סימנים

בסוף נופלות המסכות

והקמטים מסתירים הבעה

הזמן עובר, לא מרחם

הולך לאט נגדך

השחור והלבן מיטשטשים,

חסין מהחיים,

מעודף שמחה,

עם כל יום שעובר

אתה מודד את המרחק

בין הרצפה לבינך

וזמן משחק משחק זה חסר מנוחה,

זה הולך ונשחק,

כמה זמן נשחק משחק

זה חסר מנוחה, משחק ונכנע.

ולא מבין אתה מביט בו ורואה

את השנים עולות אבק, את השיבה

ורק פיסות של זיכרון אולי יסכימו

לספר

שהיה

מה

שהיה

טל גורדון 

שוב אתה.

נשגב מבינתי איך עדיין לא ויתרת. שנים עברו מאז היינו, אתה ואני. שנים מאז שלקחת את עצמך כל כך רחוק מכאן, שם יש מספיק מקום לשאיפות שלך להתממש. כאילו יש עוד לאן לגדול. כאילו לא השגת כבר הכל. 

שנים מאז אותו ערב בחורף ודמעות שהתערבבו בטיפות של גשם, וקול שיצא ממני ודרש להניח לי, פשוט תניח לי כבר. 

ושוב אתה. רוצה. שאבוא, שתבוא ותיקח אותי. ומנפנף בבית החדש וגם בו יש בריכה כאילו הכסף שלך אי פעם עניין אותי. המשכתי הלאה. מה אתה לא מבין. המשכתי הלאה! כאילו שזה משכנע מישהו. אפילו על עצמי אני לא מצליחה לעבוד. איך לב יכול להמשיך הלאה ממי שיצר אותו. הוא הרי שלך בכלל, הלב הזה. עיצוב של הרגע שבו נפגשנו. חומר טוב. כמוך. כמו שמתאים לך. תמיד קונה את הסוג של הביוקר. כזה שלא מתעוות כשחם או מתכווץ בקור. כזה שלא פג לו התוקף, ולא משנה מה המרחק בינינו או הזמן. וזמן לא מעביר הכל. לא אותנו. איזו קלישאה מביכה. כמוך. די. תניח לי.

כמה זמן עבר מאז, אהבה. כנראה הרבה. ממש.

הכרת אותי אחרת כל כך. בזמן שעזרת לי לגלות כמה קיים בי, לבנות את מי שאני היום, לשאוף, עזרתי לך לשכוח את מה שאתה. להסיר שכבות. לוותר.

גילית לי על מקומות בלב שאף אחד לא הסביר לי מעולם שקיימים. הם שלך, מאז. ואתה עדיין שלי. כל הים הענק הזה בינינו וכלום לא השתנה.

ושוב אתה. מנסה לשכנע. לראות אותי בקטנה. רק תבוא לכוס יין. ותיקח אותי איתך.

שום יין. הלכתי איתך כבר פעם. רחוק מדי. כל סימן אהבה שהענקתי לך, סימן לי את הלב. העור שלך החלים. הלב שלי עדיין לא יודע מה לעשות עם עצמו. גם שלך כנראה.

מעולם לא יכולתי לומר דבר מלבד 'כן' לקמטוטים היפים שמקשטים את הירוק של העיניים. לחיוך הממיס שלך. למבט החודר המטריף הזה שכל כך אהב להשפיל את עצמו לרצפה. להתמסר. להיות שלי. לא להיות.

לא היה לי סיכוי לעמוד מול דפיקות הלב והניצוץ הזה בבטן שנדלק אז. זוכר את הלהבה? איך הרגשנו אותה שנינו. זה מעולם לא נרגע. עד היום. ולמרות הלהבה הנחת אלפי קילומטרים בינינו.

לא מעניין אותי הבית או היין או הלב. אל תגיע. שלא תעז. 

יש עולם שלם

בין הרגע הזה שהראש שלך מונח עלי, מובס. נח. מתלטף. מודה.

המקום הפרטי שלנו בו אתה כלום, רכוש. שלי. מנוהל. סוגד. כל הגודל המטריף שלך מתעטף בי, מתכווץ בין ידי. 

לבין העולם החיצון, מניחה ראש על כתף חסונה. בנשימה. ידיעה שלמה שאתה רואה. מטפל. מחזיק. עוטף. כל הגודל שלך נפרש מעלי. כולך שם עבורי.

ובעצם

אין שום פער.

כשאתה שלי

ואני

תמיד שלך

זוכר את הערב ההוא ?

ביקשת שאכתוב עליך שיר

.

לא אודותך

עליך

קומה 3

לא בטוחה אם הלב נרגע, אם הקצב עלה לרמה שכבר לא מבחינה בפעימות או שנפטרתי בדרך.

מה עשית לי, נבלה.

חודשיים. איך יכולת? איך אתה חי עם עצמך?

עולה על מטוס ומשאיר את החיים מאחור. איש חשוב עלק. מי אתה חושב שאתה? ומה עכשיו? הודעה ממך משעה הזויה תתקן את הכל? לחזור אחורה אי אפשר. לא מוכנה. אתה לא תעשה לי את זה שוב.

דברים צריכים להשתנות כאן ועכשיו. דף חדש, חלק.

לכתוב עליו סיפור אחר. כזה שבו אתה כאן. רק כאן, איתי. 

הדלת פתוחה לכבודי

סופרת עד 3 עם כל שאיפה ונשיפה וכל היתר, לוודא שאשאר בחיים כשאראה אותך.

אתה פה. אלוהים כמה התגעגעתי אליך ושנאתי אותך. אתה פה. הפנים היפות עם הירוק של העיניים וקימטוטי הגיל תקועים ברצפה. הידיים שלך מושטות קדימה. נשלחות אלי. עם האורך שלך אתה כמעט מגיע. נבלה כמה שאתה יפה. אפילו ככה. אפילו אחרי כל הזמן הזה בלעדיי. אפילו כשאני שונאת אותך.

היום נפתח דף חדש. חלק. נצבע את הלבן שלו בפסים וסימני אהבה חדשים. נצייר סיפור חדש.

תתיישר. ישר! יותר!

מריחת צבע ראשונה צלצלה מהפנים שלך כשפגשו את כף ידי. ועיניים שגעגוע טבוע בהן, והתנצלות, וחרטה. בצדק. מי מוותר על דבר כזה?

יפה לך מתוח. קנווס לבן ומושלם שלי.

נקי. חופשי מהסיפורים שהיו לך עליך, על מי שאתה. איש חשוב. כאן אתה כלום. אפס. היום אתה אפילו לא טוי. אתה קנווס חלק ויפה. עירום וערום ועלוב.  אתה לא כלב. 

תולעת.

זרועות עור דקות עוברות בריפרוף על כולך. להזכר. להרגיש. לעורר. 

ונוחתות אחרי תנופה. מציירות על הדף החלק את מי שהיינו, את מה שנהיה. חודשיים לא ראו עליך אותי. מציירת אותנו ורואה אותך מצטמרר מהתרגשות עם כל סימן אהבה שנוחת עליך. גב. רגליים. התחת היפה. רכוש שלי. כמה אני שונאת אותך על שהלכת. על שחזרת. כמה אוהבת אותך. כמה אתה יפה.

קוים אלכסוניים לאורך גופך. כמה זה יפה. אתה. אמנות. וציפורניים נשלפות.

קוים מסודרים עושים לי צמרמורת בקטע לא רע בכלל. אבל חייבת לשבור את כל היופי הזה עם כמה אלמנטים פריסטייל. כמו ששברת אותי.

למי כאב יותר?

ומנשקת את היצירה שעליך, היצירה שאתה. כאילו שזה ירפא את הסימנים שהשארת לי על הלב.

הלב על 900. כבר לא בטוחה שיחזיק מעמד עד שאגיע לקומה 3. אלוהים אני עומדת להתפקע פה.

תתמקם

חונה. הריינג' השחור שלך כבר הספיק לנוח ולהתקרר. בדיוק ההיפך ממה שעובר עלי מרגע שחזרת.

זה לא מרגיש לי בריא, הקצב שעליו טס הלב שלי כרגע. 

נושמת.

על מי אני עובדת. כבר חודשיים לא נשמתי. לא זוכרת איך עושים את זה בכלל. משהו עם אוויר שנכנס ויוצא לאנשהו. איזה אויר.. לקחת את כולו איתך כשהלכת. כמה אני שונאת אותך על מה שעשית לי. על איך שהתאהבתי בך. על איך שאתה אוהב אותי. פשוט תפסיק עם זה כבר! אל תפסיק. שלא תעז.

נושמת.

אחרי חודשיים בלי אויר. חיפשתי, נשבעת. לא היה. הוא טס איתך אלפי קילומטרים ממני.

ואז לקום בבוקר להודעה עם הקול שלך מאיזו שעה לא קיימת בין הלילה לבוקר, אחרי שאמרתי שאני לא רוצה יותר, אל תתקשר אלי, שלא תעז. שקרנית. כאילו אני יכולה לחיות בלעדיך. העולם קפא ברגע הזה ששמעתי אותך מדבר אלי. אתה פה שוב, השעה מוגזמת אבל לא התכוונת לחכות אפילו שניה על האדמה הזאת בלי ליצור קשר, וסליחה ומחילה ומלכה אהובה שלך ואלילה יפה ומושלמת, ואתה תבין אם אשנא אותך לנצח ולא אטרח להקשיב להודעה ומתחנן שכן. 

זונה.

שלי.

דף חדש

מעלית. לוחצת.

קומה 3 . שאלוהים יעזור לי.

<המשך בחלק 2>

'תתמקם'

מעלית, קומה 3

הדלת פתוחה לכבודי.

צעד אחד פנימה, הראש שלו בין שתי ידיים מתוחות קדימה. מעט מאחוריו וילון לאורך חלון הזזה גדול המוביל למרפסת שהעבירה לא מעט לילות בחברתי. במקום לפנות אליך, אני מכבה את המוזיקה הבוקעת מהטלויזיה ופוסעת ברוגע לתוך החדר. האמבט המוכן יאלץ לחכות הפעם. וגם אתה.

בנחת, עושה את דרכי לצידך. ושקט. אתה בטח תוהה מה קורה עכשיו. מה השתנה. בסדר, תתהה. פעם אחת בחיים שלך תהיה 'לא יודע'. 

לוקחת כסא מרופד מפינת האיפור, מניחה מאחוריך ככל שהמרווח בינך לוילון מאפשר. ממילא העיניים שלך תקועות ברצפה מתחת לפרצוף היפה והשפוף שלך. 

מתיישבת.

היה לך שבוע עמוס ולחוץ, היית קצת קצר השבוע. כאילו התפנצ'ר לך מאגר הסבלנות. לא היה לי נעים ולך בטוח שלא. לא משהו שנרצה שימשיך. זה לא בריא לך, אהבה.

אתה חייב להכניס יותר אויר לחיים. נשימה. סבלנות. לקחת רגע לעצמך.

אז

תנחש מה.

היום זה בדיוק מה שתקבל. זמן.

לא בדקתי את השעה כשהתיישבתי אבל נו, מה זה כבר משנה. אין לשעה חשיבות כרגע. ממילא כל השעות הן שלך היום. נשענת אחורה. נוח המרופד הזה. הזדמנות לא רעה לבחון קצת את הדבר היפה הזה שמונח כל כך קרוב. שקוע בעצמך, בהחזקה, בי. בטח מקשיב לנשימות שלי. כמה אתה אוהב להקשיב להן. להצמד לאוויר המשומש שאני מוציאה ולשאוף אותו אליך. 

לא זז. כמה אני גאה בך.

בוחנת מנח, ועור. קוי המתאר המושלמים שלך כל כך יפים אפילו עכשיו. מישהו אחר היה נראה כמו שק כביסה בפוזיציה כזאת, אבל אתה. יצירת אמנות. שלי. 

טוב, כמה אני יכולה לשבת במקום בלי לזוז. הפסקה. 

אתה ודאי תוהה עכשיו מה התרחש מאחוריך, בזמן שקמתי להזיז חלון ולצאת למרפסת.

כאן הספות מפנקות, אפשר להשתקע ולעבוד קצת בזמן שמשקיפה עליך לוקח את הזמן

טוי!

כן גבירתי

אהבה שלי בטח מתרגש עכשיו ממש.. אולי חושב שיקבל טיול. אבל טיול יכול להלחיץ ולהעמיס ולבזבז את הזמן, ואנחנו ממש לא רוצים את זה. נכון?

לפה!

מתחילה להרגיש קצת רעב. הגיוני. עשיתי לא מעט היום. 

בוא אהבה שלי. נעים לך בשקט הזה, אני בטוחה. נמשיך עוד קצת בקו הזה. 

בוא לפה. גב!

לא נוח לי השולחן כאן. נו, ישר!

רגע רגע שכחת משהו היום! אין לתאר! איפה הכוס שלי? למה היא לא כאן? קדימה, אבל הפעם לאט.

צב. לך לאט כמו צב. יש לי זמן.

אני אמות עד שהוא יסיים את הסיבוב חזרה אלי, אבל מה לא אעשה בשביל הפרצוף היפה שלו.

כוס השאבלי מוגשת בהכנעה בין אצבעותי הממתינות.

או! עכשיו מתחיל הערב. כלב טוב שלי.

גב!

הוא מתיישר ומסדר מקום נהדר למגש הסושי שהמתין עבורי כמו תמיד. 

היום אקח את הזמן, חשוב לאכול בנחת. ברוגע. במיוחד לאור המשימות הבאות שממתינות לנו היום. ואולי בסוף תקבל פרס שווה במיוחד ותזכה לפנק לי כל חלק בגוף בתשומת לב מיוחדת ואיטית. עם המון סבלנות.

ושקט.

קרדיט צלם- גיא ואגו

אהבה, מה אתה עושה?

- חושב עליך

כן, אבל מה אתה עושה?

- 5דק' נכנס לפגישה שסיפרתי לך 

תשלח לי

-אין מצב אלילה מושלמת שלי מגיעים עוד רגע!

יופי אז כדאי שתזדרז. מחכה 😘

שער החניון נפתח

כל כך הרבה זמן לא הייתי פה. עוד רגע אלחץ על הכפתור שיביא אותי לקומה השלישית ואני לא בטוחה אם האצבע יציבה מספיק כדי להצליח ללחוץ. לא על הכפתור. לא עליך. לא בכלל.

נבלה.

קומה 3

הדלת פתוחה לכבודי

לא זוכרת איך הולכים על העקבים המזויינים האלה. או איך הולכים. או נושמים.

לא בא לי אותך בכלל. כזה חצוף ומתנשא ומביך. מי אתה חושב שאתה, שויתרת עלי ככה. למי אכפת התירוצים שלך. שהחיים שלך אלפי קילומטרים ממני. שרצית שאבוא. שאתה מוכן להסתפק במה שנצליח להשיג ברגעים שבהם אתה כאן.

במקום פשוט להשאיר את כל הקילומטרים האלה מאחוריך ולהשאר. הנחת לי לשחרר.  ויתרת עלי.

חצוף. כל מילה תהיה קטנה  ואפסית לעומת הבלגאן שיש לי בראש עליך. באיזה קטע אתה מבקש שאעזוב הכל ואבוא? עזות מצח.

עקשן. שחצן. חצוף. מושלם. אני שונאת אותך. אתה אהבת חיי.

תראה אותך. מה זה?

העקב שלי מתקן אותו דרך הצלעות. ככה משתחווים?

 מה זה הזלזול הזה! שנתיים-שלוש בלעדי ונדפקת לגמרי. מקולקל . פגום. אני רוצה שתראה לי שאתה מתאמץ! 

העקב עוזר לו למצוא את הזווית הנכונה, מצייר סימנים בעור האפסי והמושלם שלו.

לא רוצה יין! לא רוצה לראות תנועה אחת שלך! תוציא לשון ותנקה את מה שנשפך פה! 

סימנים חדשים מוצאים מקום על העור הממכר שלך. הנעה לתנועה.

כמה התגעגעתי אליך. נמאס לי ממך.

אין לי כוחות אליך. אתה לא שווה את כל זה. פשוט לא שווה. כלום!

מתיישבת, נשענת על שתי הכריות שלמרות התקופה שחלפה, זכרת לסדר. 

רגל נשלחת קדימה. נו, זריז.. או שאני צריכה לעשות את זה בעצמי?

 התקלקלה לך הלשון?

תנקה אותם קודם, אפס. אתה לא רואה שגם הם התלכלכו?

מגפיים מצוחצחים הוסרו.

איך אני אוהבת לראות אותך שם. כשהרגליים שלי עליך. סביבך.

זוכר איך היית אוסף תמונות שפרסמתי, מקיף בציור לב עקום את כפות הרגליים שלי, ושולח לי. יכולתי לשבת שעות כשהרגליים שלי מונחות במקום הטבעי שלהן. בידיים שלך. שלמות. שונאת אותך.

טוב, די, שחרר. מנערת את הרגל מהיצור המיותר הזה. למה באתי בכלל. אני מכורה אליך. זוז!

לך! תראה לי איך אתה קטן מתחת לשולחן. יותר קטן. 

בוא לפה. אפס. לפה.

ראש.

הדבר היפה שהוא נצמד אלי. הריח שלו. נבלה, איך הוא יודע מה לעשות כדי להמיס אותי.

עוטפת אותו. רוצה להכניס אותו אלי. את כולו. שיטמע בי, שלא יעזוב. זונה בוגדנית.

מבקש רשות לדבר, אלילה מושלמת שלי.

כן אהבה.

סליחה גבירתי.. אני לא מצליח להעז למצוא מילים..

פני הכלב הוסרו, מונחות על השולחן. הידיים עוברות על הפנים החשופות, קמטוטי גיל, זיפים עדינים, מרימה סנטר כדי לפגוש ירוק של עיניים. דבר.

 אוכל להעז לשתף אותך בפנטזיה, כזאת שמתקיימת מחוץ לחדר הזה?

אהבה, זה הרגע שלך. אתה רשאי.

התחננתי לפגוש אותך היום שוב

כדי להצליח להוציא את זה ממני. יש לי פנטזיה

שבה

נווו כבר! תדבר! מילים!

 ..תכנסי להריון ממני..

אני חושבת שבשלב הזה בקע יותר רעש מאי פעם מהסוויטה שלנו. חההה! קורע. הרגת אותי. אני חולה על הראש שלך!

הירוק מביט בי, חצי מושפל

זה היה רציני?

תגיד לי, אין לך מספיק ילדים? מה יש לך, מאיפה הבאת לי את זה עכשיו?

סליחה אלילה שלי שלא יצא לי מובן.. אין לסמרטוט כמוני סיכוי להצליח לדעת להתבטא ברמה שלך.. ברשותך אסביר

תסביר כבר, תסביר. אני לא מבינה מה ההזיה שקרתה פה כרגע. נו.

אלילה מושלמת שלי, אין לי זכות להעז לחשוב באופן הזה

ועדיין

יש בי תקווה שיום אחד זה יקרה. ואז

אם זה יהיה המצב

 ותסכימי להביא ילד עם מישהו כמוני

אז

לא תעזבי אותי יותר..

קומה 3

מעלית

לוחצת- חניון

משחררת

אני משחררת אותך.

כאילו לא הפה שלי הוא שהוציא את המילים האלה. זה לא שלי. מישהו אחר הניח לי אותן שם. איך יכול להיות שאני אומרת לך דבר כזה בזמן שהלב שלי מוטל מדמם איפשהו, ושמך חרוט עליו?

כשכל חלקיק בגוף צורח מה-את-עושהההה! כשכל האותיות ששלחת לי מהרגע שהתחיל ובמשך כל החודשים שלפני אותו רגע, אומרות שזה נועד להיות?

אני משחררת אותך.

לא יכול להיות שזה הפה שלי. והפה עם המילים המוזרות מדבר בטלפון, לא בוידאו. הנה ההוכחה. זאת לא אני בכלל.

די, תשחרר אותי.

אומרת לך, ומבקשת בעצם ממני. בתקווה שאיזה גורם עליון יתערב וידאג שמשהו ישחרר לי אותך מהלב.

אתה מבין. ושומעת את הדמעות, כבר לא יודעת אם הן שלי או שלך. מה זה משנה בכלל. תשחרר אותי.

תקופת האהבה הארוכה ביותר בחיי, עוצמת הרגש החזקה ביותר שידעתי עד אותו יום. כל זה יושלך לפח הקרוב מקומט בטישו הרטוב מדמעות.

וכל זה, למה?

כי היה לך קשה. כי איתגר לך. כי ביקשת לשנות אותי. במקום לתפוס בשתי ידיים את ההזדמנות של חייך, השארת ידיים על הרצפה. על ארבע. מובס. כנוע. נכשל. מוותר. 

אני משחררת אותך. 

ואוהבת כמו שלא ידעתי. לילה טוב.

כמו באיזו סצנה מופרכת רק באותו רגע הבנתי שאני עומדת באמצע חניון, בלילה, בגשם, לבד. איפה הבמאי שיתן הוראה לעמעם אורות או להפיל איזו חללית מהשמיים. אם כבר מופרך אז כמו שצריך.

רבע שעה, אולי פחות, וכבר ניצב ליידי פרצוף אחר עם ידיים פנויות כדי לתפוס אותי. להחזיק מטריה מעלי. והוא לא אתה. הוא לא יכול להיות.

לא רוצה אותו בכלל. הוא רק תחליף עלוב. חושב שעושה עלי רושם עם הריצה שלו לפה והמטריה. יש אלפים כמותו. מניפה אצבע אחת והם קופצים. הם יודעים מי אני וכמה שווה להם לקבל את הדבר הזה. חצי אתגר אין פה. יכולה ברגע לגרום לכולם לעמוד סביבי עם כל המטריות שלהם. מיותרים. אף אחד לא יהיה אתה.

לתוך תקופת השקט שלקחתי כדי לנקות דם קרוש מהלב, שוב הגיעו מילים שלך. 

אני אוהב אותך

אני אוהב אותך

אני אוהב אותך

אני אוהב אותך

תפסיק! אני לא רוצה לדעת את זה. יצור אפסי ושפל ונבזי ומושלם שגרם לי להתמכר.

רצית את הדבר הזה. זה מה שרצית. זה מה שגרם לך לרדוף אחרי במשך חודשים. לעצור את החיים עד שהשגת. השילוב המושלם של רוך וחוזק. ולא מסוגל להחזיק מעמד. עולב.

עלוב יפה שלי.

שלוש שנים

שלוש שנים עברו

החלק שלך בלב לא זז ממקומו, ולידו צמח חלק חדש. נקי. מוכן. חי.

ולתוך החיים החדשים שצמחו מהמקום הזה, הגיעו שוב מילים. ופגישה.

(המשך בחלק השני)