אני זוכר את תחושת הרעב המתגברת בדרך מבית הספר הביתה. למזלי היא לא היתה ארוכה מכדי שהרעב יהפוך מציק. זה היה בעיקר סוג של רעב נעים ומצפה.
ניחוח האוכל של אמא שהוכן במיוחד עבורי עלה באפי מבעד לחלונות המטבח עוד בטרם פתחתי את שער חצר ביתנו. מיד כשנכנסתי הביתה, הייתי מתיישב לשולחן הפורמיקה הירוק והישן על גבי כסא מתקפל, מוקף בריחות של אוכל מוכר וידוע, טבול בהרבה אהבה אמהית שנסכה בי בטחון ותחושה של בית.
אמא היתה מגישה לי את הצלחת והייתי נוגס בטעמים המוכרים עד שהצלחת התרוקנה ובדרך כלל הייתי מבקש עוד וחיוך של הנאה על פני.
גם היום כשאני מכין את האוכל של אמא, בלי שום סטיה מהמתכון או מדרך ההכנה, כל התחושות האלו עולות בי שוב ושוב. אני חוזר להיות הילד הקטן בדרך מבית הספר שמגיע הביתה אל תחושת הבטחון והחמימות, אל האהבה האמהית אין קץ. אוחז במזלג באותה דרך אופיינית לי רק כשאני אוכל את האוכל של אמא וחוזר בעונג רב לעבר שאינו ניתן לשינוי.
האוכל הזה, פשוט ככל שיהיה הוא אחד משורשי האדם שהפכתי להיות. בדיוק כמו אותם ספרי "Time life" שגמעתי שוב ושוב בילדותי או אותם חולות ששוטטתי בהם שעות בחיפושי אחרי חיות שונות ומשונות בשוליה של עיר ילדותי.
אז את מבינה למה ספגטי עם רסק עגבניות?
לפני 16 שנים. 24 בדצמבר 2007 בשעה 21:23
