סערות ספתא

המשיכה שלי לבדס"מ התחילה עוד בימים של לפני windows. ראיתי אז סרטון קצר של גבר לבוש בחליפה מפליק בישבן לנערה צעירה לבושה חצאית עם גרביים ארוכות ששרועה על ברכיו. לא כל כך הבנתי אז מה משך אותי להביט בתמונה הזו שוב ושוב. הייתי גבר צעיר, סטודנט לעיצוב ולא היה שום דבר מסביב שיסביר לי.

את הבחור היפיפה והאיום הזה מצאתי באחד השיטוטים שלי בטוסקנה. הייתי לבד, היה לי רכב מענג והיה לי זמן. נהגתי מהר בכבישים המפותלים של טוסקנה (כמעט כמו סקס) לעיירה Montepulciano לאכול במסעדה קרניבורית שנקראת Osteria Acquacheta. לא ממש הזמנתי מקום ובסופו של דבר לא ממש היה מקום. המסעדה מבוקשת ולא חשבו לשמור לי מקום כפי שציפיתי. וכך, עם עוד קצת זמן ובטן מקרקרת,  יצאתי לשוטט כדי למצוא מזון. את המזון שיניח את דעתי (בשר ויין טוב)  לא מצאתי  אבל באחת הסמטאות הצמודות לכיכר העיירה מצאתי משהו אחר לגמרי.  שלט שמורה -  Museo della Tortura di Montepulciano.  מוזיאון לעינויים. מתבקש בעיירה מימי הביניים. כמובן שנכנסתי. עניין של כמה יורו בודדים. מוזיאון קטן של אספנים פרטיים. המון מכשירים מחרידים. מוח אנושי אפל ושחור. אני מסתובב ומדמיין מה מרגיש האדם בתוכם ותוהה מי הם אלו שממציאים מכשירים כאלו ונזכר שגם אני כזה. גם אני ממציא מכשירים. וממש לקראת הסוף, ביציאה, הוא המתין לי. דמות קטנה מפוסלת של איש זועם שמפסקת זרועותיה לשם כאב. הבטתי בו ארוכות, מרותק. חשבתי על היצירה שלו, על האנשים שהגו אותו, על האיש שפיסל אותו, על הכאב הנורא שהעניק ואז הבנתי את מה שלא הבנתי  די הרבה שנים. מה מושך אותי לעולם שכאן.

שם הבנתי שהמשיכה הראשונית שלי היא בעצם לאסתטיקה של הכאב. לאסתטיקה של הבדס"מ.
משיכה לתלבושות, לקשירות ( אפילו הספקתי ללמוד ושכחתי הכל), לשחור המפתה, ולאותה יצירתיות מופלאה הנדרשת כדי לגרום כאב לשם עונג.

ולמי שדואג לבטן המקרקרת שלי, את היום סיימתי ב- Ristorante Daria בעיירת ביניים אחרת (Monticchiello אם נרצה להיות מדויקים). שולחן לעצמי וכסא ריק ממול, פסטה וסטייק מופלא, בקבוק יין גם לעצמי, אספרסו וטירמיסו כמובן והרבה מחשבות על איש נורא שכמוני.

כשאני חושב על זה כעת, זה היה אחד הימים המופלאים והנוראים בחיי.