סימנים

שבועות מאז שראיתי אותך. אלפי קילומטרים וים גדול הפרידו בינינו. כמה התגעגעתי למבט הירוק האוהב שלך. איזו דרך עברנו, אהבה. מי חשב. הודעה שהגיעה, אחת מני רבות כל כך ונענתה ב'לא פנויה' מתוך כוונה לסגור ולהמשיך בחיי המלאים.

אבל נשארת.

חודשים רבים פשוט המשכת להיות. לכתוב. לשלוח מילים שגם לו היו שואלים מה המילים המדויקות ביותר שניתן לכתוב עבורי, לא הייתי חושבת עליהן בעצמי. כאלה שלחת. בהתמדה עיקשת. כתבת שיש לך זמן וסבלנות, שלמצוא אחת כמוני שקול לאיתור גרגר חול אחד ממאדים. סיכוי של אחד לטריליון- ועל זה אתה לא תוותר. זאת תהיה אהבה מיוחדת, כתבת. את תראי.

חודשים שלחת מבלי לקבל מענה, וכשזה הגיע, לא ויתרת עד שנמצא אצלי ערב פנוי עבורך. טובבב! תיקח אותי למסעדת השף שחפרת עליה. רק תניח לי אח'כ!

נכנסתי לריינג' השחור ופגשתי מבט שהפך את עולמי. בין קמטוטי גיל מטריפים נח מבט ירוק מחוייך, בתוך פנים חלומיות. אלוהים, מאיפה נחת עלי הדבר הזה באמצע החיים. אהבה מיוחדת. נדירה. סוחפת. הראשון שהצית להבות בדבר הזה שנקרא רגש, אחרי כמעט 40 שנים שמסתבר פתאום שלא ידעתי בהן כלום.

חיבור שאין דרך לנתק. שעות. מתחברים. מביטים. הידיים שלך מחזיקות בפנים הקטנות שלי. בשקט. הירוק שלך מביט לי בתוך הנפש ואני נמסה. אתה איש העולם הגדול, כבר כבשת כל פסגה אפשרית ויכולת מזמן לשבת רגל על רגל עם קוקטייל באיזה אי, ואני רק התחלתי את דרכי בחיים חדשים. הערצתי את מי שאתה, ואתה, כך הסתבר, הערצת את הראש שלי ואת הכוחות. 

ממי, אמרת באיזה יום, הערב אני רוצה לקשור אותך קצת. טוב? בטח טוב, אהבה. מתרגש, נבוך, סידרת לי כיסוי על העיניים. הידיים נתונות באזיקים רכים, ושלך עלי. חוקרות.

5 דקות הספיקו כדי להבין שזה כנראה פחות הסטייל. ממי, אמרת כשהסרת ממני את האביזרים. תעשי את לי.

את הראשונה שאני מרגיש איתה בטחון כדי לבדוק. טוב?

בטח טוב, אהבה שלי.

נבוך, מתרגש, כיסיתי לך אז את העיניים, לראשונה. את הידיים לא קשרתי, יש להן תפקיד. יקח לך רגע להבין.

מאז כבר הבנת. מה תפקיד הידיים, מה תפקידי- ומה התפקיד שלך, אהבה שלי. 

פה, מי שמרים רגל על רגל עם קוקטייל ביד (או יין, אם לדייק), זה לא אתה.

כמה התגעגעתי

'תתמקם'

Send