סערות ספתא

פגשתי אותה באחד מימי השבוע שעבר.
השעה היתה שעת ערב מאוחרת. למחרת היום הייתי אמור לקבל החלטה חשובה בחיי והייתי צריך זמן לעצמי. לחשוב ולהחליט. איני יודע מדוע אבל הרגשתי צורך להרגיש טוב עם עצמי. שטפתי את גופי במים וסבון, לבשתי את המכנסיים והחולצה האהובים עלי, הזלפתי על עצמי את הריח החדש שלי (בושם נשי שמריח עלי נפלא – ככה היא אומרת.....), על פני הותרתי את הזיפים שהיו בדיוק במידה הנכונה כפי שאני אוהב, טבלתי את ידי בכיסים ויצאתי אל הספסל שבפארק.
הלכתי אליו בדרכים צדדיות. כשאני רוצה להיות עם עצמי אני תמיד מעדיף את זה ככה. אני מוצא את דרכים הצדדיות מתאימות יותר. יש בהן קנה מידה אנושי שמאפשר לי להתבונן. יש בהן שקט שמדגיש את הצלילים. אני תמיד מחפש נתיב אחר בו עדיין לא צעדתי. נתיב נוסף של דרך צדדית שאוכל להתכנס בו לתוך עצמי ולהתבונן.
היא פסעה מולי במדרכה הצרה באחת מאותן דרכים צדדיות. מרחוק, לא היה בה משהו מיוחד שמשך את תשומת ליבי. רק אישה נאה בשמלה פרחונית. ככל שהתקרבה הבחנתי במבט. מבט מתעניין. אותו סוג של מבט נשי שאני שם לב אליו בעיקר כשאני מרגיש טוב עם עצמי. חייכתי בתוך עצמי, מוחנף. חיוך אחד מתוך שניים באותו ערב.
את צעקתה שמעתי מיד לאחר שחלפה על פני ומבטינו הצטלבו. מבטה המתעניין ומבטי המחויך.
סבתי לאחור. כתפה דיממה. חוט ברזל חלוד שנכרך סביב עמוד חשמל קרע בבשרה. אני מצטער. אתה לא צריך להצטער. אתה לא אשם. אני צריכה להסתכל יותר טוב לאן אני הולכת. כשהתקרבתי אליה התבוננתי בה ובפצע. הוא היה עמוק ומכוער. והיא יפה. בואי, יש כאן בית קפה קרוב. נשטוף לך את הפצע. אולי יהיה להם גם קצת יוד ותחבושת. טוב.טוב. נלך.
הלכנו כך אחד לצד השני בשתיקה. שני אנשים זרים שהמבט בניהם הוביל לכל מה שנאמר באותו לילה. בית הקפה היה כמעט ריק מאדם.מלצרית משועממת ישבה ליד הבר והמתינה בחוסר חשק גלוי ללקוחות תועים כמונו. שבי כאן. אלך להביא לך מים ואראה אם יש להם קצת עזרה ראשונה. כששבתי עם כוס מים ראיתי אותה בוכה בראש מורכן. מתביישת בבכי. תהיתי. היא לא בכתה קודם.
למה את בוכה ?
הביטה בי ודיברה. ישבתי מולה, התבוננתי והקשבתי. בעיקר היא דיברה. לעיתים שאלתי שאלות. מנסה ללמוד אותה. מנסה לאפשר לה לומר את מה שהרגשתי שהיה בה. לאט לאט התערטלה בפני. אומרת לי דברים שלא אומרים לזר. גם לא לחברה טובה. לעיתים גם לא לבן הזוג. ישבתי מולה, התבוננתי והקשבתי. אבקת הקפה (תרופת ספתא דמשקאית שעובדת מצוין כשאין משהו אחר) שספגה את הדם המפעפע מתוך הפצע כבר התייבשה. גם דמעותיה כבר יבשו מזמן. ידעתי עליה המון דברים ובעצם לא ידעתי עליה כלום. האם היא נשואה? היכן היא מתגוררת? בת כמה היא? במה היא עובדת? חלק מהדברים יכולתי לנחש. קראתי את הסימנים. את השאר לא אדע לעולם.
כשחייכה לראשונה מאז שנפגשנו ידעתי שהגיע הזמן ללכת. שלוש שעות של שיחה חלפו להן.
רק שאלה אחת נותרה לי. למה אני ? כי יש לך עיניים טובות. הביטה בי וחייכה שוב. אתה מקשיב נפלא.
חייכתי גם אני. חייכתי את החיוך השני שלי באותו ערב. חיוך עצור.
הייתי צריך שיקשיבו גם לי. הייתה לי החלטה חשובה להחליט וידעתי שאין מי שיקשיב.
נפרדתי ממנה לשלום, לא לפני שאני מוודא שמחר היא הולכת לעשות זריקת טטנוס מיד לאחר הקפה של הבוקר. לא הצעתי לה להפגש שוב והיא לא בקשה זאת. שנינו ידענו שזה אירוע חד פעמי.

השעה כבר היתה מאוחרת מאד. מרבית הבתים סגרו את עפפיהם והלכו לישון. באותן דרכים צדדיות השתרר שקט. אל הספסל לא הגעתי. חזרתי לבית ריק והלכתי לישון.

ההחלטה התקבלה למחרת. בבוקר. בבית הכסא. מקווה שהחלטתי טוב.