סערות ספתא

בימים האחרונים אני קורא ספר ( "בארבע עיניים" ) שנכתב על חייהם של ז'אן פול סארטר וסימון דה בובאר. אי אפשר לומר שזו ביוגרפיה אלא יותר הצצה, רכילותית אפילו, לתוך חיי הזוגיות שלהם, סיפור אהבתם ואהבותיהם לאחרים.

הקטע הזה, הלקוח מתוך הספר נכתב ( בלשון נקבה ) ע"י סימון דה בובואר לתלמידתה והמאהבת שלה, אולגה קוזאקייביץ.


" אני רוצה שתדעי שאין הבעת פנים אחת, אין רגש אחד, אין אירוע אחד בחייך שלא מעניינים אותי.
את יכולה להיות בטוחה שכשאת יושבת לאכול יש מישהו שיתעניין מאד לדעת איזה מרק את אוכלת.
מטבע הדברים, המישהו הזה ישמח מאד לקבל מכתבים ארוכים ומפורטים"


כשקראתי את השורות הללו חשתי שאלו בדיוק המילים שאני רוצה לומר לך.

את מתפוגגת לי אט אט ועדיין אני מרגיש צורך לדבר אליך. אפילו כאן.
אני יודע שזה מעט תמים מצידי.