שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

כשהמזוכיזם שלך אפילו לא מתחיל להזיז לסדיזם שלה.

אתה צריך לסבול בשביל שאני אוהב אותך.
לפני שבוע. 15 במאי 2024 בשעה 23:01

 


אחד הדברים שקשים לנו הנשלטים במערכות יחסים של שליטה נשית הוא
הזמן הזה שבו יש הכל חוץ מפמדום, חוץ מבדסמ, חוץ מFLR. הFLR הזה? בתרגום פשוט- מערכת יחסים שהאישה שולטת בה ולגבר, אם אפשר לקרוא לו כך, אין שליטה ביחסים.

בכל אופן, בואו נודה על האמת פה, רוב הזמן, זה מה שזה, חיים נורמטיביים של אנשים נורמטיביים עם
עיסוקים נורמטיביים וחברה נורמטיבית ומשפחה נורמטיבית. וזה מה שזה רוב הזמן, ולנו הנשלטים
קשה עם זה.

קשה להיות עם השולטת שלך, זמן כל כך משמעותי שבו היא לא השולטת שלך,
זאת אומרת, לא שולטת. נקודה. אבל אלו הם החיים הנורמטיביים, ואנחנו גם ואולי אפילו בעיקר רוצים להיות נורמטיביים.

אבל לא הכל אבוד, רחוק מזה, רחוק מאד למעשה.

יש את הרגעים האלו, שהם כל כך עוצמתיים, שהם חודרים אותנו בקלות, משתלטים עלינו בקלות,
והכי חשוב, נשארים בנו לאורך זמן. רגע כזה יכול ללוות אותי שבוע, להיות נוכח בהכרה שלי שבוע,
ולהשאיר אותי קצת תחת ההשפעה שלו, של הרגע הזה, וממילא ולכן גם תחת ההשפעה של השולטת,
גם כשהמציאות היא נורמטיבית ונטולת שליטה. גם במציאות הנורמטיבית, הרגע הזה חי בי, ומשאיר אותי
מחובר למקום שלי כנשלט, לפוזיציה שלי כנשלט, להיררכיה שבה אני חי.


רגע כזה.
בוקר, היא מתארגנת ליציאה לעבודה, אני יוצא אחריה אז אני איטי קצת יותר, עשיתי לה קפה,
יש שיחה ערה שממשיכה מהערב הקודם, היא מתארגנת, אני סביבה ואיתה ומדברים,
היא הולכת לשירותים ואני הולך איתה, ממשיכים את השיחה, עד כאן רגיל. היא מתיישבת להשתין,
ואז היא לוקחת את המברשת שיניים שלי, שמה אותה מתחת לזרם השתן שלה, מסתכלת עלי,
וממשיכה את השיח כאילו כלום לא קורה. אני קצת בהלם. היא מוציאה את המברשת שיניים שלי,
מסתכלת עליה בשביעות רצון, נותנת לי אותה ומסתכלת עלי במבט שממתין למשהו.
אני לא חושב, זה קורה כל כך בלי מחשבה, זה חלקים הרבה יותר ראשונים שלי שעובדים פה,
אני לוקח את המברשת, לא מרטיב במים, לא שם משחה, פשוט מצחצח עם המברשת המושתנת דקה או שתיים,
ואז שוטף אותה כרגיל ומחזיר למקום.
אנחנו לא מדברים על זה, זה כאילו לא קרה. אבל היא יודעת את האפקט של מה שהיא עשתה. והיא עכשיו
מאד מאד למעלה. ואני מאד למטה. לכמה ימים טובים.

רגע כזה.
שעות הערב המוקדמות, שנינו עייפים ומותשים מהיום, וצריך קניות, שנדחות מיום ליום,
והערב כבר חסרים הרבה דברים, ואנחנו כבר לא נצא לסופר לעשות קניה.
אז הוחלט שאני ארד למכולת השכונתית היקרה לעשות השלמות של הדברים שחסר, בעיקר קפה וגבינה צהובה,
כי איך אפשר לחיות בלי אלו? וביצים.
בחוסר חשק אני מתלבש ומתארגן לצאת, היא רובצת מול הטלוויזיה, יותר נחה מאשר רואה משהו, היא באמת מותשת.

כשאני ממש כבר בדלת היא קוראת לי, אני ניגש, היא אומרת שהיא צריכה להשתין, ואין לה כוח להגיע לשירותים.
ומסתכלת עלי. מחכה. אלו לא דברים מדוברים. אלו לא נוהלים. זה אפילו לא עובר באיזו מחשבה מודעת.
אני ניגש אליה, דוחף את השולחן הסלוני רחוק. יורד על הברכיים ומקרב את הפה שלי לאיבר מין שלה,
היא מסיטה את המכנס הקצר והתחתון הצידה, ומחכה. אני מצמיד את הפה שלי פעור לאיבר שלה,
ואחרי כמה שניות, היא משתינה, ואני שותה הכל. כשהיא מסיימת להשתין אני מלקק אותה ומנקה אותה.
כשאני קם, קצת בהלם קצת מזועזע ממה שקרה עכשיו בכזו טבעיות, היא אומרת לי, תשטוף את הפה
כשתחזור מהמכולת, לא עכשיו. וזהו, המבט שלה והפוקוס שלה חזרה בטלווזיה.

וככה, ברגעים קטנים כאלו, של פחות מדקה, גם בימים הכי קשים והכי לא בדסמים שלנו,
הבדסמ, השליטה שלה וההיררכיה שלנו נשמרים. ככה ברגע אחד קטן, היא שומרת אותי בדיוק איפה שהיא רוצה אותי. בלי להתאמץ.

אז מסתבר שאפשר למלא ברגע אחד דלק שמספיק לשבוע.

 

לפני 3 שבועות. 1 במאי 2024 בשעה 17:19

 

יש לנו הרבה שיחות על לתת את הכל, על זה שאני אתן את הכל. כמה זה חשוב לי, לתת לה הכל, לתת לה את כולי.
וכמה גם זה מאד חשוב לה. היא מסבירה לי שוב ושוב את החשיבות של זה.
מסבירה לי למה לתת 99% זה לא לתת את הכל, האחוז הבודד שאתה לא נותן,
הוא זה שעושה אותך לא שלי, ואתה רוצה להיות שלי, ואני רוצה שתהיה שלי, לכן האחוז הבודד הזה הוא בלתי נסבל,
הוא אומר שאתה לא שלי. ולכן אתה חייב לתת הכל, 100% ולא כלום פחות. רק כשתיתן את עצמך ב100% תהיה באמת שלי.

 

אנחנו מדברים הרבה על זה, זה תהליך היא אומרת, זה לאט לאט לקחת יותר ויותר ממך, ואתה תתן יותר ויותר מעצמך.
ובאמת לאט לאט היא לוקחת יותר ויותר, יותר ציות, יותר כניעות, יותר ריצוי, יותר חינוך ואילוף, יותר כאב, לא כאב לשם הכאב אלא
כאב לשם הנתינה, יותר ערום נפשי ושיתוף רגשי. תיתן את עצמך היא אומרת, עד שלא ישאר כלום שהוא שלך,
עד שהכל הכל יהיה שלי. לא רק אני לוקחת היא אומרת, אתה תיתן את עצמך, זה עוד יותר חשוב היא אומרת. לאט לאט היא לוקחת יותר,
ותובעת שאני אתן יותר, ומסבירה לי שוב ושוב בסבלנות רבה שאני צריך לתת הכל, כמה חשוב שתיתן את הכל לגמרי היא אומרת.
והיא רוצה לקחת הכל.

 

רק כשתיתן הכל תוכל להרגיש את השייכות הטוטאלית הזו שאתה כל כך כמהה ורוצה להרגיש כלפי, היא חוזרת ואומרת שוב ושוב.

 

אני רוצה שתבכה היא אומרת.
הבכי שלך, זה חלק ממה שאני רוצה שתיתן לי, אתה רוצה לתת לי את הבכי שלך? היא שואלת?
ואני, שעד לפני שניה לא עלה בי בכלל הרעיון הזה, עכשיו, כשהיא רוצה את הבכי שלי, אני רוצה לתת לה את הבכי שלי.
אחרי עוד כמה שניות מחשבה אני מבין כמה עמוק זה, כמה חזק ונוגע זה, איזה ערום מטורף זה, לתת לה גם את הבכי שלי,
כמו את גניחות וצעקות הכאב שלי. לתת לה את הבכי שלי מתי שהיא בוחרת בזה, איך שהיא רוצה את זה. כן. אני רוצה לתת לה את הבכי שלי.


עכשיו אני כבר גם צריך לתת לה את הבכי שלי, לא רק רוצה. עכשיו פתאם זה אי אפשר אחרת. עכשיו פתאם אני מרגיש שאני לא שלה
בלי לתת לה את הבכי שלי.

 

ואני, שפעם אחרונה שבכיתי עוד לא המציאו את הסלולרי, ואיך אני אתן לך את הבכי שלי, כשהמעיין הזה התייבש לפני עשורים רבים?
אתה תבקש עזרה היא אומרת, ולא בפעם הראשונה, כשאני ארגיש שאתה באמת משתוקק לתת לי את הבכי שלך, שאהיה בבכי שלך,
שגם הבכי שלך יהפוך לשלי, אני אעזור לך, ואתה תבכה. ( המילים האלו שלה אני תמיד מיד מרגיש באיזור מאד מסויים בגוף. היא יודעת. זה שלה )

 

השיח הזה המשיך במתכונת הזו מידי פעם.

 

וערב אחד, רגוע כזה, באיזי ובסלואו כזה, כשעדיין מוקדם ואפשר לעשות דברים, היא אומרת "תביא לסלון מגבת גדולה ואת הבן גאי ( משחה לספורטאים שמחממת מקומות כואבים, אבל שורפת מקומות רגישים ) ותבוא ערום".


והיא מתיישבת בקצה הספה, ואומרת לי לפרוס את המגבת על הספה ועל הרגלים והברכיים שלה, ולשכב על הגב כשהראש על הברכיים שלה.
וזו תנוחה אינטימית וקרובה כל כך, מטפלת כל כך, וגם היא מעלי, מאד מעלי. אני אוהב לראות אותה ככה מלמטה, יש בפנים שלה כל כך הרבה עוצמה כשמסתכלים עליה מלמטה.
היא מורידה את החולצה שלה, ואת החזיה שלה, והחזה המפואר שלה כמה סנטימטר מהפנים שלי, והיא מסמנת לי לא לגעת,
אבל אני יודע את זה לבד, זה לא מעשה אהבה עכשיו, ברור לי, לה יש משהו אחר לגמרי בראש, אבל אני עוד לא מבין מה.

 

אנחנו ככה כמה דקות, אני ערום על הספה הראש שלי על הברכיים שלה, והיא מלטפת לי את הראש, את הפנים ואת החזה.
והחזה שלה כמה סנטימטרים משלי, וכל זה מעמיד לי נורא, אבל שנינו מתעלמים מזה. היא מתעלמת כי לא מעניין אותה, אני מתעלם
בשביל לא להרוס את הרגע.

 

אני רוצה שתבכה היא אומרת.
עכשיו, ככה, כמו שאנחנו, אני רוצה שתבכה.
לוקח לי רגע או שתיים לעכל. ואחרי הרגע או שתיים האלו אני אבוד לגמרי, אין לי מושג מה לעשות. איך עושים את זה. אבוד לגמרי.
אני אומר לה, שלא בכיתי עשורים, שהיא יודעת את זה, שאין לי מושג איך עושים את זה, שבאותה מידה היא יכולה להגיד לי לטוס לירח.
שאני רוצה, שדיברנו על זה ואני רוצה לתת לה גם את הבכי שלי, אבל איך עושים את זה.

 

היא לא מתרגשת, תנסה היא אומרת, תעצום עיניים, תרפה את עצמך, תזכר בכל מה שכואב, ותנסה לתת לדמעות לבוא ולעלות.
ואז היא מוסיפה, אם תצליח לבכות תוכל לקחת פטמה שלי לפה ולבכות עם הפטמה שלי בפה וללטף לי את החזה כשאתה בוכה.

 

ואני בעיקר מנסה לא לחשוב על הפטמה היפה הגדולה והזקורה בפה שלי, ואחרי רגע אני מצליח, ומנסה לחשוב ולהיזכר בכל מיני דברים
שאמורים לגרום לי לבכות. הם עצובים וכואבים, אבל הם לא מביאים אפילו לא דמעה אחת קטנה. אנחנו נשארים ככה כמה דקות,
היא מלטפת, אני בעיניים עצומות מנסה לגרום לעצמי לבכות. וכלום.

 

אחרי כמה דקות של כלום, היא אומרת בקול הכי מכיל חם אוהב ואמפטי שיש על כדור הארץ, אני אעזור לך,
אל תלחץ, לאט לאט, אתה תבכה בסוף, אתה תתן לי את הבכי שלך ותהיה גאה ומאושר לתת לי אותו, אל תדאג בכלל.

 

תרים את הברכיים לחזה שלך.
וכשאני ככה עם ברכיים לחזה היא לוקחת את הבן גאי, שמה קצת או הרבה יותר מקצת על האצבע, ומורחת לי בפי הטבעת.
זה מאד מביך, ומאד מחרמן, רק שהיא בכלל במקום אחר, היא לא במבוכה השפלה או חרמנות.
היא מרוכזת בי, וכשזה מתחיל לשרוף בפי הטבעת היא רואה את זה והיא אומרת שוב בקול החם והאוהב שלה,
אני רוצה לעזור לך לתת לי את הבכי שלך, כשתבכה אני אפסיק את השריפה ואתן לך פטמה לינוק.

 

וזה שורף, מאד שורף, העור שם רגיש ועדין מאד. ועכשיו גם שורף מאד. אבל כאב פיזי לא גורם לי לבכות. הלוואי והיה.
אני מתפתל מכאב והיא מחזיקה אותי ואומרת לי להשתדל לא לזוז, רק להשאר ככה, להסתכל עליה, לחוות את הכאב בפי הטבעת,
לא להלחם בו, לחוות אותו, ולתת לדמעות לעלות.

 

כשהכאב קצת נרגע היא מוסיפה עוד קצת בן גאי לפי הטבעת, הפעם טיפה טיפה פנימה, רק סנטימטר אחד פנימה, וזה כמובן שורף הרבה הרבה יותר. הפעם היא משאירה את האצבע שלה שם וממשיכה לעסות.

 

ואחרי רגע או שתיים כאלו היא אומרת, תסתכל אלי, אל תוריד ממני את המבט, והיא מתחילה לדבר.
להזכיר לי, הכל להזכיר לי, להזכיר לי, מקרה טראומתי מאד של דחיה בילדות המוקדמת, ואחרי שהיא מספרת לי על המקרה הזה, בלי לחסוך מילים, עם כל הכאב והדחיה שהיתה, היא אומרת, תבכה את זה, תרשה לעצמך לבכות את זה. ופי הטבעת שורף כל כך ואני חסר אונים כל כך.
ואז היא מזכירה לי עוד מקרה, מקרה של התעללות, מהילדות. מזכירה במילים קשות, בוטות, חזקות. בלי ליפות ובלי לרחם, ואומרת, תבכה את זה, תזכור כמה כואב זה היה ותבכה את זה.

 

ועוד מקרה, ועוד מקרה, האצבע שלה בפי הטבעת שלי מלטפת, הכל שורף כל כך, הפטמה שלה מול הפנים שלי, הפנים היפות שלה
פוצעות אותי במילים, כל משפט נגמר בתבכה את זה.
ואני מרגיש את הדברים, המילים שלה חודרות אותי, המועקה הולכת ונבנית בחזה, והיא רואה את זה, אבל הדמעות לא באות. לא באות. הדמעות לא באות.

 

ואז בשניה אחת היא מפסיקה. מפסיקה הכל. עם המגבת מנגבת את הבן גאי טוב טוב מפי הטבעת שלי, והשריפה שם דועכת.
היא מורידה את הרגלים שלי בעדינות חזרה, עוטפת את הפנים שלי עם הידיים שלה, ושמה את הפטמה שלה בפה שלי.

 

ואני ככה רגע או שתיים, וזה בא, כל כך חזק זה בא כל כך פתאם זה בא, כל כך בהפתעה, ואני בכלל לא מבין מה קורה לי, גל כזה של בכי.
בכי כל כך חזק, כל כך קורע, כל כך מציף. בכי חזק וחסר שליטה.

 

אני לא יכול להשאר ככה, משהו בי מתקומם נורא וצריך הגנה נורא,
אני מתהפך בחדות ככה שהפנים שלי למטה כלפי הברכים שלה ושם את הידיים שלי על הפנים. ובוכה.

 

לא יודע כמה זמן בכיתי שם. היא לא זזה. רק נשארה.

 

כשנרגעתי קצת, נגבתי את הפנים במגבת שעל הברכיים שלה, והסתובבתי חזרה אליה
ואמרתי שאני מצטער ומתנצל שלא הצלחתי לתת לה את הדמעות שלי, שהן נשארו שלי.
זה בסדר היא אמרה, בחיוך, באישור, בחום. אני יודעת שבפעם הבאה אתה תשאר לשכב ולא תתהפך ותתן לי את הדמעות שלך.
אני יודעת שאתה תהיה כל כך גאה ומאושר לתת לי את הדמעות שלך סוף סוף. זה בסדר.

 

לפני חודשיים. 14 במרץ 2024 בשעה 18:59

 

צריך להתחיל בהתחלה, לדברים יש הקשרים, לכל דבר יש הקשרים, ובלי ההקשרים קשה להבין את הדקויות של הדברים.

הודעה שלחתי לה כי חשבתי שהיא מחפשת, אחלה פרופיל היה לה, אינלטגנטי שמבחין בדקויות,
מלא ביטחון אבל לא מגלומני, ובלי כל הנגטיביות שיש בהרבה פרופילים, זאת אומרת, בלי רשימה אין סופית של מה לא ומי לא.
אז שלחתי לה הודעה, מושקעת מאד.
מסתבר שיש בפרופיל שלה שורה שאומרת שהיא בזוגיות ולא מחפשת, כמובן שהצלחתי לפספס את השורה הזו.
אבל השיח נוצר, והעניין נוצר, והשיחות נוצרו, ומאד מאד זרמו בהרבה הרבה עניין,
ומשם הגענו מהר מאד לשעה או שעתיים קפה ברכב, כי בבית קפה לא היה מקום.
ומשם הגענו לפגישה אצלי, והשיח מאד זורם, והמגע שלה בי היה מאד מאד בקטנה, מגע שאומר, אני יודעת בדיוק מה אני עושה,
אני יודעת בדיוק איך לשחק, אבל לא, אתה תקבל רק טעימה פיצפונת, ולא יותר.
הרגשתי שאני נבחן בזה, אם אאבד שליטה עצמית, אם אלחץ, אם אנג'ס, אם אעלב, או כל אקטינג אאוט אחר.
ומשם המשיכו השיחות, תמיד שיחות טובות, לא משנה על מה, מאד רחב מאד מגוון, עם יכולת קשב נפלאה שלה, והכלה נפלאה שלה,
מבלי לאבד את השליטה שלה ואת ניהול העניינים שלה, אבל, גם בלי פוזה, בלי מגלומניה, בלי דאווין, בלי הרצאות של שבועות על אני ואני ואני.
ואני? אני אוהב את זה ככה. בדיוק ככה.
ואז עוד פגישה אצלי, והפעם אני עדיין מקבל טעימות, אבל כבר הרבה יותר טעימות מהרבה יותר איזורים של הבדסמ והשליטה הנשית.

וגם השיח על הבן זוג שלה מתרחב ומעמיק.
אני כמובן סקרן לגביו, והיא לאט לאט משתפת יותר, כמה כנוע הוא לה, כמה מכיל כאב בעוצמות גבוהות הוא,
כמה הוא חי בשביל לרצות אותה ולשמח אותה, כי הוא רוצה ככה, כי ככה טוב לו.
אני כמובן סקרן מאד, היא משתפת אבל מאד במידה, במנות קטנות מאד.
ואז היא משתפת, שאחד הגבולות שלו זה גברים, שהוא לא יכול ולא רוצה מגע עם גבר אחר,
ולי ברור לאן זה הולך.
אני קצת שואל על זה, והיא אומרת שהוא יעשה את זה בשבילה כמובן, אבל זה יהיה לו קשה מאד. והיא רוצה שזה יקרה.
אני מבין. וככה נקבעה פגישה לשלושתנו אצלי. היא קבעה את הפגישה.

כמה ימים שמתעלמים מהפגישה הזו, אבל התאריך מתקרב, וערב לפני אני שואל אותה כדרך אגב, מה הוא אומר על מחר?
והיא עונה בנונשלנטיות, הוא עוד לא יודע על מחר, ואני מתפלא, אני בהלם, שואל מה זה אומר, איך הוא יקבל את זה?
והיא עונה, אני פשוט הערב אגיד לו מה לארוז למחר, ולאן להגיע מחר אחרי העבודה, והוא יבצע. ככה פשוט.
הוא לחלוטין ולגמרי כנוע לי, הדבר היחיד שיש לו להגיד זה כן מלכתי.
זה מדהים, זה מהמם, זה כל כך רחוק ממני, אני לא יכול אפילו לא רבע מזה. והיא עפה על זה, זה מאד טבעי לה היחסים האלו.
אחר כך למדתי עוד כמה פרקים על היחסים שלהם, אבל זה אחר כך.

והיום של המפגש של שלושתינו מגיע, היא מגיעה לפניו, אנחנו שותים קפה, מאד רגוע, שיחות על ענייני דיומא, שום דבר
שילמד על מה שהולך לקרות כאן עוד דקה או שעה, לא ברור, החלטה שלה.
ולא קורה כלום עד שהבן זוג שלה, הנשלט הטוטאלי כל כך שלה מגיע.

וההפתעה הראשונה היא איך היא עפה עליו, הוא גבר יחסית מגודל, והיא אישה יחסית קטנה פיזית,
והיא שמחה לראות אותו, ממש ממש, והחיבוק שלה, כמה שקטן פיזית, עוטף את כל כולו, וזה מורגש ונראה לעין.
זו הפתעה ראשונה מיני רבות לאחר צהרים זה. העטיפה הזו שלה אותו, משהו שראיתי קורה שוב ושוב בשעות הקרובות.

ההפתעה השניה היא שהוא לא רואה אותי. ממש לא רואה אותי.
הוא ממוקד בה לחלוטין, וכלום לא קיים מבחינתו חוץ ממנה.
אני מנסה להיות מנומס, מציע קפה מציע שתיה מציע אם צריך לשרותים.
הוא עונה לי, אבל ברור לי שהוא לא רואה אותי, שאני לא קיים מבחינתו, אולי כמו עוד רהיט בסלון שצריך ללכת סביבו.
זה מפתיע אותי. כמו גם המיקוד המוחלט שלו והקשב המוחלט שלו אליה, אני מסתכל עליה, והיא לא מופתעת,
אני רואה כמה טבעי עבורה זה. וזה מרשים. מה שהיא סיפרה לי ככה בקצרה משפט פה ומשפט שם, עכשיו אני רואה ברור מול העיניים,
יחסי FLR אמיתיים. עד הסוף.

אני לא אתאר את הסשן המשולש דקה אחרי דקה, זה יהיה ארוך מאד מייגע ולא באמת מעניין.
אני כן רוצה לשתף בכמה דברים שעברו עלי.

הייתי עם כיסוי פנים כל הסשן, מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון. גם הוא.
אני חושב שזו פעם ראשונה שאני מבלה כל כך הרבה זמן, וסשן שלם, עם כיסוי פנים.
זה לא הצליח לנתק אותי לגמרי מהסביבה, לא הצליח להשאיר את הקשב והמיקוד שלי רק פנימה,
אבל קצת זה כן ניתק אותי, וזה היה לי קצת קשה, לא נורא, אבל קצת קשה, הוא היה גם עם כיסוי פנים וגם עם אטמי אוזניים.
למזלי הטוב את השמיעה היא השאירה לי.
ככה גם הייתי בסשן איתה ועם בן זוגה, וגם קצת לא הייתי.

כמה מילים על המיניות שלה.
או בעצם, מילה אחת. טורפת. זו המילה.
לא יודע אם אצליח לתאר את המיניות שלה, אנסה, כי המיניות הזו שלה חשובה מאד.
היא טורפת, המגע שלה בעלתני מאד, בועל מאד, בועל מלשון בעלים, היא לוקחת, זה ההפך מהעדינות
היום יומית שלה, במוד, בסשן, המגע שלה לש ומועך ושורט ולוקח, והתחושה היא של הכל שלה, זו תחושה נפלאה,
זו תחושה שקל לי להתמסר אליה, להכנע אליה, עצם זה שהמגע כל כך לוקח, מאפשר לי להרפות ולאפשר לה לקחת.
וזה המגע המיני שלה, לא משנה מה היא עושה בסשן, זה המגע המיני שלה.

ויחד עם המגע הזה שלה, יש בה עדינות מדהימה, וכשהפלאג נכנס לישבן שלי, זה בעדינות מופלאה, ואיטיות נהדרת,
ולגמרי הפוך מהלקיחה הטוטאלית הזו שלה, וזה יכול להתקיים בו זמנית, הפלאג יכנס לאט לאט ובעדינות, והלשון
או הציפורנים יקרעו את הבשר שלי במקביל.
והיא מכאיבה, והיא מלטפת, ומעלה, ומורידה, ומעלה, ומורידה, והיא לא מסתירה כמה זה מרגש אותה וכמה היא נהנית.

אנחנו שנינו יושבים על ספסל, שנינו עם כיסוי עיניים, היא עומדת מולנו, ואומרת לשנינו לאונן.
זה כל כך מביך לאונן מול משהי. ואני בכלל לא יודע לאונן בישיבה,
וזה עוד הרבה יותר מביך לאונן ליד מישהו, כשמישהו יושב לידי ומאונן.
אני אפילו לא מתקרב לגמירה, זה חסר סיכוי, אני שומע אותם לידי, לא ברור, אבל מבין שגם הוא לא ממש מצליח.
בקושי עומד לי, אני עם כיסוי פנים, לידי יושב גבר זר ומאונן, מולי השולטת שאני לא רואה, והיא מצפה שאגמור.
בפעם הראשונה בקשתי לאונן בעמידה וסורבתי, אחרי כמה זמן, ואחרי שהמצבטים חוזרים לפטמות שלי ויורדים וחוזרים שוב,
והפטמות כואבות, והיא מושכת בהן עוד, מה שתמיד מצליח להעלות את רמות הגרוי שלי מאפס למליון בפחות משניה,
אני מבקש שוב לעמוד, הפעם היא מרשה לי. אני עומד והיא צמודה אלי, ולפטמות שלי, ואני מצליח להתחבר,
להתחבר כמה משפיל זה לעמוד ככה מולה ומול בין זוגה, ולאונן. כמה כנוע זה, כמה זה לא שלי, אני הייתי מוותר על זה,
אני עושה את זה כי היא רוצה. אני מרגיש את הגמירה מגיעה, עכשיו זה מגיע, אני מבקש רשות לגמור,
היא סופרת מעשר לאפס, ואני מצליח לגמור באפס. חזק מאד, ומסתבר שבקולי קולות, אני לא שמעתי את עצמי,
אבל היא מאד נהנתה מהקולי קולות שלי, ככה היא תספר לי כמה דקות לאחר מכן.
זו היתה גמירה חזקה מאד, אני בקושי עומד על הרגליים אחריה.

אני חוזר לזה, כשהבנתי כמה ימים לפני שהולך להיות סשן משולש, קצת דמיינתי קצת חשבתי,
וראיתי בדמיון איזו אחוות נשלטים, אחווה של שניים שמשרתים את אותה מלכה, איזה שרות משותף,
איזו יצירה של משולש שווה צלעות, או אולי לא שווה צלעות, אבל משולש בכל זאת.
הוא לא ראה אותי, ולא היה כלום משותף איתו, כלום ביחד איתו, רק חלקנו את אותו המרחב.
היא מאד מאד ראתה אותי לעומת זאת. אבל זו היא, ככה היא, רואה.

אחרי זה, אחרי הכל, היא כל כך עוטפת אותו, כל כך מסביבו, בחום, באהבה.

כשהם הולכים, אני מסתכל מהחלון, הוא פותח לה את הדלת של הרכב,
היא מתיישבת, ואז כשהיא יושבת היא מחבקת אותו, עוטפת אותו.
זה מרשים כמה היא עוטפת אותו. אני יודע שאני משתמש במילה הזו שוב ושוב. פשוט. זו המילה.

וזה מרשים שהוא מצד אחד כל כך כנוע לה, לחלוטין לגמרי כנוע לה, ברמות בלתי נתפסות כנוע לה.
והיא מצידה מחזירה לו, היא מצידה עוטפת אותו ואוהבת אותו 360 מעלות, היא מצידה מטפלת בו ומטפחת אותו.
זה מרשים לראות את זה. ואולי גם קצת מעורר קנאה.

אמרתי לה כשדיברנו לאחר מכן, אמרתי לה, הייתי חיצוני לכם, והיא אמרה כן, נכון, זו פעם ראשונה,
בפעמים הבאות אתה תהיה פחות ופחות חיצוני לנו ויותר ויותר איתנו. לאט לאט.

עכשיו מחכים.

 

 

לפני 3 חודשים. 12 בפברואר 2024 בשעה 15:56

 

אני כבר לא זוכר מתי זה היה, 20 שנה אחורה? אולי כבר 30 שנה?
זה הכל איזה שהם ערפילי זכרונות בלי יכולת יותר למקם את הזכרונות במקום וזמן מדוייקים.
למרות שהזכרונות עצמם מדוייקים מאד, למעשה לא רק מדוייקים מאד אלא גם חיים ובועטים.
זה כנראה כבר נחרט לנצח.

 

.1

 

אם לקצר.
משהו כמו 25 שנה אחורה, במודעות בגב של אחד העיתונים, מודעה קטנה, שמשאירה אותי בהלם ובלי לדעת איך להתייחס אליה.
"רק לעבדים צניעות שרות 50 שח" או משהו כזה, בערך, קרוב למדי כנראה.
ויש שם את המילה לעבדים, ואפילו רק לעבדים שלא יהיה ספקות ואי הבנות. ויש שם צניעות, שזה ללא ספק קיצור
של חגורת צניעות או עילגות של חגורת צניעות. לא ברור. ויש שם, 50 שח. שזה כלום כסף. מישהו חכם בנה את המודעה הזו.
ועכשיו אני לכוד בה. עכשיו אני ימים על ימים, בקרים על לילות, בוהה בה ומנסה לעצור את עצמי מלהתקשר.

ואני מתקשר.
ועונה לי קול של אישה מבוגרת, עם מבטא רוסי כבד.
"בא רבעי חמש רח הגפן 6 . בא 50 שח. כן? מבין?"
אני בהלם, לחלוטין בהלם, עונה "כן. מבין. בא רבעי בחמש רח הגפן 6 בא 50 שח. כן. תודה"
והיא עונה בסדר. שלום. ומנתקת.

ואני מבין שאין לי מושג לאן אני בא, למה אני בא, ושגם אין כל כך עם מי לדבר.
שעברית זה לא הצד החזק שלה, וכנראה שגם ברוסית היא לא יותר מידי מדברת.
מצד שני, 50 שח. זה ההפסד אם יש פה הפסד. אי אפשר שלא להעז ולנסות.
אז כן, בא רבעי חמש הגפן 6 בא 50 שח. כן.
ועד רבעי בחמש יש כמה ימים. מתוח ובלחץ הכמה ימים האלו, הדימיונות לא מרפים.
ואין לי שום בסיס מה לדמיין, מה יהיה, אז אני מדמיין הכל, כל מה שעשוי וכל מה שעלות להיות.
ואז מגיע יום רבעי בחמש.
ואני מתייצב ברח הגפן 6. בניין כמה קומות, וכמה דירות. ואין לי מושג לאן להמשיך. ואני מתקשר.
לוקח רגע עד שהיא עונה. ואז במבטא הכבד. "עולה קומה 3 דלת 3 נכנס". ומנתקת.


אני לגמרי חסר בטחון לגמרי לא יודע מה לעשות.
עולה לקומה שלוש לדלת מספר שלוש, מהסס אם לדפוק, מחליט שלא, אני נכנס.

בית חשוך, במבט אפשר לראות שזה בית של עולים ותיקים מרוסיה, הכל כבד, ריהוט כבד שטיחים כבדים, הצבע החום כהה שולט, בשטיחים שתלויים על הקיר הצבע האדום בורדו כהה שולט, תאורה חלשה.
באמצע הסלון ספה גדולה, על הספה בדיוק באמצע יושבת היא. אישה מבוגרת, יפה ומרשימה, גדולה, אולי אפילו ענקית.
לבושה בקפידה, שיער לבן אסוף. יושבת ומסתכלת עלי. לרגליה יש כרית ענקית, אולי מטר על מטר ו20-30 סמ עובי.
כשהיא רואה שאני מסתכל עליה והתשומת לב שלי אליה היא אומרת במבטא הכבד שלה. "שמה פה ( ומצביעה על שולחן תה קטן לידה )
חמשים שקל והולכת שמה שם כל בגדים שלך באה לפה". ועד היום אני לא יודע אם הפניה אלי בלשון נקבה היתה בגלל העברית שלה או בשביל להשפיל אותי.

התפשטתי. כמובן שהשארתי את התחתונים, כמובן שהיא מיד אמרה "מורידה גם זה" וכמובן שהורדתי.
היא מצביעה על הכרית שלרגליה. אני לא מבין, והיא אומרת "שמה ברכיים בכרית" אני יורד על הכרית עם הברכיים וככה אני ערום על הברכיים מולה.
היא לא מתרגשת מהסיטואציה, ניכר שהיא רגילה אליה, היא לוקחת מהשולחן לידה כפפות ובצורה מאד עניינית ומקצועית שמה על הידיים שלה כפפות סטריליות. אני מסתכל עליה בנתיים. היא אישה מבוגרת, אולי בתחילת שנות השבעים שלה, היא אישה יפה, מטופחת, אלגנטית, תמירה, אסרטיבית סמכותית ומשרת בטחון. ברור שהיתה פעם עוד הרבה יותר יפה. אישה מרשימה.
והיא כנראה אחות או רופאה במקצועה, וזו מחשבה שליוותה אותי תמיד בפגישות איתה.

אחרי שסיימה לשים כפפות היא פונה אלי ואומרת "שמה ידיים מאחורי הגב" ועוד לפני שהספקתי לשים את הידיים מאחורי הגב
הביצים שלי בידיים שלה, והיא ממששת אותם, ואחרי שסיימה למשש אותם היא עוברת לזין שלי, אני כמובן נרתע והידים מגיעות קדימה,
וכנראה שגם זזתי קצת אחורה כי מיד מגיע "לא זזה, ידיים שמה מאחורי גב שלך" וזה טון ענייני, אסרטיבי, אבל לא מרים את הקול,
טון מרוחק וענייני, אולי קצת כמו אצל רופאה או אחות.
אני זז חזרה קדימה אליה, מחזיר ידיים לאחורי הגב, הזין שלי בידים שלה, עכשיו הוא כבר עומד לגמרי, והיא ספק משפשת אותו ספק בוחנת אותו,
ממלמלת לעצמה במבטא הרוסי הזה שלה "קטנצ'יק, קטנצ'יק" כאילו אני לא שומע, וה"קטנצ'יק" הזה ילווה אותי כל הפגישות איתה.
ככה היא תקרא לו (ולי). ורק ככה. אין שם אחר.
אני מספיק לרגע להתאכזב שזה כל מה שהולך להיות, שהיא הולכת להגמיר אותי על הברכיים מולה, שזה כל כך הרבה פחות ממה שציפיתי וקיוותי.
אבל אז היא עוזבת את הזין הזקור שלי, ולוקחת נוזל ניקוי, כמו אלכוהול כזה מהשולחן, וממלאת את היד שלה בנוזל הזה. היום אחרי הקורונה
יש בכל בית כזה. אז היה כזה רק במרפאות.

אני בסדר, קצת מודאג אבל בסדר, משהו בה נוסח ביטחון, אני אולי אתאכזב, אבל משהו בה אצילי, סמכותי אצילי ומרשים מאד, היא לא מסוכנת,
ואחרי שיש לה ביד מלא נוזל ניקוי היא פשוט מתחילה לנקות עם הידיים את הזין והביצים שלי.
ואני לא מבין למה צריך לנקות את הזין שלי רגע לפני שהיא מאוננת אותי ואני גומר. ובסיטואציה הזו אני יכול לגמור הרבה יותר מהר מרגע,
הנוזל ניקוי קצת קר בהתחלה, אבל אני מתרגל, והמגע שלה ענייני וסמכותי מאד, ולא בלתי נעים. אני גם קולט שהיא מסתכלת עלי
ובוחנת אותי. והיא מנקה, את הזין והביצים שלי, עם נוזל אלכוהולי לניקוי וחיטוי. ביסודיות ומקצועיות. אין ספק שהיא מקצועית מאד.

וכשהיא מסיימת לנקות היא לוקחת אביזר נוסף מהשולחן הקטן שלידה. אביזר שמעולם לא ראיתי ואין לי מושג מה הוא.
אני דיי רגוע. היא משרה בטחון ולא נראה שכאב זה חלק ממה שהולך לקרות כאן.
ואז היא שמה טבעת סביב הביצים שלי, מעבירה ביצה אחת ואז עוד אחת דרך הטבעת, זה טיפה כואב, או תחושה בין אי נוחות לכאב,
זה נראה שהיא יודעת מה אני מרגיש כי תוך כדי היא אומרת במבטא הכבד שלה "בסדר בסדר בסדר" כמו שאומרים לילד קטן.

וכשהטבעת מורכבת מסביב לבסיס הזין והביצים שלי, היא לוקחת קצת שמן שנראה כמו שמן תינוקות שקוף, ביד אחת,
ומתקן שאני מבין ששמים אותו מסביב לזין ביד שניה, ומורחת את השמן ביסודיות ובתנועות ענייניות על הזין שלי שמיד חוזר לעמוד במקסימום,
וגם בתוך המתקן שלקחה ביד השניה.

ואז היא מנסה לדחוס את הזין שלי לצינור הקטן והשקוף הזה שהיא מחזיקה ביד, זה כמובן לא נכנס, והיא לא נראית מופתעת מכך,
ביד השניה היא תופסת את הביצים שלי ומתחילה ללחוץ, אני מתחיל להתייפח, כי זה קצת כואב, קצת, לא נורא, כאב נסבל,
אבל אני רוצה שהיא תדע שכואב לי, והיא מיד אומרת " לא מסתכלת, וששששש, ובסדר בסדר בסדר" ושוב במבטא הכבד שלה "לא מסתכלת ובסדר בסדר בסדר, ושששש"
אני מנסה להכיל את הכאב ולא להסתכל, למרות הפיתוי הגדול מאד להסתכל מה היא עושה, אבל רגע לאחר מכן כבר הבנתי מה היא עושה.
היא לוחצת את הביצים על מנת שהזיקפה תרד על מנת שהיא תוכל להכניס את הזין שלי לצינור הזה, ואני משתף עם זה פעולה,
כי אני בטוח שזה איזה חלק מסשן מסעיר שאני לא מכיר.
והזקפה יורדת, והזין נכנס לצינור, קצת לוחץ קצת צובט קצת לא נעים, אבל נכנס, והיא ממשיכה עם "שששש, בסדר בסדר בסדר לא מסתכלת לא מסתכלת"
ואני מנסה להרגע ולהרפות ולשתף פעולה ורק להיות בתחושות, ואז עוד קצת התעסקות, ואני עם עיניים עצומות, ולא מבין מה קורה אבל
פשוט מרפה ונותן לדברים לקרות, ואז היא אומרת "נו בסדר בסדר מסתכלת עכשיו"

ואני מסתכל, והזין שלי במה שאנחנו מכירים היום כחגורת צניעות.
מפלסטיק. ועם מנעול בקצה. ממש מנעול. ואני לא מבין מה קורה.
ואני מסתכל עליה במבט מתפלא, והיא לא מחייכת, רק הבעה של שביעות רצון והבעה של הפרוייקט הושלם בהצלחה.
ואז היא אומרת במבטא הזה שלה " נו בסדר, עכשיו מתלבשת הולכת, בא ראשון בארבע בא חמישים שקל שם פה. מתלבשת מתלבשת"
והיא לא זזה מהמקום שלה על הספה, ואני בוהה בה ולא מבין מה זה. מה קרה פה עכשיו, למה נגמר ככה פתאם ומהר, לא יודע אם הייתי שם עשר דקות,
ומה אני אמור לעשות עם הדבר הזה שמחזיק את הזין שלי עכשיו.
אני בהלם. ואני מנסה להצביע על החגורת צניעות, ולהגיד משהו, והיא חוזרת שוב במבטא הזה שלה "נו בסדר בסדר מתלבשת בא ראשון בארבע"
ואני שוב מנסה להגיד משהו, זה נראה שהיא מקשיבה, אבל היא רק חוזרת על המשפט הזה שוב.
אני בוהה בה, היא בוהה בי, אני מבין שאין מה לעשות, אני צריך מתלבשת הולכת.
באיטיות אני קם והולך לכיוון הבגדים שלי, כאילו נותן לה צאנס להתחרט, לקרוא לי חזרה, אני מגניב מבט אליה,
היא מסתכלת עלי במבט ממוקד, אבל נראה בברור שהיא מחכה שאלך.


התלבשתי ויצאתי. ויש משהו מציק על הזין שלי, אני באמצע רחוב הגפן ולא יכול לעשות כלום בעניין, ולא בעיר שלי.
עמדתי שם בהלם כמה דקות, והחלטתי שמה שנכון זה לנסוע קודם כל הביתה.

בבית אני מתפשט. יש עטיפה של פלסטיק על הזין שלי, אפשר להשתין בזה מסתבר, אבל עדיף בישיבה, זה לא כואב,
זאת אומרת, עד שלא התחלתי לשחזר מה שהיה זה לא כאב, כשהתחלתי לשחזר את החוויה הכלכך משפילה ומחפיצה הזו,
גם התחיל לעמוד לי, ואז זה גם התחיל לכאוב, עד כדי כך שהייתי צריך לחשוב על דברים אחרים.
ולא היה לי מושג מה לעשות עם זה. ניסיתי להוריד, אבל חששתי שזה ישבר אז חששתי להוריד.

אמרתי לעצמי נשרוד איך שהוא עד ראשון בארבע. ואז אמרתי לעצמי, מה פתאם, אני חוזר לשם מחר שתוריד לי,
אני מתקשר אליה מחר בבוקר ואומר לה שאני בא ושתוריד לי.

 

.2


היה קשה לישון בלילה, אבל הצלחתי. בבוקר התקשרתי אליה, משהו בסגנון "היי זה אבי, הייתי אצלך אתמול ברבעי בחמש ואני רוצה..."
והיא קטעה אותי, במבטא שלה, " כן כן, באה בראשון בארבע" וניתקה. ניתקה!
הייתי בהלם. החלטתי לא לוותר, והתקשרתי שוב, הפעם בכלל לא נתנה לי לסיים, שוב היא במבטא שלה " כןכן, באה ראשון בארבע" ומנתקת.
כמה הזוי זה היה. ולא היה מה לעשות.

היה סופש לא קל ולא פשוט. זה הציק זה הפריע זה הטריד, ובעיקר זה עיצבן, והייתי צריך לגמור. בדחיפות.
לכאורה זה לא הפריע לכלום חוץ מהגמירות, בפועל הרגשתי בכלא ומנוע לעשות בערך הכל. נדמה לי שחשבתי שככה מרגיש מעצר בית, שגם אם אתה לא רוצה לצאת החוצה, זה עדיין מגרד בכל הגוף שאסור לך לצאת החוצה.
וראשון בארבע הגיע. ואני בארבע אפס אפס נכנס אליה הביתה בלי לדפוק בדלת.
אני לא יודע מה חשבתי לעצמי, כנראה שלא חשבתי לעצמי, כעסתי והייתי מתוסכל ועצבני ולא עצרתי לחשוב לעצמי, מה הולך להיות.
ואיך שנכנסתי היא יושבת באותו מקום, אותה ספה אותה כרית על הרצפה אותו שולחן לידה, והיא מיד אומרת, באותו הקול הרגוע עניייני סמכותי,
"שמה פה (ומצביעה על שולחן הקטן לידה) חמשים שקל והולכת שמה שם כל בגדים שלך באה לפה לכרית" אני כותב ויכול לשמוע את הקול שלה גם עכשיו, 25 או 30 שנה אחרי.

ואני טעון כולי, ורוצה לדבר, אני רוצה למחות, מה זה הדבר הזה בכלל, מה זו ההתנהלות הזו, מה היא חושבת לעצמה, מי הרשה לה.
ושתעיף את הדבר הזה ממני, שתעיף את זה ממני וזהו.

אבל אין עם מי לדבר. אני מסתכל עליה, ואני מבין שאין פה ימין או שמאל, אין פה ברירות, יש פה רק דבר אחד, "שמה פה חמשים שקל והולכת שמה שם כל בגדים שלך באה לפה לכרית" וכל האוויר יוצא ממני, אני מבין שאני שם פה 50 שקל מתפשט שם ובא לכרית. שאין פה דרך אחרת או משהו אחר. וזה מה שאני עושה.

ערום על הברכיים מולה, "שמה ידיים אחורי הגב" אני מבצע, ואני מסתכל עליה, מסתכל עליה קצת יותר, מעבר לאסרטיביות שלה, מעבר לסמכותיות שלה, מעבר לקור ולריחוק שלה, יש שם גם משהו אנושי, ופתאם אני מוצא את עצמי רוצה למצוא חן בעיניה, להיות טוב עבורה, לרצות אותה,
אלו עדיין רק תחושות ולא מחשבות, בהמשך זה יעבור להיות מחשבות ורצונות. כרגע אני אפילו לא מודע לרגשות האלו.

היא שמה כפפות כמובן ולוקחת מהשולחן טבעת שעליה מספר רב של מפתחות, שוב בא " שמה ידיים מאחורי הגב, לא מסתכלת" ואני מבין שהיא מסירה את המנעול,
אני פותח את העיניים, והיא מסירה גם את עטיפת הפלסטיק שעל הזין שלי, ולשניה אחת יש משהו רך, אמפטי, בעיניים שלה,
היא ממלמלת "קטנצ'יק, קטנצ'יק" אני מנסה לזוז קצת, והיא בתגובה " לא זזה, לא זזה" ולוקחת נוזל ניקוי ומנקה את הזין שלי הביצים ומסביב,
שוב, בתנועות מקצועיות, תנועות כמו שרופא נוגע בחולה, עניינית לגמרי, ויסודית, מנקה עם היד עם הנוזל חיטוי הכל הכל הכל, אני שם לב
שעוד לא הסירה את הטבעת מסביב לביצים, ולא מבין למה לא מסירה אותה. אני כועס, ובכל זאת עומד לי, אני לא לגמרי יודע למה.

ואז כשאני ככה על הברכיים מולה, עם זין עומד אחרי שהיא סיימה לנקות אותו עם חומר חיטוי, כשאני רוצה שכל הסיפור הכלכך מוזר הזה יגמר. כאן ועכשיו יגמר, היא שואלת אותי, קצת ברוך, אמנם מתנשא לגמרי, אבל גם קצת ברוך
"קטנצי'ק רוצה גומרת?" לוקח לי רגע להבין מה היא רוצה, וכשאני מבין מה היא רוצה אני כלכך נעלב וכלכך מושפל שאני עונה בחריפות,
"לא, לא רוצה גומרת"
"טוב" היא אומרת, "שמה ידיים אחורי גב לא מסתכלת" ואני משתף פעולה.
ולהפתעתי הרבה, היא מחזירה את החגורת צניעות לזין שלי שכבר לא עומד.
אני כל כך בהלם מזה, שאני פשוט עומד שם על הברכים ונותן לה לעשות את זה.
היא נועלת אותי חזרה ואומרת" ילדה טובה, ילדה טובה, קטנצ'יק טובה"
ואני כל כך נבוך, ומושפל ונעלב. אבל משהו שם גם נעים לי, אני לא יודע מאיפה זה בא, אבל יש שם גם משהו קטן שנעים לי.

היא אומרת "נו בסדר, מתלבשת באה רבעי בחמש בא 50 שקל, כן?" ואני פשוט עונה לה כן. אני בהלם מעצמי שזה מה שיש לי להגיד
על העשר דקות האחרונות שקרו כאן.

אני מתלבש ויוצא מהבניין שלה, מובס לחלוטין, לא מבין מה קרה שוב, ועם תחושה של מובסות, כאילו נעלו לי משקולת של מאה קילו לרגל.
ואין לי איך להשתחרר ממנה.

קצת זמן לאחר מכן, בבית, אני מתפשט ושוכב במיטה, משחק קצת בדבר הזה שיש לי על הזין עכשיו, מנסה להשלים עם זה,
כמו מישהו שעבר לגור אצלך בחדר, ואחרי שהתנגדת לזה בכל תוקף ולא עזר לך, עכשיו אין ברירה אלא להשלים עם זה וללמוד לחיות עם זה.
ופתאם המילים שלה חוזרות אלי, קטנצ'יק, ילדה טובה, ויחד עם תחושת ההשפלה והפגיעה שהמילים האלו מייצרות בי באופן מיידי,
מתעוררת לה גם זקפה, וצורך לגעת בזין שאי אפשר לגעת בו עכשיו. אני דוחה את זה וקם לעשות דברים אחרים,
רק בשביל לחזור למיטה שעתיים שלוש לאחר מכן, בדיוק לאותו הדבר, בדיוק לאותם המילים שלה, ולאותו הגירוי שזה מייצר, הפעם עם פחות פגיעה.
וככה כמה פעמים כאלו, כל פעם יותר חזקה ויותר מזוקקת מהשניה. קטנצ'יק. ילדה טובה.

בבוקר למחרת אני מתעורר עם זה, עם התמונה של האישה הזו מול העיניים, עם הקול שלה, עם המילים שלה, עם הסמכותיות השקטה שלה, ועם איזה רצון או צורך להיות שם שוב. אני חושב להתקשר אליה ולהגיד שאני רוצה להוריד את החגורת צניעות, אבל אני לא בטוח שזה מה שאני רוצה,
זאת אומרת, בברור אני לא רוצה את החגורת צניעות, אבל זה מה שמקשר אותי לאישה הזו, אז אני מעדיף את הקשר על פני להוריד את החגורת צניעות. הימים עוברים עלי קצת בהתרגשות קצת באופוריה קצת בפנטזיה, קצת מנסה לאונן ללא הצלחה, המחכה לרבעי בחמש.

 

.3

 

רבעי בחמש מגיע, והפעם אני מגיע בציפיה, בהתרגשות, בלי כעס בלי עצבים בלי פגיעה ועלבון.
בנוהל הרגיל כבר, "שמה פה חמשים שקל והולכת שמה שם כל בגדים שלך באה לפה לכרית"
אני לא יודע אם היא רואה אותי, אם מעבר לקור ולריחוק ולענייניות ואסרטיביות יש גם עיניים שבוחנות אותי ומודעות אלי,
בדיעבד אני יודע שיש, בשלב הזה אני עוד לא יודע זאת. אבל לי ברור שאני שונה, אני שם את החמישים שח על השולחן הקטן שלה,
ניגש לפינה שבה אני מתפשט ושם את הבגדים שלי על כסא, וניגש לכרית שלפינה. ויורד על הברכיים.
אני רוצה להסתכל עליה, לראות אותה, לקרוא אותה, יש בי מתח, מתח מיני טוב. אני מודע למקום הזה שלי במובן הטוב והחיובי שלו.
אני ערום על הברכיים עם זין נעול מול אישה בוגרת, אסרטיבית מרשימה וסמכותית ולבושה, ואני מחכה שהיא תעשה מה שהיא בוחרת לעשות,
מה שהיא מחליטה לעשות.
אני במקום כל כך אחר עכשיו. ואני נרגש.

ושוב הכל חוזר.
שמה כפפות, שוב טבעת מלאת מפתחות, שוב "שמה ידיים מאחורי הגב, לא מסתכלת" ואני שוב מנסה להגניב מבטים,
לקבל קצת ממנה, קצת יותר ממה שהיא רוצה לתת. והיא אישה מרשימה. אישה מרשימה. זו המחשבה שעוברת לי בראש,
וזה מנחם אותי, כי אם היא מרשימה זה בסדר לתת לה לעשות מה שרוצה ולהיות כנוע ממושמע וצייתן לה, אחרי הכל,
היא מלאת ביטחון ומרשימה.

ושוב היא מורידה את עטיפת הפלסטיק מסביב לזין שלי, ושוב היא ממלמלת "קטנצ'יק קטנצ'יק" ואני חושב שאני מצליח לזהות
איזה שבב של רוך, אמפטיה, או אולי זו התנשאות ולעג? אולי הכל ביחד? אבל רגש יש שם, וזה מה שחשוב. ושוב החומר ניקוי הזה,
עם הריח האלכוהולי שלו, ושוב מנקה, בתנועות אסרטיביות, יעילות, יסודיות, כמו רופא שמנקה פצע.

ואחרי שהיא מסיימת, שוב בא "קטנצי'ק רוצה גומרת?"
והשאלה הזו כל כך מהממת אותי. שאני לא יודע מה לעשות איתה, אני פשוט קופא, ובוהה בה.
היא קולטת, היא גם עוצרת כל תנועה ובוהה בי, ואחרי כמה שניות אומרת שוב "קטנצי'ק רוצה גומרת עכשיו?"
והפעם יש גיכוח בקול שלה, והתנשאות, רק טיפה, רק קצת ואולי גם קצת לעג, יחד עם רוך, זה נאמר גם ברוך.
זה מגוכח, במשך כל הזמן הזה כמובן שאני צריך לגמור, מאד צריך לגמור, אבל עכשיו אני לא חש זאת, עכשיו יש בכלל שאלה אחרת,
אם אני אומר לא, כמו שאמרתי פעם שעברה, אני מבין שהיא נועלת אותי חזרה וזורקת אותי ממנה, אם אני עונה כן, אין לי מושג מה קורה,
אבל אני נשאר קרוב לאישה המרשימה הזו. אז אני עונה בחוסר ביטחון כן.

היא מחייכת, נראה שהיא מרוצה מהתשובה, והפעם אומרת "קטנצ'יק רוצה גומרת עכשיו" בלי הסימן שאלה, בטון של החלטה.
היא לוקחת ערמת טישו מהשולחן הקטן, מחזיקה ביד ואומרת לי, "נו קטנצ'יק גומרת עכשיו" ומחייכת אלי. מחייכת אלי,
ויש התנשאות בחיוך הזה, ויש שעשוע, זה משעשע אותה זה ברור, אבל יש גם משהו רך ומזמין, אולי אפילו אמפטי.
ואין לי מושג מה עושים עכשיו.

ואני ערום על הברכיים על כרית מולה. עם זין עומד, נבוך עד עמקי נשמתי, בלי לדעת מה לעשות, והיא בוהה בי במבט מתעניין,
מבט חוקר ומתנשא כמו שחוקר מסתכל על נושא המחקר שלו.
והיא מסמנת לי ביד, עם היד עולה ויורדת, ואומרת לי, "נו נו, קטנצ'יק עושה גומרת, קטנצ'יק עושה עם יד גומרת"

ואני מתחיל לאונן מולה, על הברכיים במרחק חצי מטר ממנה, אני מתחיל לאונן בהיסוס, והיא מסתכלת במבט בוחן,
ואז יש לה חיוך קטן על הפנים, העיניים שלה נעות מהפנים שלי לזין שלי וחזרה, ויש בזוית הפה שלה חיוך קטן.
וזה מהר מאד משתלט עלי, אין לי מושג איך זה קורה כל כך מהר, אבל ממש כמה שניות, והגמירה מגיעה,
והיא כנראה קולטת, ואומרת בקול רך ומתנשא "נו קטנצ'יק גומרת עכשיו, עכשיו גומרת קטנצ'יק"
ועם המילים האלו אני פשוט משפריץ, וגומר גמירה כל כך חזקה, וכל כך מהירה, שזה מפתיע אותי לחלוטין, לחלוטין.
עוד מפתיע אותי הצעקות שלי בגמירה, אף פעם לא צעקתי ככה בגמירה, עד כדי כך זה היה חזק.

היא שמה את הטישו מול הזין שלי אך בלי לגעת בו, וכל הזרע הולך לטישו.
אני משתדל לא להתמוטט קדימה מעוצמת הגמירה, היא מאפשרת לי להשאר ככה על הברכיים רגע להסדיר קצת נשימה ודופק.
ואחרי רגע חוזרת לעצמה, "נו קטנצ'יק ילדה טובה, ילדה טובה קטנצ'יק" והפעם יש שביעות רצון בקול שלה, ליד ההתנשאות שלא נגמרת.
כמו שאומרים לילד אתה ילד טוב כשהוא גומר לאסוף את כל הצעצועים שלו ויש שביעות רצון ממנו.

אני בהלם ממה שהיה. אני נסער ומבולבל ולא יודע מה לחשוב ומה להרגיש.
היא אומרת "קטנצ'יק שמה ידיים אחורי גב לא מסתכלת" ואני יודע מה היא עושה. היא מחזירה את החגורת צניעות לזין שלי ונועלת.
יש בי איזה הודיה, כאילו קבלתי ממנה מליון דולר, ויחד עם זה רצון להיות טוב, להחזיר טובה ולהיות טוב עבורה, להיות נפלא ומצויין עבורה,
לשרת אותה. רצון שהיא תשמח בקטנצ'יק, ולא משנה כמה משפיל ומוריד ומועך ומפרק זה יהיה.

ואז בא "נו בסדר בסדר מתלבשת בא ראשון בארבע" ואני מתלבש ומוצא את עצמי מחוץ לביתה, ברחוב, ומגלה שכואב לי הגרון מרוב
שצרחתי כשגמרתי, ואני צמא מאד, דברים שאף פעם לא קרו לי בהקשר של סקס או גמירה.
ואני באופוריה. אני שמח ובאופוריה. כן יש לי קול בראש שאומר, מה אתה שמח, הזין שלך נעול בפלסטיק, יש אישה שנותנת לך
עשר דקות פעמיים בשבוע, אתה משלם כסף על זה, מה אתה שמח ומאושר. אבל הייתי שמח ומאושר, אי אפשר להתכחש לזה.

אני אקצר.
זה נמשך כך עוד מספר פעמים, ימים קבועים, שעות קבועות. ניקוי יסודי. קטנצ'יק. גמירה. קטנצ'יק ילדה טובה. קטנצ'יק מתלבשת.
אני מודה. בין יום רבעי בחמש ליום ראשון בארבע חייתי באופוריה, לא ממש נוכח, מצפה למפגש הקצר שלנו, וחי את המפגש הקצר שהיה,
הרגשתי שהחיים עוברים לי בין האצבעות, ולא ממש עניין אותי, תפקדתי מה שהייתי חייב, וספרתי את השעות לקראת ראשון בארבע, או רבעי בחמש.


אני חושב שמפעם לפעם היא התרככה אלי, נדמה לי שהקול שלה נעשה יותר חומל, יותר אמפטי, ותמיד תמיד מתנשא כמו שמדברים לילד קטן,
או ילדה קטנה במקרה שלי. מפעם לפעם היה יותר מקום ל"קטנצ'יק ילדה טובה" זה קיבל יותר זמן ומקום, יותר נוכחות. ולפעמים זה אפילו
חזר כמה פעמים ה"קטנצ'יק ילדה טובה" נראה שהיא היתה מרוצה ממני. זה היה לי מאד חשוב.
היא חיכתה לראות את הגמירה שלי, ואני גמרתי בשבילה. בשביל לראות שהיא מרוצה.

 

.4


ואז באחת הפעמים, כבר אין לי חשבון אם עברו חודשיים שלושה או ארבע מהפעם הראשונה, והנוהל הוא, ובכן, כבר נוהל,
מגיע בשעה בדיוק, שם כסף, מתפשט, על הברכיים על הכרית, קצת גאה והרבה נרגש, החגורת צניעות יורדת, ניקיון,
קטנצ'יק רוצה גומרת. עשר שניות וגמירה מאד מאד חזקה, וכן, מאד מהירה גם, היא מרוצה, איזה קטנצ'יק ילדה טובה או שתיים, באופן אמפטי ומרעיף.
ואז הפתעה. אני עומד ככה על הברכים מסדר נשימה ודופק לאחר גמירה, רואה שהיא מרוצה ואז גם אני שמח ומאושר,
ואז היא אומרת, באופן מפתיע לגמרי " קטנצ'יק רוצה מריחה" ואני מסתכל עליה בחוסר הבנה מוחלט, אם אני רוצה מה?
והיא חוזרת על זה " מריחה, מריחה, נו נו, מריחה" והיא מרימה ישבן אחד שלה מהספה, כך שהוא באוויר ונשען רק על הירך השניה,
וביד היא נותנת מכות קלות לישבן שבאוויר וחוזרת שוב , "נו נו, מריחה מריחה" ואין לי מושג מה עושים ואיך עושים, ואני לא רוצה
לעשות טעויות, אבל אני מבין שאני פה יכול לקבל עוד משהו ממנה, ועל זה אני לא מוותר, ואני עונה לה "כן כן רוצה מריחה"
והיא תופסת לי את הראש, ובעדינות בלי כוח מוליכה אותו לספה, לשים את הראש על הספה, מתחת לישבן שלה, שהיה במכנסי ג'ינס בהירים.
ואני שם את הראש על הספה, והיא מסדרת את הישבן הגדול שלה כך שחציו על הספה וחציו על הפנים שלי, ושוב אומרת "נו נו, עכשיו קטנצ'יק מריחה, עכשיו מריחה" ואני נשאר שם, נושם את הישבן שלה, וזה קסום, זה כל כך קסום, זה כל כך נהדר, אני מתחת לישבן שלה, מריח אותה,
נושם אותה, הישבן הזה זה כל החיים שלי עכשיו.
אני לא יודע כמה זמן עבר, הצלחתי להיות רק בזה, אבל זה לא היה הרבה זמן, והיא הרימה את הישבן ושוב שמעתי את "נו בסדר בסדר מתלבשת בא ראשון בארבע" נשארתי על הברכיים על הכרית עוד רגע, המעברים האלו כל כך חדים, רציתי לחזור לחיות מתחת לישבן שלה, היא כלכך אצילית.
ומרשימה. ופעם ראשונה שאמרתי תודה. זו היתה תודה כל כך עמוקה, כל כך מהבטן של הלב. פשוט תודה. הסתכלתי עליה.
ראיתי שהיא מבינה את התודה הזו, גם את העוצמה שלה, וגם על מה היא באה.

לאחר מכן זה נעשה בנוהל, הנוהל הרגיל, על הברכיים על הכרית מולה, הסרת החגורה, נקיון יסודי, גמירה, ואז חצי דקה או דקה לערך
של מתחת לישבן הגדול והמפואר שלה, מסניף אותה. והביתה. ככה עוד מספר פעמים, עד שהגיעה עוד הפתעה.

באחת הפעמים, וכבר אין לי זיכרון אם זה היה ראשון או רבעי, על הברכיים מולה, אחרי נקיון והיא מחזיקה ביד אחת את הטישו שלתוכו אני גומר,
ואז "נו קטנצ'יק גומרת עכשיו, עכשיו גומרת קטנצ'יק" ואני מאונן מולה, ותכף גומר כמו תמיד, רק שאז קרו שני דברים חדשים.
היא מכניסה אצבע שלה עם הכפפה לפה שלי ואומרת "קטנצ'יק מוצצת, מוצצת טוב קטנצ'יק", ואני מתחיל למצוץ, קצת בהלם,
אבל קבלתי משהו חדש מהאישה המרשימה והאצילית הזו, ואני לא מתכוון לותר עליו, שלב חדש במעשה האהבה שלנו, ואני כל כך גאה ושמח.
אני מוצץ את האצבע שלה בתאווה ובתשוקה ובחשק רב, ואני מנסה להיות רק בזה, אבל אז היא שוב מדברת, ואומרת
"קטנצ'יק גומרת רק בטישו, קטנצ'יק אף פעם לא גומרת אישה, קטנצ'יק גומרת רק טישו" ולוקח לי רגע להבין מה היא אומרת,
וכשאני מבין, כשנופל לי האסימון, שבאמת זה כל היחסי מין שלי בחודשים האחרונים, שלא מעניינת אותי אף אחת,
ואני נעול בחגורת צניעות ופעמים בשבוע בא אליה לכמה דקות לגמור בטישו, כמה משפיל זה, כמה עלוב שזה, עלוב עלוב עלוב.
ואני עם האצבע שלה בפה, גומר כל כך חזק, מתפוצץ בעוצמה מטורפת. והיא מסתכלת עלי בחיוך ובהתנשאות האין סופית שלה.
הפעם היא נתנה לי קצת יותר זמן מתחת לתחת שלה. והתודה שלי היתה ארוכה יותר ודרמטית יותר.

ושוב הזמן עובר בין ימי ראשון לימי רבעי, כלום לא חשוב, רק הפגישות שלנו.
רק העשר דקות או רבע שעה שלנו, ועכשיו הנוהל הוא ניקיון ואז גמירה על הברכיים מולה, עם אצבע עם כפפה בפה,
ועם "קטנצ'יק גומרת רק בטישו, קטנצ'יק אף פעם לא גומרת אישה, קטנצ'יק גומרת רק טישו לא טוב קטנצ'יק גומרת אישה, לא טוב לא טוב, קטנצ'יק גומרת רק טישו טוב, טוב קטנצ'יק גומרת טישו", ורגע מתחת לישבן הגדול והמרשים שלה.
ואז באחת הפגישות הכפפה יורדת, והאצבע בפה שלי בלי כפפה, האצבע שלה. אצלי בפה. מי היה מאמין, גן העדן בעצמו.
וגם "קטנצ'יק מוצצת, מוצצת טוב קטנצ'יק", ואני רוצה לעשות אותה גאה, שמחה, מאושרת, ואני מוצץ את האצבע שלה כאילו אין מחר,
כאילו החיים שלי תלויים בזה, ואז " קטנצ'יק ילדה טובה, ילדה טובהההה קטנצ'יק" ואני מאושר.

 

וככה זה נמשך, ושוב עובר חודש או משהו כזה, ושוב אצלה, שוב על הברכיים מולה, היא מורידה את החגורת צניעות כרגיל, עם כפפות כרגיל,
והיא מנקה עם הג'ל הזה כרגיל, אבל אז קורה משהו מאד מאד לא כרגיל. היד שלה הולכת קצת אחורה, לאיזור הישבן שלי, והיד שלה במשך כמה שניות מחפשת, ואז מוצאת. ואז עוצרת. אני קפוא לגמרי לא מבין מה קורה. ואז היא אומרת, "קטנצ'יק מסתובבת, לראות ואגינה קטנצ'יק"
ואני לא מבין מה היא רוצה ומה היא אומרת, אבל היא פשוט מסובבת אותי עם הגב אליה, אני מאפשר לה, והיא מכופפת אותי קדימה כך
שארד על ארבע, ואז היא שמה קצת משחה על הכפפה שלה, וחודרת לאט ובזהירות עם אצבע אחת לתחת שלי.
אני מנסה לשחרר ולהרגע ולאפשר לה, ואחרי רגע היא אומרת "קטנצ'יק מסתובבת" ומסמנת לי לחזור על הברכיים מולה.
ואז היא מורידה את הכפפה שהיתה בתחת שלי, שמה את האצבע בפה שלי, אני מתחיל לאונן אבל היא מסמנת לי שלא,
ואז עם אצבע שלה בפה שלי היא שואלת אותי "קטנצ'יק רוצה אני עושה קטנצ'יק ואגינה? קטנצ'יק רוצה ואגינה?"
ואני לא לגמרי מבין מה היא מתכוונת, כרגיל ביחסים שלנו, אני כן מבין אבל שכל מה שהיא מציעה אני צריך להגיד כן,
אבל היא לא ממש מחכה לכן שלי, האצבע שלה בפה שלי, ועם האצבע היא מניעה את הראש שלי בתנועות של כן.
ואז היא אומרת "קטנצ'יק רוצה ואגינה, כן, קטנצ'יק טוב ואגינה קטן, אני עושה בקטנצ'יק ואגינה קטן"


.5

 

ואז שוב "קטנצ'יק מסתובבת, לראות ואגינה קטנצ'יק", אני מבין שהחור תחת שלי הולך להיות ואגינה, זה משפיל מאד ומביך מאד,
אבל אני כל כך עמוק במחילת הארנב בסיפור הזה, שהיא יכולה להציע גם לעשות לי חור בראש והייתי זורם עם זה.
אני יורד על 4 עם תחת אליה, היא שמה כפפה משמנת אותה וחודרת אלי, בעדינות, עם אצבע, ואז עם שתי אצבעות,
וחוזרת להגיד שוב ושוב "עושה ואגינה קטנצ'יק, טוב קטנצ'יק ואגינה" ולאחר רגע אני מרגיש שהאצבעות שלה יוצאות,
ומשהו אחר חודר אלי, אני מנסה להרפות ולאפשר, זה קצת קשה וקצת כואב, כנראה שאני נרתע, והיא אומרת " נו נו כואב זה ואגינה קטנצ'יק לא
זז ואגינה קטנצ'יק כואב קצת ואגינה קטנצ'יק עושה טוב ואגינה קטנצ'יק עושה זה ואגינה קטנצ'יק גדול גדול.
והפלאג בפנים. ואני מולה על הברכיים. "קטנצ'יק גומרת עכשיו" ואני עם פלאג בתחת, קצת לוחץ קצת כואב, אצבע בפה,
וקטנצ'יק גומרת בשניה אחת, חזק מאד. היא שולחת יד מאחורי ושולפת את הפלאג ממני, אני קצת צועק כי זה כואב,
היא אומרת "שששש ואגינה קטנצ'יק בסדר בסדר לא כואב ואגינה קטנצ'יק עכשיו" ושוב הפנים שלי מתחת לישבן המפואר שלה.
מה שמרגיע אותי בשניה.

ושוב עובר הזמן, אני חי רק את הפגישות שלנו, אני נמצא בהתרגשות לקראת פגישה, או בהתרפקות על הפגישה שהיתה
ועל המילים שלה, חוזר אחריהם שוב ושוב במשך ימים במבטא שלה, ואגינה קטנציק עושה ואגינה גדול גדול קטנציק. ומנסה לקבל
זיקפה בלתי אפשרית מהחגורת צניעות.

ואז באחד מימי ראשון או רבעי שוב הפתעה.
אני נכנס כרגיל, ניגש לשולחן לשים את החמישים שקל, ניגש להתפשט ואני רואה בפינה של החדר משהי.
אני נתקע. יש עוד משהי בחדר. היא קולטת שאני רואה את המשהי ושנתקעתי, זה לא מפתיע אותה, והיא אומרת "הולכת שמה שם כל בגדים שלך
באה פה כרית" הלב דופק לי אני נבוך מאד, הסוד המשפיל והמביך כל כך שלנו עומד להחשף, אין לי מושג מי המשהי הזו, אבל משהי הולכת לראות
אותי. פתאם הבועה שלי מתנפצת, פתאם אני יכול לראות בעינים של משהי שלא קשורה, כמה משפיל מה שקורה,
כמה עלוב ופאטתי מה שקורה איתי חודשים על חודשים.

אבל זה לא שיש לי הרבה בררות, זה לא שיש איזה דיון על משהו, זה לא שאני יכול לדבר על משהו, אני יכול ללכת, והיא יודעת שגם
אם היתה שמה לי אקדח לרכה, לא הייתי הולך, אני מתפשט ובא כרגיל על הברכיים מולה. והאישה השניה, מתקרבת, עומדת קרוב אבל לא מאד,
כאילו שומרת על הספייס שלי, היא אומרת "זה אינה, קטנצ'יק אומרת שלום אינה" ולפני שאני מספיק להגיד מילה היא מוסיפה "קטנצ'יק אומרת שלום יד אינה, קטנצ'יק אומרת יפה יפה שלום זה יד אינה" ואינה מגישה את היד שלה לפנים שלי, ואני מבין שאני צריך לנשק את היד שלה,
אני מנשק את היד שלה, וכל כך נחרד שהיא קוראת לי קטנצ'יק לידה, והחגורת צניעות עומדת להתפוצץ מכמה שהזין שלי רוצה לעמוד.

וזהו. אינה שם, עומדת לידה, לא קרוב מידי, אבל קרוב מספיק בשביל להיות חלק ממה שקורה, אינה קצת דומה לה, רוסיה מבוגרת, איזור השבעים,
גדולה פיזית, מטופחת מאד, קורקטית מאד, חזה גדול, ישבן גדול, דיי גבוהה, אולי מטר שבעים, לא רזה, גם לא מאד שמנה, פנים יפות, חזקות. לאינה יש נוכחות ואינה אכן נוכחת.

והכל כרגיל, אני על הברכיים ערום על הכרית מולה, היא עם כפפות, מורידה את החגורת צניעות ממני, מיד עומד לי מאד מאד. היא מנקה, ולאחר מכן
היא "קטנצ'יק רוצה גומרת" והיא יודעת את התשובה, והיא אומרת "מסתובבת עושה ואגינה קטנצ'יק, טוב קטנצ'יק ואגינה, עושה ואגינה גדול גדול קטנצ'יק" ואני מסתובב על ארבע, תחת גבוה באוויר, והיא מכניסה פלאג דיי גדול לתחת שלי, אני כבר יודע לקום לעמוד מולה, ואצבע בפה,
ואינה שם, אינה מסתכלת על הכל וכל כך שם, כל כך קרוב, כל כך חלק ממה שקורה לי. וזה מביך ומשפיל כל כך. והיא "קטנצ'יק גומרת רק טישו, קטנצ'יק לא גומרת אישה, קטנצ'יק גומרת רק טישו לא טוב קטנצ'יק גומרת אישה, לא טוב לא טוב קטנצ'יק גומרת אישה, קטנצ'יק גומרת רק טישו טוב, טוב קטנצ'יק גומרת טישו, עושה קטנצ'יק ואגינה גדולה גדולה קטנצ'יק" ואני מוצץ את האצבע שלה כאילו אין מחר, ומתכווץ על הפלאג וגומר
תוך שניה וחצי בטישו שהיא מחזיקה ביד. ואינה, ואני מעז להסתכל על אינה, ויש לה חיוך משועשע, יש לה חיוך של מי שראתה פריק שואו.
ואני יודע באותה שניה, שגם בראשון או רבעי הבא אני בא. גם אם אינה תהיה ויהיה לי מביך כל כך שהיא תראה אותי ככה.


.6

 

בפגישה שלאחר מכן, אינה היתה שוב.
והכל אותו דבר, רק שהפעם כשהגעתי ערום לכרית על הברכים זה היה, "קטנצ'יק אומרת שלום אינה רגל אינה" ואינה מושיטה קדימה
רגל בנעל גולדה, אני מתכופף ונותן בעדינות נשיקה לנעל של אינה, וחוזר לעמוד על הבירכיים לפניה, אני רואה ששניהן מחייכות, חיוך קטן, בזוית של הפה, חיוך של שביעות רצון.
בצורה מוזרה זה הקל עלי, עכשיו אינה היא לא העולם שבחוץ, היא לא מנפצת את הבועה, עכשיו אינה היא חלק מאיתנו, חלק מהבועה.
ואינה גם חלק ממנה.
אינה היתה ברוב הפגישות הבאות. רק נוכחת. בת בית בהתנהלות שלה בדירה, עם כוס תה חם ביד, נינוחה. ותמיד אומר שלום רגל נינה.


וככה חולפים עוד מספר שבועות, זמנים קבועים, ההתנהלות הרגילה שלנו, אני לא מצליח לחזור לחיים שלי, ורק חי מפגישה לפגישה, שאר הזמן עובר בציפיה לפגישה הבאה, או בהתרפקות על הפגישה שהיתה.

ואז באחת הפגישות, אני נכנס, ויש גבר על הכרית שלי מולה. גבר ערום על הברכיים מולה. על הכרית שלי. גבר נוסף
אין גבול ואין קצה ואין סוף למבוכה שלי. גבר נוסף נוכח.
והיא מיד אומרת, "שמה שם כל בגדים שלך באה פה כרית " ואני כל כך עמוק בפנים, שאם היא תגיד קופצת מהגג אני כנראה אקפוץ.
אני מתפשט וניגש ואין מקום על הכרית, והיא אומרת לו "עושה מקום זה קטנצ'יק" והוא זז קצת ואני גם על הברכים על הכרית צמוד אליו,
צד אל צד, וזה כלכך מביך. והיא אומרת, "אומר שלום זה ויקטור, אומר שלום זה קטנצ'יק" ואני מבין שרק לי קוראים בכינוי משפיל,
לו קוראים בשם שלו. ואינה שם. והוא גם עם חגורה, פתאם אני מבין מה שאני לא מבין כל החודשים האלו, יש מלא מפתחות על הטבעת,
אז יש עוד מלא גברים נעולים על ידה, והיא שמה כפפות ומורידה קודם את החגורה של ויקטור, ואז את החגורה שלי, ואני לא יכול שלא להסתכל,
ואני מסתכל, ולויקטור עומד, ויש לו זין גדול, ממש גדול, מרשים בגודלו, והיא רואה שאני מסתכל,
והיא אומרת " נו נו זה ויקטור גדול גדול זה לא ויקטור קטנצ'יק"

והיא אומרת לויקטור " עושה קטנצ'יק זה ואגניה גדול גדול, ואגינה יפה עושה קטנצ'יק" ורק אני מסתובב, ורק אני מקבל פלאג גדול בתחת.
ושנינו על הברכים מולה, והפעם היא נותנת לנו את הטישו ולא מחזיקה לבד, ואני מולה וויקטור מולה, וקטנציק רוצה גומרת? ואני עונה כן,
ומאוננים, שני גברים זרים, וכל כך מביך, לעמוד על הברכים מולה, לאונן, עם אצבע שלה בפה שלי וגם של ויקטור, כשעוד אישה מסתכלת, וגבר צמוד אלי מאונן גם, עם זין ממש גדול,
מה שמגכיח אותי. ולוקח שניה ואני גומר, ממש חזק. והיא אומרת " "קטנצ'יק גומרת רק טישו, קטנצ'יק לא גומרת אישה, קטנצ'יק גומרת רק טישו לא טוב קטנצ'יק גומרת אישה, לא טוב קטנצ'יק גומרת אישה, קטנצ'יק גומרת רק טישו טוב, טוב קטנצ'יק גומרת טישו, רק טישו טוב קטנצ'יק" ככה
ואז " קטנצ'יק ילדה טובה, ילדה טובה קטנצ'יק" ואז הראש שלי מתחת לישבן שלה, כמו תמיד, נושם אותה, וויקטור גומר.
ואין גבול לבושה ולמבוכה שלי. אין גבול.
ויקטור ואני עוזבים ביחד, בלי להחליף מילה, בחוץ שנינו נעמדים לרגע, מסתגלים חזרה לעולם שלא מולה. לא מחליפים מילה,
ויקטור פונה ימינה, אני שמאלה.
רק בשביל להפגש בפעם הבאה שוב.
עכשיו ויקטור ואינה נמצאים כמעט תמיד.
כשויקטור לא נמצא, אני קצת אבוד ומגלה שגם קצת מאוכזב,
ויקטור נעשה חלק מחיי המין שלי, כמו אינה.

 

.7

 

וככה זה נמשך עוד מספר חודשים, עוד מספר חודשים בפרוש, לרוב עם אינה, לרוב עם ויקטור, לפעמים אחד מהם לא נמצא,
תמיד עם עושה קטנצ'יק ואגינה גדול גדול, עם באט פלאג. תמיד מולה על הכרית, תמיד גומר, תמיד מקבל להיות מתחת לישבן המפואר שלה
חצי דקה לפני ששולחת אותי.
זו השיגרה שלי, זו השליטה בחיי, אלו חיי המין שלי, ואלו הנשים בחיי.

ולאחר מספר חודשים, באחת הפגישות הקבועות, אני נכנס לדירה,
והדירה ריקה. הדלת פתוחה, לא נעולה, אין ספה אין רהיטים אין שטיחים על הקיר אין כרית. אין כלום.
אני יוצא ונכנס שוב, זו הדלת הנכונה. זו הדירה הנכונה.
ואין כלום. פעם ראשונה שאני רואה את כל הדירה, אני עושה סיבוב בדירה, מחפש איזה שהוא רמז, איזה שהוא פתק,
משהו שיסביר לי מה קורה. ואין כלום. כלום כלום כלום.
אני יורד למטה ומתחיל להתקשר אליה בטרוף, בטרוף טרוף טרוף. מצלצל ואין מענה.
אני מחכה, כל רבע שעה מנסה שוב להתקשר. מצלצל ולא מרימים. עליתי שוב לדירה הריקה, ירדתי וישבתי להסתכל,
אולי מישהו יגיע, אחרי כמה שעות נסעתי הביתה.

התקשרתי כל יום כמה פעמים, ככה במשך כמה שבועות, לאחר מספר שבועות
התקשרתי פעם ביום, ואז רק פעם ביומיים או שלושה, ואז הקו היה מנותק. וזהו.

לאחר כעשרה ימים התחילה שפשפת וריח לא טוב מהחגורה. הצלחתי להוריד אותה. מבלי לשבור אותה.
היה קשה אבל הצלחתי. עד היום היא בארון.

המשכתי לחפש את המודעה שלה בעיתון, שנים, הרבה שנים, הסתכלתי בעיתון לראות, אולי המודעה הזו תצוץ שוב.
אבל המודעה מעולם לא צצה שוב.
בלי סימן בלי רמז איפה היא או מה קרה.

וגם אחרי כל כך הרבה שנים, הגעגוע נשאר.

את ויקטור ראיתי ברחוב פעם, אחרי הרבה שנים, זיהתי אותו, הוא זיהה אותי, ניגשתי ושאלתי אותו מה קרה,
הוא התעלם ממני והמשיך ללכת, כאילו לא עמדתי מולו כאילו לא שמע אותי.

הגעגוע נשאר.
גם הגעגוע אליה,
וגם ואולי בעיקר להיות ה"קטנצ'יק ילדה טובה" שלה.

 

לפני 3 חודשים. 8 בפברואר 2024 בשעה 8:36

 

כל בוקר.

כל בוקר קמים. אני עושה לה קפה. וגם לי. לה משהו קטן לאכול, לי לא.
כל בוקר חמש או עשר דקות אחרי שהתחילה לשתות את הקפה, היא קמה והולכת לשרותים. בלי לדבר.
כל בוקר אחרי שהיא הולכת לשרותים אני קם והולך אחריה ומתיישב על השטיחון מול הדלת הסגורה של השרותים. בלי לדבר.
כל בוקר, כמה דקות אחרי שהדלת של השרותים נסגרה, היא נפתחת. בלי לדבר.
כל בוקר, אחרי שהדלת של השרותים נפתחת, היא מסתובבת עם הישבן אלי, שמה רגל אחת על האסלה ומחכה כך. בלי לדבר.
כל בוקר, אני לוקח את גליל הנייר טואלט, ובחרדת קודש מנקה את ישבנה בעדינות ויסודיות אין סופית. בלי לדבר.
כל בוקר, אחרי שסיימתי לנקות את ישבנה אני מסיים בנשיקה צרפתית קטנה בדיוק בדיוק איפה שניקיתי. בלי לדבר.
כל בוקר, אחרי שהיא מרגישה שנישקתי אותה בדיוק בדיוק שם, היא יודעת שהיא נקיה, היא מסתובבת מתלבשת ויוצאת מהשרותים. בלי לדבר.

כל בוקר אני אוהב אותה. בלי לדבר.

 

 

 

לפני שנתיים. 20 ביוני 2021 בשעה 7:02

 

חודש. 4 שבועות. בשבת זה היה 4 שבועות ללא גמירה.תודה גברתי.
ואולי זה לא שיא גברתי, אולי בלי לשים לב עברנו כבר את החודש בעבר,
אבל זו פעם ראשונה שזה נעשה בכוונה.
זו פעם ראשונה שהאי גמירה שלי, האיסור גמירה שלי, מקבל אצלך ערך משל עצמו גברתי.
עד הפעם, לאיסור גמירה שלי לא היה ערך משל עצמו,
למה שהיה ערך בעינייך גברתי היה שהגמירה שלך. שהגמירה שלי שייכת לך גברתי.
שרק את מחליטה מתי ואיך אני גומר איפה אני גומר למה אני גומר,
ובמיוחד, איך אני גומר. איך ומתי אני גומר.
עד עכשיו, הערך היחיד של הגמירה שלי היה ההנאה שלך גברתי, זה הערך שאת נתת לגמירה שלי, השאלה אם גמירה שלי כרגע תהנה ותשמח אותך, או שלא.
השאלה אם את צריכה ( אם את צריכה גברתי, לא אם אני צריך ) שאני אגמור או שלא.


ועכשיו - 


עכשיו יש ערך חדש לאי גמירה שלי.
עכשיו זה אתה לא גומר, כי ככה אני רוצה. כי זה מספק אותי. כי הסבל הזה שלך מהנה אותי.
כי זה מרגש אותי, לדעת שאני גמרתי אין סוף פעמים בחודש הזה, ואתה לא גומר.
תודה גברתי.
תודה שאת שמה אותי במקום נזקק לך כל כך, מהשניה הראשונה שאני קם בבוקר.
תודה שאת שמה אותי במקום נואש אליך כל כך, בכל רגע ורגע.
תודה שאת שמה אותי במקום מתוסכל כל כך, ונהנית מהתסכול שלי.
תודה שאת מתפלשת בסבל שלי, בתסכול שלי, בנואשות ובנזקקות שלי, ונהנית מהם.
תודה שאת תובעת, ולא מוותרת.
תודה שאת כל כך בשוויון נפש עם היסורים והתסכול שלי, עם הסערה שזה גורם לי, עם הלמטה שזה גורם לי.
תודה שזה רק משעשע אותך ומזין את הסדיזם שלך.
תודה גברתי, שאת לוקחת אותי למקומות חדשים, תודה גברתי שאת תמיד מוצאת
לי מקום חדש נמוך יותר מהקודם, עלוב יותר מהקודם, חלש ורמוס יותר מהקודם,
תודה גברתי שאסרת עלי לגמור כבר חודש, יותר מחודש, והיד עדיין נטויה.


וגם תודה לשולטת האחרת, זו שלוחשת באוזניך, זו שמקפידה לפזר קצת מלח על הפצעים,
ועל הקשיים והתסכול, זו שמספרת לך איזה ערך נפלא ונתינה נפלאה של הנשלט זה לוותר על הגמירות שלו בשביל השולטת שלו, זו שמספרת לך איזה תהליך נפלא זה לנשלט לא לגמור, וכמה אסיר תודה הוא צריך להיות על כך שאסרו עליו לגמור ולקחו לו את הגמירות.
זו שמעודדת אותך לאסור עלי לגמור. ואז לאסור עלי לגמור עוד קצת, ועוד קצת, גם לה התודות.
 

 

לפני 3 שנים. 11 במאי 2021 בשעה 10:54

 

אנחנו גונבים לנו מנוחת צהרים יחד.זה באמת גונבים, כל כך נדיר שנוכל לנוח באמצע היום יחד חוץ משבתות, שגם אז זה נדיר.


את מדברת הרבה על המנוחת צהרים יחד הזו, מצפה ומחכה לזה. זה באמת כייף.
זה חלק מהביחד שלנו, מהאינטימיות שלנו, מהסימביוזה שלנו. זה כל כך אנחנו.


וכשאנחנו מגיעים למיטה סוף סוף, ונרגעים מהעולם בחוץ סוף סוף, ואחרי שאנחנו קצת ביחד, וקצת נוגעים, וקצת פה וקצת שם, הגיע הזמן לעצום עיניים לשעה.
אנחנו נרדמים מחובקים, גוף לגוף, פנים לפנים, קרוב קרוב, לרוב אנחנו נרדמים ככה.
ואז כמה דקות אחרי, לא יודע כמה, אני כבר חצי ישן, הנשימות שלך מלמדות שאת ישנה לגמרי, אני מתהפך, עם הגב אליך.


את תוך כדי שינה מחבקת אותי מאחורה, את כמעט תמיד עושה את זה, עוטפת אותי ככה, 
ואני תמיד טיפה נבוך, זה אקט גברי, לעטוף ככה מאחורה בשינה, וזה אקט טיפה נשי, להיות עטוף ככה, מאחורה, מכורבל בתוכך. 
זה מביך אותי, אבל זה גם מאד נעים לי, ואת אף פעם לא שמה לי את המראה הספציפית הזו מול העיניים או משפילה אותי עם זה, אז אני מרשה את זה לעצמי.


הידיים שלך מלטפות אותי, זה גם קצת רגיל, מלטפות את הגב, את הכתפיים, מלטפות. .. 
רק שהפעם הן גם יורדות לתחת, זה כבר קרה בעבר, אבל זה נדיר, והפעם הידיים שלך ממש ממזמזות, לא רק מלטפות, ממזמזות. כמו שגבר ממזמז תחת של אישה. בלקיחה, בבעלות, באסרטיביות ועליונות. 
זה נעים לי, זה כנראה עוד הרבה יותר נעים לי ממה שאני מוכן להודות, ואני קצת מתמסר לזה וקצת מפקיר את עצמי לזה ופשוט מרפה ונותן לזה להיות.
את ככה מאחורי, מחבקת אותי מאחורה, וממזמזת לי את התחת כמו גבר שממזמז אישה.


אבל אחרי כמה דקות, המזמוז הזה הופך אלים יותר ויותר, וחודרני יותר ויותר, 
יש איזה רגע, שאת מפסקת אותי, ממש בכוח, ואז את רוכנת מעל התחת שלי, מסתכלת, מפסקת ומסתכלת, בודקת, אני מרגיש את הנשימות שלך קרוב קרוב לתחת שלי, אני כל כך פעור לך, ואת לוקחת את הזמן, פוערת, מזיזה, מועכת, פוערת שוב, מסתכלת, זה כזה ערום, ולמרות שיש בי צד שרוצה להמנע מהערום המאד משפיל הזה, מהחדירה הבוטה הזו להכי סגור ואינטימי שלי, למרות זאת, אני מרפה יותר ומאפשר יותר, נותן את עצמי, וכן, יש בזה משהו נעים לי, אני צריך אותי ערום לך לגמרי, וצריך אותי פעור לך לגמרי, וצריך אותך בכל מקום בלי רווח ממני בכלל.


ואת עושה אותי כל כך האישה שלך שם, כל כך הנקבה שלך שם, ובזה, את עושה אותך, הגבר שלי.


ויש רגע שאת צובטת אותי שם, בפי הטבעת, אני אפילו לא מבין איך את מצליחה או מה בדיוק את עושה, רק שזה כואב מאד, ומשפיל כל כך, אני לא חושב שאי פעם צבטו מישהו בחור תחת. אני חושב שאני ראשון בהיסטוריה. 


ואז את הופכת אותי, ואת ערה לגמרי כמובן, ומגורה לגמרי כמובן, וכל הדברים שאת כל כך נהנית מהם, המכות לביצים, וההתמסרות שלי לזה, לשכב ככה על הגב ברגליים פסוקות רחב, מאפשרות לך אין סוף נגישות לביצים שלי, ולא להזיז ולא לסגור את הרגלים כשעוד סטירה ועוד סטירה ועוד מכה ועוד מכה לביצים, אני רואה אותך נהנית, את נהנית להראות לי כמה את נהנית מלהכאיב לי, והפטמות שלי שנמשכות ומסתובבות ונמעכות שוב ושוב ושוב, והן כבר בגודל מפלצתי, שאת אומרת כמובן שהן לא מספיק גדולות, הכל סטנדרטי והרגיל שלנו. הרגיל שלך.
בסוף כשאת מתעייפת ושוב שוכבים מחובקים, את מסתכלת לי עמוק בעיניים מקרוב קרוב ואומרת, פשוט אומרת, במין נחרצות פשוטה וברורה, כאילו אמרת "חם היום" את אומרת, "החור תחת שלך רוצה שאני אבעל אותו, הוא מבקש את זה וצריך את זה" 
ועכשיו זו אמת בלתי ניתנת לערעור. ( ואת כמובן מצפה שיהיה הרבה הרהור שלי על הבלתי ניתן לערעור שלך)


וזו היתה שנת צהרים, שלא ישנת בה יותר משלוש דקות. וגם אני לא.


ואז הלכנו לקנות לך ויבראטור חדש ומגניב.
אבל חזרנו עם דילדו לתחת שלי, וחוקן, גם לתחת שלי. וכן, גם ויבראטור עבורך.


ואז הגיע הלילה, וכל הקניות המדהימות שלנו היו על השולחן.
ובטלוויזיה היתה מלחמה. 
וכל השיח שלנו עבר למה עושים אם הטילים מגיעים לגוש דן ומה התוכניות.


והקניות שרק לפני שעתיים שלוש היו כל כך מחרמנות ומפתות ונועזות ומדהימות,
נשארו על השולחן כחפץ זר תלוש וחסר חשיבות.
 

 

 

לפני 3 שנים. 4 במרץ 2021 בשעה 10:43

 

אני אפילו לא יודע איך ואיפה להתחיל את הפוסט הזה. אני כותב כשכולי עדיין בזה ועדיין מנסה לפרש ולהבין את הניואנסים של זה.


מהיום הראשון של הקשר הגמירות שלי היו רק באישור שלה, אני בקשתי שזה יהיה גם רק יחד איתה ולא באוננות כשהיא לא נמצאת, והיא הסכימה להוסיף גם את זה.
זה מאוד חיבר אותנו, גם אם עבורה זה היה קצת מובן מאליו. עבורי זה היה חדש ומסעיר ומאד מקרב, לגמור רק ברשותה, רק איתה.


ההתחלה הייתה קשה מאוד, ההתאפקות הייתה בלתי נסבלת, הדיאטה היתה חריפה וחדה מאד, מגמירה או שתיים כל יום, לממוצע של פעם בשבוע  שבועיים, ולפעמים גם יותר. 
עם הזמן נראה כאילו הגוף קצת התרגל לזה, ולפחות ביום יומיים או שלושה הראשונים לאחר גמירה אין דחף חזק לגמור שוב, הדחף הזה מתחיל להבנות לאחר כמה ימים.


עוד דבר שקרה עם הזמן זה התעצמות הטיז אנד דינייל, TEASE & DENIAL , מהיום הראשון זה היה תחום חזק ומשמעותי עבורה, תחום שהדליק אותה, גם מינית, גם בשליטה שלה, גם בתסכול ונואשות שלי, בהכל. אחד הדברים היותר חזקים מעוררים ומספקים עבורה, וגם עבורי זה היה חזק, משהו חזק מאוד, משהו סימבולי מאוד לשליטה שלה עלי, לכניעה שלי אליה, לסימבוליקה כמה ההנאה או הסבל שלי באצבע הקטנה שלה, תרתי משמע.
ועם הזמן, מעל שנה יחד, זה נעשה לה הרבה יותר קל, הרבה יותר מדויק, הרבה יותר זמין, זה נעשה לה טבע. היא למדה על אילו כפתורים ללחוץ, והיא לוחצת עליהם כמו שקליידרמן  מנגן פסנתר, בקלילות בוירטואוזיות ובתוצאות מופלאות, ללא יוצא מן הכלל.
וככה עם הזמן זה הולך ומתעצם הנושא הזה, התכיפות של זה, העוצמה של זה, הזמן שאני מבלה על הקצה, וזה כל כך על הקצה שלרוב ממש עוד נגיעה קלה ואני גומר, לרוב זה מרחק של פחות משניה מגמירה, אני לא מגזים, ולרוב, ממש ממש לרוב, יש יציאה של זרע, קצת יותר או קצת פחות, בלי גמירה. היא למדה לשלוט בזה. 
לרוב בלילה שאנחנו ישנים יחד, יהיה טיז אנד דינייל גם בלילה לפני השינה, וגם בבוקר לפני הקימה, וככה אני בזה כשאני נרדם, אני נרדם כשאני על הקצה או אפילו מעבר לקצה, ואני בזה ביום שלמחרת, כל היום, לתוך זה קמתי. 
וזה נעשה סטייט אוף מיינד, וזה קשה מאוד. מאוד.


כל זה הקדמה.


בעצם, עוד דבר אחד נוסף.
הגמירות שלי לא תלויות בכלום, חוץ מהחשק שלה באותו הרגע, מה בא לה באותו הרגע,
וזה לגמרי טריקי, כי התסכול והנואשות שלי מדליקות אותה מאוד, אז אין לה אינטרס מובהק שאני אגמור, להוציא רגעים בודדים פה ושם, וזה לגמרי בלתי ניתן לצפיה, מתי זה יקרה, פשוט יבוא לה שאגמור אז אגמור, זה יכול להיות יום אחרי יום, או בעוד שלושה שבועות, לגמרי בלתי ניתן לצפיה.
ולכן אי אפשר להתכוונן נפשית לזה, ולכן יש לי מעגל של ציפיה ואכזבה, שגם ממנו היא נהנית.
בכלל, פגיעה העלבה עלבון וכו' הן לא מילים גסות בקשר שלנו, להכאיב זו לא מילה גסה בקשר שלנו, וללהכאיב יש הרבה דרכים, לא כולן פיזיות, כן כולן כשרות ורצויות על ידה.


כאמור, כל זה הקדמה.


בשלושה שבועות האחרונים יש עליית מדרגה בזה שאני לא גומר, גם מבחינת זמן, זה הרבה זמן אפילו עבורנו, אבל בעיקר בטיז אנד דינייל, בעיקר שם, בשבועות האחרונים אני כל כך הרבה יותר על הקצה וכל כך הרבה יותר פעמים ויותר זמן ויותר קצה, הכל יותר, הכל מציף, הכל בקצה.
אני מדבר את זה, לפני שבוע לערך, ברגע של חום וקירבה והתרפקות אמרתי לה, את יודעת שהיום זה שבועיים שלא גמרתי, ואני מאד מאד צריך. 
טעיתי ברגע, התגובה שלה הייתה הדלקות מיידית, ואמירה, "אני רוצה חודש"
בימים שלאחר מכן, דברתי את זה עוד ועוד ועוד, אמרתי כמה אני קרוב לקצה שלי, כמה זה נעשה לי בלתי אפשרי, וזה כמובן רק הדליק אותה עוד יותר, הסנסור היחיד שזה נקלט בו היה הסנסור הסדיסטי שלה, הרעב לתסכול לכאב ולפגיעה שלי.


ושלא יובן לא נכון, אין פה תלונה שלי, אין פה משהו לא בסדר, אין פה משהו שחורג ממה שמותר ורצוי ביחסים שלנו, אין פה משהו אסור.
כל מה שכתבתי הוא רק תאור מצב.


אתמול בצהרים, אחר הצהרים למעשה, נכנסו לנוח קצת במיטה, מנוחת צהרים קטנה של כמה דקות, וזה שלושה שבועות שאני לא גומר, ואני נואש, אני חייב גמירה.
עבורה זה כמובן אוכל, זה כמובן מדליק מאד, והפעם היא מביאה אותי לקצה ממש, ואז אני חוטף אגרופים לביצים, שוב לקצה, וכשאני שניה מגמירה, הפסקה של כמה שניות, רק שאפסיק להתפתל בטרוף, ומכות לביצים, סטירות, אגרופים, ממוקד לגמרי. שכב על הגב, רגליים למעלה ופיסוק, כמה מכות קטנות בשביל שאני לא ארתע באינסטינקט, ובום, פיצוץ לביצים שאחריו אני מתפתל כמה דקות, ואז שוב, האנד פוסי HAND PUSSY, לזיין לה את היד עד שניה לפני גמירה, ושוב פיצוץ לביצים.
הסוף היה שהביצים כל כך כאבו לי, שהיא רצתה ללטף אותן, ואי אפשר היה, כי כל כך כאב לי.
אמיתי לגמרי, הביצים כל כך כאבו לי שאי אפשר היה בכלל לגעת בהן.
ואני כל כך הייתי זקוק לגמירה הזו. במקום זה רצתי להביא נייר מגבת מהשרותים כי הייתי כל כך קרוב שנזלתי קצת זרע. מבלי לגמור כמובן.


היה לנו ערב נעים יחד, אכלתי יותר מידי, והיה מאוחר מידי, ולא ממש נחנו בצהרים, ככה שהייתי עייף מידי לעוד סיבוב של קצה שוב ושוב ושוב, נרדמתי, ונראה שהיא גם היתה עייפה מידי בשביל להכריח אותי שוב להיות בזה.


הבוקר היא שוב התעוררה חמה, רעבה, ושוב, הדליקה אותי, ושוב ההאנד פוסי HAND PUSSY ושוב כשאני כל כך קרוב לגמירה וכל כך זקוק לגמירה הזו, כל כך נואש לגמירה הזו, אחרי 3 שבועות שלא, וכשאני שניה אחת, לגמרי שניה אחת מגמירה, וכשאני שוב מתחנן את הנשמה שלי שתרשה לי, זה שוב עף הצידה, ובמקום זה, הגמירה שלה. 
גם זה קורה הרבה יותר לאחרונה, היא מביאה אותי לקצה שוב ושוב, ברמה של זולג לי, ברמה של אני צורח, ברמה של אני מתפתל ללא שליטה על מנת לא לגמור, וכל זה מדליק אותה מאד, ואז היא דורשת לגמור, ולאחר מכן הגמירה שלי מעניינת אותה פחות מקליפת השום.


וכך גם הבוקר.
רק שהבוקר לא יכלתי לשאת את התסכול יותר, ודחיתי אותה.
הבוקר אחרי ששוב הביאה אותי לקצה, אחרי ששוב אני מזיין בנואשות את היד שלה, אחרי שאני כל כך מתוסכל מכל השלושה שבועות האלו, ומהצהרים אתמול, מהמכות בביצים במקום גמירה, כשאני חצי ישן ולא לגמרי בשליטה עצמית, כשאני קצת פגוע וקצת נעלב ממה שהיא עושה בי, דחיתי אותה.
היא לקחה את היד שלי ושמה בין הרגלים שלה, שאאונן אותה, ואני הזזתי את היד, היא שמה שוב, והזזתי שוב.
לא יכלתי. 
לא יכולתי לשאת עוד מהתסכול הזה. 
ואולי גם לא יכולתי לשאת את הפגיעה, את איך הצורך הכל כך נואש שלי, איך הנזקקות שלי,
איך זה עף לצד כאילו כלום, חסר ערך וחסר חשיבות, ובמקום זה אני נתבע לספק אותה שוב, בפעם האלף, כשאני כל כך מתוסכל ונואש, נזקק ופגוע.
דחיתי אותה. 
לשניה אחת, אחרי שניה בקשתי רגע, שעוד רגע אני מספק אותה, ורק רגע.
וכמובן שספקתי אותה, לאחר אותו הרגע.
אבל זה כבר היה מאוחר מדי.


דחיתי אותה.
זה כמובן לא התקבל טוב.


היתה שיחה, היתה התנצלות. יהיה מחיר.


אין פואנטה נדמה לי.
רק כמה מחשבות, מחשבות על הפער בין הפנטזיה לבין המציאות.
בין ההשתוקקות לאישה באמת שתלטנית, באמת לוקחת, באמת דורסת, באמת מכאיבה ומתעללת,
באמת סדיסטית שבאמת מסוגלת לדרוך עלי, לבין הביצוע הפחות ממזהיר שלי ( ולא בפעם הראשונה) כשיום ( או חודש ) המזל שלי מגיע.


רק מחשבות על כמה השתפרתי בכניעה ובנתינה בשנה האחרונה, וזה המון השתפרתי,
וכמה יש עוד להשתפר.
רק מחשבות על זה שהתביעה ממני תמיד גדלה, תמיד מתעצמת, ועדיין, איפה שהוא, אני אף פעם לא באמת מצליח לספק את כל מה שהתביעה ממני ( היא ) מצפה שאספק.


ושוב, וזה חשוב לי מאוד להגיד.
כל מה שקרה, לגמרי לגיטימי ביחסים שלנו, אין פה משהו לא בסדר, אין פה משהו לא תקין.
כמו שהיא אמרה בשיחה לאחר מכן, " מותר לי הכל, מותר לי למתוח את החבל ולגם קרוע אותו" 


זהו.
 

 

לפני 3 שנים. 9 בינואר 2021 בשעה 19:41

 

ויש הרבה מה לסכם, הרבה אספקטים של השנה הזו, הרבה דברים חדשים שלא היו מעולם והם שווים פוסט, או מאה.


אבל אולי הדבר הכי מדהים לסכם לשנה הזו,
הדבר שלו היו מספרים לי לפני המערכת היחסים בת השנה עם גבירתי שכך יהיה
לא הייתי מסוגל בשום פנים ואופן להאמין לזה, זה נושא הגמירות, האוננות והגמירות.


זו שנה שלמה עוד שבועיים, שאני לא גומר בלי רשות. 
והרשות ניתנת מאד מאד במשורה, לא חישבנתי, אבל נדמה לי שהממוצע
הוא איפשהו בין פעם בעשרה ימים לפעם בשבועיים.
כאשר היו הרבה מקרים שסגרתי גם חודש ללא גמירה.
לא האמנתי שאני יכול. שזה אפשרי. ככה בפשטות.


זה התחיל לפני הפגישה הראשונה, שנאסר עלי לגמור, לאונן אגב, תמיד מותר לי,
לא רק שמותר לי, אפילו רצוי בעיניה. 
זה הלגמור שאסור, וזה כאמור התחיל עוד לפני המערכת יחסים,
בתמימותי חשבתי שהיא אוסרת עלי לגמור לפני פגישה, מה שנשמע הגיוני
וסביר, יום או יומיים לפני פגישה, ולכן הסכמתי ( כן באמת, זה הנוסח וזו הלשון, של אז. ) 
לו הייתי יודע שהיא מתכוונת, כמו שהיא הסבירה לי, כשהיה הרבה יותר מידי מאוחר,
שזה איך שהיא רואה את היחסים, וזה אלמנטרי עבורה, שלא גומרים בלי רשות שלה,
הייתי נלחם על זה בחירוף נפש ממש. באמת.
רק שההסבר הגיע, כבר הייתי כל כך עמוק באיסור גמירה, שכבר לא היה על מה להילחם,
זו כבר היתה עובדה.


יש כמה צדדים עבורה לאיסור גמירה הזה שלה.
אולי החזק ביותר הוא, ההנאה שלה מהתסכול שלי.
זה פשוט עונה לה באופן ישיר וחזק על הצדדים הסדיסטים שלה,
לאונן אותי פעם אחרי פעם אחרי פעם, עד כדי גמירה, עד כדי נזילה, ממש נזילה של זרע, חצי שניה מגמירה, בלי הגזמה,

ולא להרשות לי לגמור, את התסכול הנוראי שלי היא שותה בקשית. היא מאושרת ומגורה מאד מזה.


זה כמובן קאצ' 22. אם אני נורא נורא מתסוכל ולגמרי חייב לגמור,
היא מאד נהנית מזה ואז אין לה סיבה לתת לי לגמור.
אם אני לא מאד מתוסכל ולא חייב לגמור, אז בטח שאין לה סיבה לתת לי לגמור.
זה דיי מסביר את מספר הפעמים הנמוך כלכך של הגמירות שלי בשנה האחרונה.


צד נוסף, היא באמת ובתמים רואה את הגמירות שלי כשלה, כמשהו שהוא שלה,
לתת או לא לתת, בדיוק כמו נשיקה, שהיא שלה, תרצה תנשק אותי, לא תרצה לא תנשק.
לגמרי באותה מידה היא תופסת את זה כשלה, עד כדי פעמים שהיו לה
ייסורי מצפון אחרי שהרשתה לי וגמרתי.
וזה בעצם הפתח הדי יחידי שדרכו אני יכול לקבל ממנה גמירה,
שהיא רוצה לפנק, ולהעניק, וזה מתגבר על הצורך שלה ביסורים ובתסכול ובחוסר אונים שלי,
שם אפשר לקבל גמירה, אחת לכמה זמן.


ניסינו חגורת צניעות. 
חגורת צניעות זה אחד הדברים היותר חזקים שעבדו במיניות שלי,
אחד הדברים שמאד דיברו אלי, היתה לי חגורה, וגם קנינו חדשה.
היא לא התחברה, וזה ירד מסדר היום מאד מהר.
זה יותר מידי התעסקות עבורה, ומפריע לה בספונטניות של להביא אותי לקצה
שוב ושוב ושוב, מתי שבא לה, זה חוצץ בינה לבין התסכול שלי, ובאופן הזה, מתסכל אותה.
אז זה ירד.


הגמירות שלי, אחת לשבוע שבועיים שלושה או ארבעה,
נעשו מאד מאד חזקות, החזקות ביותר מאז ומעולם, 
והן קורות כמעט תמיד בדרכים משפילות מאד,
ולקול הצחוק שלה ברקע, לרוב כשאני מזיין את הכף היד שלה, או מתחכך על הירך שלה..


דיי בהתחלה, היה אירוע, שאני כבר לא זוכר אותו, אירוע בחיים שלי שלא קשור אליה,
שיצר הרבה לחץ ומתח, והייתי צריך לאונן, זה מה שאני רגיל לעשות 40 שנה במצבים האלו,
לשחרר קצת מתח, בקשתי רשות, וקבלתי רשות לאונן ולגמור.
הלכתי לאונן. והרגיש לי לא נכון, הרגיש לי לא טוב, לא במקום.
ואז התובנה, שזה קצת לבגוד בה, זה קצת להוציא אותה החוצה ממני,
שזה הרבה בודד ולא ביחד כמו שאני רוצה.
לא גמרתי, ובקשתי ממנה שהגמירות שלי תמיד תמיד יהיו יחד איתה, רק יחד איתה,
ולא לבד יותר.
וכך היה בשנה האחרונה. אפילו לא גמירה אחת לבד. תמיד יחד.


לפני כמה ימים דיברנו על זה, 
היא העלתה את הנקודה שהגמירות שלי עכשיו שנה כבר לא שלי בעצם, לגמרי שלה.
אמרתי שזה לא רק הגמירות, זו הגבריות. גבר שלא רק שלא יכול לזיין, אלא גם לא לגמור בלי רשות, הוא לא גבר, הגבריות שלי אצלה ביד, ולא רק הגמירות.


אבל זה כבר נושא לפוסט חדש. 


סיכום אחד קטן משנה מופלאה. שנה משנת חיים. יש עוד. עוד הרבה.
 

 

 

לפני 3 שנים. 2 בינואר 2021 בשעה 17:46

לרגל הפתיחה של המבוא של ההקדמה של פרק א בחגיגות השנה לשליטתה הנאורה האכזרית הדורסנית המתעללת והאוהבת, ולאחר שבת מדהימה יחד, גברתי הפתיעה וקבלתי קולר, סוג של, היא נוספה לפרופיל שלי, וחשוב הרבה יותר, אני נוספתי לפרופיל שלה.

 

ועכשיו לבעיה, קורונה טיים, סגר, וכו וכו, חוץ מאשר סשן שליטה היסטרי ורב משתתפים ( בעבודה ובהכנה)

כשהכל סגור וכלום לא עובד ונגיש, ואפילו להתרחק מהבית אסור, איך חוגגים ? מה עושים ? צריך בדחיפות רעיונות מקוריים נועזים ומסעירים לחגיגות השנה בזמן קורונה ימח שמה.