סערות ספתא

בערב החג שטפתי את הרצפה שלנו. שיהיה נקי לחג. בשפה של ספתא שלי עליה השלום, עשיתי ספונג'ה. וככה, בחולצת טריקו פשוטה של איזה אוניברסיטה מברזיל ותחתונים מהוהים שלובשים רק בבית, שטפתי אותה. זו רצפת פרקט. אמיתי. עשויה מרצועות של עץ אלון. אמנם יחד הן יוצרות מראה אחיד אבל למעשה כל אחת שונה מרעותה. עברתי אליהן עם המגב והסמרטוט. עברתי עליהן בחדר השינה, בכניסה, בחדר העבודה ובמטבח. עברתי עליהן גם בסלון ובפינת האוכל. עברתי על כולן.
ואז ראיתי אותה. בפינת המשפחה שלנו. זו שעוד מעט תהיה לנו. רצועה אחת מבין רבות מספור. מן הסתם ראיתי אותה ועברתי לידה מאות פעמים. דווקא אז באותה שטיפת רצפה הבחנתי בה באמת. ראיתי כמה היא יפה ושונה ואחרת. יש לה גוונים אחרים ומרקם אחר. מעכשיו, אחרי שגיליתי אותה, תהיה לרצועה הזו פינה מיוחדת בליבי. כל פעם שאעבור שם אקדיש לה מבט. אפילו אם זה יהיה מבט קטן. היא הפכה להיות רצועה מיוחדת מבין רבות אחרות ורגילות.

אחר כך, כשסיימתי, התיישבתי לנוח על קצות המיטה וחשבתי לעצמי שזה כמו עם אנשים.