לפני 4 שנים. 31 באוגוסט 2019 בשעה 19:17
כשהכרנו היא פחדה בגלל החושך ונתנה לי יד.
ככה עלינו יחד עד לפסגה.
מסע שנמשך שעות.
צעד צעד עלינו. לעיתים עצרנו. נענו בקצב שלה.
היד שלי לא עזבה לרגע אחד.
והפחדים נמוגו. לאט לאט. בקצב שלה.
שם, על הפסגה, התחבקנו בפעם הראשונה.
מאז נשארנו מחובקים. ונשארנו יד ביד.
אפילו כשזה סתם ברחוב.
אפילו כשהיא כבר לא מפחדת.
מסע שנמשך שנים.
עשרים.
פשוט כי היד הזו טובה אליה.
מחזיקה, מלטפת, תומכת, מורה.
היא יודעת שהיד הזו תמיד שם בשבילה.
היא יודעת שהיד זו לא תעזוב לעולם.
