובות של עקבים שחוזרים מלילה של הוללות ורחש צמיגים של טיול ונסיעה ארוכה.

השמיים מעוננים ומכחילים לאטם.
החמה מפציעה לאחרים במקום אחר ועוד מעט תהיי גם לי.
מזכירה לחיים שיש לחיים זמן קצוב.

יושב עירום על ספה מול נוף עירוני דרך חלון גדול פתוח ומקשיב לרעש שמתחולל בתוך עצמי..
רעש שמנסה להיות קצת יותר שקט כדי לא להעיר את השכנים. 
פנים מוארות באור של שיחה מחפשות חמימות באתר שחור.

אין לי מושג למה זה נכתב עכשיו ומה בעצם כתבתי. עצב אולי? למה?

המשיכה שלי לבדס"מ התחילה עוד בימים של לפני windows. ראיתי אז סרטון קצר של גבר לבוש בחליפה מפליק בישבן לנערה צעירה לבושה חצאית עם גרביים ארוכות ששרועה על ברכיו. לא כל כך הבנתי אז מה משך אותי להביט בתמונה הזו שוב ושוב. הייתי גבר צעיר, סטודנט לעיצוב ולא היה שום דבר מסביב שיסביר לי.

את הבחור היפיפה והאיום הזה מצאתי באחד השיטוטים שלי בטוסקנה. הייתי לבד, היה לי רכב מענג והיה לי זמן. נהגתי מהר בכבישים המפותלים של טוסקנה (כמעט כמו סקס) לעיירה Montepulciano לאכול במסעדה קרניבורית שנקראת Osteria Acquacheta. לא ממש הזמנתי מקום ובסופו של דבר לא ממש היה מקום. המסעדה מבוקשת ולא חשבו לשמור לי מקום כפי שציפיתי. וכך, עם עוד קצת זמן ובטן מקרקרת,  יצאתי לשוטט כדי למצוא מזון. את המזון שיניח את דעתי (בשר ויין טוב)  לא מצאתי  אבל באחת הסמטאות הצמודות לכיכר העיירה מצאתי משהו אחר לגמרי.  שלט שמורה -  Museo della Tortura di Montepulciano.  מוזיאון לעינויים. מתבקש בעיירה מימי הביניים. כמובן שנכנסתי. עניין של כמה יורו בודדים. מוזיאון קטן של אספנים פרטיים. המון מכשירים מחרידים. מוח אנושי אפל ושחור. אני מסתובב ומדמיין מה מרגיש האדם בתוכם ותוהה מי הם אלו שממציאים מכשירים כאלו ונזכר שגם אני כזה. גם אני ממציא מכשירים. וממש לקראת הסוף, ביציאה, הוא המתין לי. דמות קטנה מפוסלת של איש זועם שמפסקת זרועותיה לשם כאב. הבטתי בו ארוכות, מרותק. חשבתי על היצירה שלו, על האנשים שהגו אותו, על האיש שפיסל אותו, על הכאב הנורא שהעניק ואז הבנתי את מה שלא הבנתי  די הרבה שנים. מה מושך אותי לעולם שכאן.

שם הבנתי שהמשיכה הראשונית שלי היא בעצם לאסתטיקה של הכאב. לאסתטיקה של הבדס"מ.
משיכה לתלבושות, לקשירות ( אפילו הספקתי ללמוד ושכחתי הכל), לשחור המפתה, ולאותה יצירתיות מופלאה הנדרשת כדי לגרום כאב לשם עונג.

ולמי שדואג לבטן המקרקרת שלי, את היום סיימתי ב- Ristorante Daria בעיירת ביניים אחרת (Monticchiello אם נרצה להיות מדויקים). שולחן לעצמי וכסא ריק ממול, פסטה וסטייק מופלא, בקבוק יין גם לעצמי, אספרסו וטירמיסו כמובן והרבה מחשבות על איש נורא שכמוני.

כשאני חושב על זה כעת, זה היה אחד הימים המופלאים והנוראים בחיי. 

בואי.

בואי והושיטי לי יד
ונצעד יחד לתוך הפחדים שלך (וגם שלי).

נלוש אותם יחד, לאט לאט
בארבע ידיים. יחד.
עד שיהפכו לך לעונג.

אל תפחדי.
לא אעזוב לך את היד.

היא תמיד תהיה שם למענך.
להחזיק. ללטף. לחבק.