שבת בצהרים.
היא חוזרת מהעניינים שלה. אני חוזר מהעניינים שלי, ונפגשים במיטה שלי
למנוחת צהרים. שנינו רגועים, יש לנו ים של זמן ביחד, ואנחנו אחרי ים של זמן ביחד.
שנינו מאד בטוב. שבת בצהרים. ביחד. במיטה. המזגן עובד על פול כבר שעות.
מה יכול להיות טוב יותר מזה ?
מה יכול להרוס את זה ?
אני מתעניין בבוקר שלה, מה עשתה איך עבר עליה ואיך היא מרגישה לגבי זה.
היא מתעניינת בשלי, איך היה מה היה וכו וכו.
ובעוד אנחנו מכורבלים במיטה מתעניינים אחד בשני, היא מתחילה לגעת.
היא יודעת לגעת בי, היא למדה אותי. היא מיפתה אותי. בצורה סיסטמתית
ומאד יסודית היא למדה ומיפתה אותי.
זה קל, זה מהר, היא מפעילה מה שהיא יודעת להפעיל.
אני מופעל כמו שהיא יודעת להפעיל אותי, ומאד מהר אני צריך לגמור.
בדרך כלל בשלב הזה יש משחק ארוך מאד, בגרוי שלי.
משחק של להביא אותי לקצה שוב ושוב ושוב.
אני מתחנן שוב ושוב ושוב לגמור. אני לגמרי בקצה במקומות האלו.
התשובה כמעט תמיד היא - לא.
אבל, יש פעמים שאחרי כמה וכמה לא, מגיע כן.
ויש פעמים שהתשובה היא כן ישר, תופסת אותי לא מוכן.
הפעם, מאד מהר, התשובה היתה כן. כן אני מרשה לך לגמור. כן תגמור.
ושניה אחרי זה אני גומר.
כל הקטע פחות מחמש דקות.
אני מודה לה.
אני תמיד מודה לה, חלק מהפרוטוקול שלנו זה שאני מודה לה, על הכל אני מודה לה.
על כאב על הנאה על הכל.
אני מפרט על מה בדיוק אני מודה לה, סתם תודה כללית לא עובד,
תודה צריכה להיות על משהו מדוייק ומפורט.
אז אני מודה לה, ומסביר על מה אני מודה לה, וחוזר ומודה בפרוט.
וכלום.
היא נשארת בפנים קפואות, מאוכזבות. כלום.
אני שואל מה קרה, למה היא ככה, לוקח לה רגע או שתיים עם עצמה,
ואז היא אומרת, אני מצטערת, זה לא מילא אותי. הגמירה שלך לא מילאה אותי.
התודה שלך לא מילאה אותי.
לא התמלאתי.
אני רואה את האכזבה והחוסר מילוי שלה. רואים עליה הכל, אין לה פוקר פייס.
ואני מסביר.
אני מסביר שרק הגענו, ששנינו עדיין בעולם שמחוץ למיטה שלנו.
אני מסביר שלוקח זמן, להכנס לזה.
אני מסביר שזה היה מהר מידי, שגמרתי מהר מידי והכל היה מהר מידי.
אני מסביר ומסביר ומסביר.
וכשאני מסיים, היא אומרת. " לא התמאלתי."
היא שואלת, למה אתה חושב שנתתי לך לגמור ?
ואני עונה, בשביל לפנק אותי, את יומים מאד מפנקת אותי, אז זה חלק מזה.
והיא עונה, בשביל שזה ימלא אותי. הגמירה שלך היא בשבילי, לא בשביל ההנאה שלך.
הגמירה שלך זה בשביל למלא אותי. לא אותך.
ולא התמלאתי.
וזהו. זו השורה התחתונה של הכל. זו האמת שאי אפשר לברוח ממנה. לא התמלאתי.
ואני אומר משהו על תהליך, על זה שלמלא זה תהליך, שצריך לייצר תהליך בשביל
שזה ימלא אותה.
וזה השלב שבו היא אומרת, לך תביא את האטבים, ואת הקיין, ואת הפלאג, ואת הדילדו.
ואת הכל בערך.
ואני כל כך אחרי גמירה ובמנוחת צהרים של שבת בצהרים.
והיא אומרת, בהכי רגוע והכי שקט, לא התמלאתי, אני אסדר את זה או אטפל בזה
או משהו דומה.
ואחרי זה הגהנום נפתח.
האטבים האלו, אי אפשר לתאר אותם, כל האטבים כואבים, יש שכואבים מאד,
יש שכואבים מאד מאד, יש שכואבים נורא, אבל אלו, האטבים האלו זה
כמו שהשטן בכבודו ובעצמו צובט אותך, ולא מרפה. אי אפשר לשאת את זה.
אי אפשר להיות בזה. זה פשוט יותר מידי.
והאטבים על הפטמות הכואבות ודואבות ופצועות ממילא.
ועל הביצים. ואני לא יכול לשאת את זה, ואני לא מפסיק להתחנן שתוריד אותם.
והיא אומרת תתחנן תתחנן, אני לא אוריד, אבל תמשיך להתחנן, זה נעים לי
שאתה מתחנן.
והקיין מכה.
והיא מדברת. ואני לא במצב קליטה, אני רק שומע את הטונים, את הלגלוג, את הצחוק, את הבוז, את ה"אתה אומר שתהליך, אם אתה אומר שתהליך אז תהליך,
אז הנה עכשיו נעשה תהליכים, תהליך שהפטמות שלך יתרגלו לאטבים, תהליך שהביצים שלך יתרגלו לאטבים" וכו וכו, אני אפילו לא סגור על מה בדיוק היא אמרה, רק הטונים,
הכל כך שקטים וכלכך לועגים, וכשכואב מאד, הכל כך משועשעים מהכאב שלי.
ואז יש תהליך של להרחיב את התחת שלך, "אתה אומר שתהליך, אז הנה לך, נעשה תהליך, כמו שאתה חושב שצריך לעשות. תהליכים " והתחת שלי נקרע.
ואני בהיסטריה ,אני לא עומד בזה. הכל כואב מידי, התחת נקרע מידי וכואב, הפטמות בוערות ואני לא מצליח להכיל את הכאב, הביצים בוערות מהאטבים ואני לא מצליח
להכיל את זה. ואני מתחנן עוד ועוד שתוריד את האטבים.
והיא מורידה, אחד אחד כמובן, לאט לאט כמובן. והיא נהנית. היא כל כך נהנית.
ולא מפסיקה לדבר על התהליך, או התהליכים, או משהו כזה.
וכל אטב שיורד, הכאב חד יותר, קורע יותר, בלתי אפשרי יותר.
ואני צורח, ממש צורח, וזה מוזיקה עבורה, שהיא מוקסמת ונהנית מזה.
אני צורח בחוסר שליטה. צורח מכאב.
ואז באטב האחרון שהיא מורידה מהביצים שלי, אני עף מהמיטה, פשוט עף
מהמיטה לפינת החדר ועומד שם מתפתל מכאבים ומיילל מכאבים.
והיא אומרת לי לבוא אליה. ואני בקושי מצליח ללכת. פשוט לא מצליח ללכת.
מעולם לא קרה שעפתי ככה מהמיטה או מאיפה שהוא, ולא קרה שלא יכלתי ללכת, מכאב. מעולם לא.
אחרי שהכל נגמר, אנחנו שוכבים במיטה.
והיא חמה ואוהבת, ומלטפת, ומחויכת ומפויסת, וכשאני שואל אותה, היא עונה,
עכשיו אני כבר מלאה. אתה רואה כמה קל למלא אותי ?
אתה רואה כמה כואב לך כשאני לא מלאה ?
אתה מבין שאתה תמיד צריך לדאוג שאהיה מלאה ?
תראה כמה פשוט הכל.
ירדתי לרגלים שלה. ונרדמנו ככה, כשאני ברגלים שלה.
מנוחת צהרים של שבת.
