כשהמזוכיזם שלך אפילו לא מתחיל להזיז לסדיזם שלה.

עוד אזעקה, ואתה כבר מאבד ספירה של אזעקות, אתה כבר על אוטומט, מתלבש ויורד למקלט בקומה הראשונה של הבניין.
הכניסה למקלט מימין לכניסה לבניין, וכשאני מגיע לכניסה למקלט, עומדת בכניסה לבניין השכנה המבוגרת,
ואולי אפילו מאד מבוגרת מהקומה מתחתי, אלמנה, שאף אחד לא זוכר מתי בעלה נפטר, כל כך מזמן זה היה.
היא עומדת שם עם שקיות סופר רבות וכבדות.

אפשר להגיד עליה שהיא קצת אליטיסטית, קצת אאוטסיידרית, מרשימה עדיין, יפה עדיין, וברור שפעם היתה הרבה יותר יפה,
מנומסת תמיד, אבל אף פעם לא באמת מייצרת קשר עם מי מהבניין,
תמיד מרוחקת, ואיזו תחושה קלה של התנשאות שאומרת, אני לא כמוכם ולא אתכם, אינטראקציה אתכם גורמת לי
לקצת חוסר נוחות, אז אני מנסה לסיים אותה כמה שיותר מהר, יצורים נחותים ומסכנים שכמותכם. שיהיה.

עכשיו האזעקה צורחת בקולי קולות ואני מציע לה עזרה להכניס את כל השקיות שלה, שברור שכבדות לה, היא באמת מבוגרת,
להכניס אותן למקלט.
היא מסכימה, והעשר דקות הבאות עוברות כמו כמה וכמה עשר דקות במקלט שהיו בימים האחרונים. והיו. הרבה. עשר דקות סתמיים לחלוטין.

כשאנחנו יוצאים, אני מציע לה עזרה בלעלות את השקיות אליה הביתה. היא מסרבת בנימוס, בטענה שהן כבדות והיא לא רוצה להטריח אותי ולהכביד עלי. זה משעשע אותי כי אני חזק ממנה פיזית לפחות פי מאה, אני מתעקש, והיא מתרצה ומסכימה לי.
היא בקומה השלישית, אני ברביעית, בלי מעלית.

הייתי בטוח שהיא תגיד לי תשים את השקיות בפתח ביתי. זה כבר קרה בעבר, אבל להפתעתי לא,
היא עלתה יחד איתי, או בעצם נכון לומר, אני עליתי יחד איתה, לאט לאט, לאט לאט, מה שגרם לשקיות
להתחיל להיות באמת כבדות.
היה שיח על הא ודא, והמצב, ומה יהיה, ושתיקות בין המצב ומה יהיה ועד מתי תאכל חרב.
והגענו לפתח ביתה, הייתי בטוח שתאמר לי להניח את השקיות ותודה רבה. אבל לא.
עמדתי עם השקיות בידיים זמן ארוך עד שהיא מצאה את המפתח לדירה שלה, ופתחה את הדלת בעזרתו.
ואז היא נכנסה, הסתובבה אלי, ואמרה לי, אתה יכול להניח את השקיות כאן ושם וכאן וגם שם.

חשבתי שלמרות שאנחנו שכנים שנים רבות, זו פעם ראשונה שאני אצלה בבית, הסתכלתי בסקרנות
על הדירה בקומה מתחתי, הבית חשוך, ברור שהוא תמיד חשוך ולא רק עכשיו, ריח קצת כבד, של בתים של מבוגרים,
אבל לא ריח לא נעים. וחשוך, מספיק אור בשביל לראות, אבל לא יותר מזה.

בזמן שאני מניח את השקיות, פה ושם, וגם כאן וכאן במטבח ובפינת האוכל
היא מתיישבת על כורסת טלוויזיה מעור חום בהיר, משנות השבעים,
אבל חדשה ולא בלויה, עם כיסא רחב וגדול, תואם, שהוא הדום לרגלים, עליו היא שמה את רגליה, לאחר שהורידה את נעליה.
אני עוד חושב לעצמי שבטח בכורסא הזו היא מבלה את רוב שעותיה מול הטלוויזיה, והיא מתחילה לדבר, מה שנשמע לי
כלהג בהתחלה, אבל אני מנומס וניגש אליה ומקשיב לה.

קשה להזדקן היא אומרת, זה קשה כל כך להזדקן.
כואבות לי הרגליים כל כך, כפות הרגליים, והזדקנתי ואני לא מגיעה יותר לעסות אותן, והן דואבות וכל כך צריכות עיסוי.
והיא מסתכלת עלי, ואני מסתכל עליה. ושקט באוויר. היא ממתינה, ולי אין מושג מה עושים מכאן או מה מצופה ממני
ומה מנומס להגיד. על לעשות או לעסות אני אפילו לא חושב.

אבל היא דווקא כן חושבת, ולא רק חושבת אלא גם אומרת, אולי תוכל לעסות קצת את כפות הרגליים שלי?
זה מה שהיא אומרת.

אני קצת נבוך, אבל זה נשמע לחלוטין כמו לעזור לאישה מבוגרת להרגיש קצת יותר טוב, אז אני יורד על הברכיים ליד הדום
עליו הרגלים שלה מונחות לוקח את אחת מהן ומתחיל לעסות אותה, מלמעלה למטה.

היא אסירת תודה, אומרת מלא מילות תודה, אתה מציל לי את הרגלים בזכותך אני אוכל לדרוך בקלות על כפות הרגליים
כמה תודה מגיע לך שאתה עוזר לי ככה, אני כבר מרגישה יותר טוב בזכותך, וכו'.
ובו זמנית מכוונת אותי, בנימוס ובדחילו ורחימו, אם אתה יכול בבקשה קצת יותר למטה, אם אפשר בבקשה את הרגל השנייה עכשיו,
יעזור לי מאד עכשיו בבקשה לעסות כל אבצע בפרד, כלפי מעלה בבקשה. ככה.

ואני מעסה כמו שהיא מבקשת, יותר למטה ויותר למעלה ויותר את העקב ועכשיו את האצבעות. ואת הקימור ואת הצד השני,
ולאט לאט הבקשות שלה הופכות להוראות, לאט לאט, ממש לאט, זה עובר מאם אתה יכול בבקשה גם שם, לעכשיו תעשה שם,
לאט לאט מילות השבח וההודיה נעלמות, לאט, ממש לאט, אבל אני מרגיש את זה חש בזה ומבין את זה.
ונשאר רק הוראות. תעסה לאט יותר. תעסה עמוק יותר. תעבור לרגל השנייה. תעסה למעלה. תעסה למטה. וזהו.
היא מורה, ואני עושה ומעסה, וכך דקות ארוכות.

והדבר הזה מתקבע. המציאות הזו מתקבעת. אני על הברכיים לפני הרגליים שלה שנמצאות על הדום של כורסת טלוויזיה, מעסה את כפות רגליה. והיא נותנת הוראות חדות מה לעשות ואיך לעשות. אני מבין את זה, אני מבין מה נוצר כאן עכשיו, מה שאני לא מבין לגמרי עדיין זה כמה היא מכוונת במודע את זה.

ואז זה מופיע, בין ההוראה החדה והקצרה, עכשיו יותר למטה. עכשיו תעבור רגל. מופיע אתה ילד טוב. אתה ילד טוב.
זה עושה לי צמרמורת בכל הגוף, אני כנראה קופא לשנייה או שתיים, והיא כנראה מבחינה בזה.
ההוראה מגיעה מיד. תמשיך עם העקב.
ואני ממשיך. אין לי מושג לאן זה ילך. אבל יש לי מושג בתוך מה אני, יש לי מושג לאן נכנסתי.

עוד כמה דקות עוברות בעיסוי כפות הרגליים שלה, בשקט מוחלט שלי, ובהוראות קצרות שלה. עכשיו אני כמעט ולא מעז להסתכל עליה, כאשר אני כן מגניב מבט, אני רואה אותה מרוכזת מאד בי ובמה שאני עושה.

ואז היא קוראת לי, גש לכאן היא אומרת, או גש אלי, לא זוכר כבר, אני רוצה לקום על מנת לגשת והיא מסמנת לי
לגשת על הברכיים, ומסדרת אותי על הברכיים מול ובצד הכורסא שלה.
זה אינטימי מאד, ואני מבין כמה ביטחון יש לה.
היא חוזרת שוב על אתה ילד טוב. זה נאמר בהחלטיות, זה נאמר כעובדה. כמו שאומרים חם היום, לא בהתפעלות,
לא בלעג, לא בהקטנה. פשוט עובדה. אתה ילד טוב.
ויחד עם האמירה הזו היא מלטפת לי את הפנים,
אני נבוך, ודרוך, והיא אומרת, תרפה, אל תלחם, תרפה, ואני שם לב כמה המילים שלה מהפנטות,
כמה המילים שלה קושרות אותי כמו שרשראות, כמה המילים שלה נאמרות בשקט, בביטחון מוחלט,
כמה המילים שלה קובעות מה המציאות, כאילו שאם הייתה אומרת שעכשיו אמצע הלילה, אז היה נהיה אמצע הלילה.
איזו השפעה מהפנטת יש למילים שלה.

ואחרי כמה שניות שבהן היא מלטפת לי את הפנים, את הלחי, האצבע שלה חודרת לפה שלי,
נרתעתי, והיא מיד אמרה, אל תתנגד לי, תיכנע, והאצבע הייתה בפה שלי, ומצאתי את עצמי, לא יודע למה, מוצץ אותה.
ואחרי כמה שניות נוספה עוד אצבע לפה שלי, ככה פשוט, היא הוסיפה עוד אצבע לפה שלי, היא לא ביקשה היא לא אמרה,
היא הוסיפה עוד אצבע לפה שלי, ועם שתי אצבעות, היא כבר הייתה בגרון שלי, ורפלקס ההקאה שלי הופעל ונרתעתי אחורה,
והיא אומרת, אל תלחם בי, אל תתנגד אלי, תיכנע, והאצבעות שוב מפעילות את רפלקס ההקאה שלי,
והיא אומרת שים ידיים מאחורי הגב, ואני שם, ואל תתנגד, תאפשר לי, אל תלחם בי,
והמילים שלה כל כך מהפנטות,
כל כך מפעילות, כמו אוויר לנשימה המילים שלה.
רק אחרי זה, הרבה זמן אחרי זה, אני חושב לעצמי כמה שאני צריך הפעלה כזו. במילים. כמה אני צמא וכמהה להיות מופעל ככה.

ושוב ושוב, האצבעות שלה נוגעות ברפלקס ההקאה שלי, והיא אומרת, ראש אחורה, ראש אחורה,
אל תתנגד לי, אל תלחם בי ושוב ושוב רפלקס ההקאה, ושוב ושוב, תיכנע, אל תלחם, אל תלחם.
וכשאני קצת מצליח לא לזוז ולא להחנק ולא להשתנק כשהאצבעות שלה מגרדות לי את רפלקס ההקאה,
אני מקבל גם ילד טוב אחד. ילד טוב אחד שאין בו אמפתיה. אין בו התפעלות. אין בו שמחה. יש בו רק קביעת עובדה. זהו. ילד טוב.
והאצבעות שלה יוצאות מהפה שלי, ואני מסדר נשימה, וקצת משתעל, והיא אומרת זה בסדר, הכל בסדר. זה טוב לך. ככה טוב לך.

ואז היא פותחת את החולצה שלי. פשוט מכפתרת את החולצה. היא לא שואלת ולא מבקשת. היא פותחת.
וכשהחולצה פתוחה, היא מרימה את הגופייה למעלה למעלה.
והיא מסתכלת. ואני נבוך. והיא תופסת פטמה, וממוללת אותה. אני נרתע, והיא חוזרת לידיים מאחורי הגב, שים ידיים מאחורי הגב, ולא לזוז.
והיא חוזרת לאל תתנגד, אל תלחם בי. ואני קופא, והיא ממוללת את הפטמה, ולאט לאט מכאיבה לה יותר ויותר,
ואני נדרך ונמתח, והמילים שלה, המילים שלה שכל כך מקבעות, כל כך קובעות את המציאות, המילים שלה,
אל תלחם. תיכנע לי. זה טוב לך. ככה זה טוב לך. אל תתנגד לי. והכאב הולך וגדל, היא ממש מועכת את הפטמה באצבעות שלה.
וכשאני ממש מתעוות מכאב, היא מפסיקה, ואני מקבל עוד ילד טוב אחד, בלי חום בלי אמפטיה בלי התפעלות ובלי התלהבות.
פשוט עובדה. ועוד זה טוב לך. ככה טוב לך.

והציפורניים שלה בחזה שלי, מעל קו הפטמות, ממש עמוק בחזה שלי, ואני שוב מתעוות בכאב, וכנראה שנפנפתי
בידיים כי שוב היא אמרה ידיים מאחורי הגב. אני שם ידיים מאחורי הגב והיא אומרת שוב אל תתנגד. זה טוב לך. ככה זה טוב לך.
והציפורניים שלה לאט לאט, בכאב מייסר, הולכות משמאל לימין, וזה כואב כל כך, והיא אומרת לא לזוז, והיא אומרת,
אל תתנגד לי, והיא אומרת אל תלחם בי, וככה זה טוב לך. זה טוב לך. והמילים שלה מהפנטות, והמילים שלה כמו שרשראות ברזל עלי, והציפורניים שלה מציירות קווים עמוק בבשר החזה שלי,
עד שאני צועק והיא מפסיקה.
ואני מקבל אתה ילד טוב, בלי חום בלי אמפתיה, בלי התפעלות או התלהבות, פשוט קביעת עובדה. ועוד ככה זה טוב לך.

אני לא מסתכל עליה, אני כל כך עמוק בזה, כל כך תחת ההיפנוט שלה, של המילים שלה. אני לגמרי לגמרי מופעל.
ואני יודע שהיא יודעת את זה.

קום היא אומרת. אני קם ומעז להסתכל עליה, ובפנים שלה אין כלום, כאילו עזרתי לה לסדר את החלב במקרר,
ולא שום הבעה שקשורה איך שהוא למה שקרה כאן בשעה האחרונה.

לך הביתה עכשיו, ותבוא מחר בארבע. תבוא יחף.
ככה, בפשטות, באותו הביטחון של שאר המילים שלה, באותו הביטחון שהיא לא צריכה לוודא אם אני פנוי מחר בארבע.
המילים שלה מייצרות את המציאות, המילים שלה קבעו שאני פנוי לה מחר בארבע. אז אני פנוי לה מחר בארבע.
ותבוא יחף היא מוסיפה.
ואני מעז לשאול, למה יחף, אני לא אוהב להסתובב יחף מחוץ לבית.
והיא עונה, יחף, כי אמרתי לך לבוא יחף.
ואני כל כך המום מהשעה האחרונה, וכל כף אפוף ומהופנט ועדיין במילים שלה, עולה קומה. הולך הביתה.

כל זה לא היה.
כל הסיפור הזה. לא באמת קרה במציאות. לא קרה.

מה שכן קרה במציאות,
זה שהשכנה הזו, המבוגרת, מהקומה מתחתי, כשישבנו במקלט, אמרה לי, לא, בעצם אמרה לי זה לא נכון,
הורתה לי, הורתה לי זו ההגדרה הנכונה, שצריך לשמן את אחת הדלתות של השירותים במקלט.
פשוט פנתה אלי כאילו זה אחריות שלי, כאילו היא הבוס שלי, בפטרונות מדהימה, והורתה לי, לשמן את הצירים של הדלת ההיא של השירותים במקלט.
ופרץ השתלטנות הפטרונות והדומיננטיות שלה גרם לראש שלי לעבוד, גרם לראש שלי לעבוד, גרם לראש שלי לעבוד, ולעבוד, ולעבוד.

אני רוצה שתהיה פוסי פרי, אני רוצה שזה יהיה בהחלטה, במודעות מלאה, לא רק בבררת מחדל.
הפוך, אני רוצה שזה יהיה משהו אקטיבי שאתה, שאנחנו עושים, ביחד.
אני רוצה שתהיה פוסי פרי מבחירה והחלטה משמחת שלך, לא רק בשבילי, לא רק כי לי זה חשוב
ולא רק כי אני חושבת שזה כל כך נכון לך, ולא רק בשבילנו, לא רק כי לנו ולזוגיות שלנו זה כל כך נכון ומקרב בנינו,
לא רק, לא.
אני רוצה שתהיה פוסי פרי בשבילך.
בשביל שתוכל להיות מי שאתה ומה שאתה.
שתוכל להיות חופשי להיות אתה, שתוכל להיות שלם עם מה ומי שאתה.
בשבילך אני רוצה שתהיה פוסי פרי. בשבילך.

אני רוצה שתהיה שלם עם זה שאתה פוסי פרי, ממש ממש שלם עם זה.
אני רוצה שתהיה שמח בזה שאתה פוסי פרי. כל יום שמח מחדש שאתה פוסי פרי.
אני רוצה שזה יהיה לגמרי חלק ממך, זה שאתה פוסי פרי, שזה לגמרי יהיה חלק ממי שאתה, ממה שאתה.
אני רוצה שזה יהיה רכיב חשוב באישיות שלך, בזהות שלך, בהוויה שלך. בשמחת חיים שלך.

בעצם, עוד יותר מזה,
אני רוצה שתהיה גאה בזה שאתה פוסי פרי. כן. ממש ממש גאה בזה שאתה פוסי פרי.

אני רוצה שתהיה ממש גאה בזה שאתה לעולם לא חודר יותר. אני רוצה שתרגיש שזה הישג משמעותי מאד עבורך,
שמפאר אותך, שאתה גאה ממש ממש שאתה פוסי פרי. כן. ככה.

אני רוצה שאתה תהיה גאה בזה שאתה פוסי פרי כמו ילד שחוזר בגאווה מבית ספר עם מבחן בציון מאה,
ככה תהיה גאה בזה שאתה פוסי פרי.
לא, בעצם עוד יותר מזה,
אני רוצה שתהיה גאה בזה שאתה פוסי פרי כמו שמסומם גאה בזה שהוא כבר שנתיים נקי ולא נגע בסמים,
ככה תהיה גאה בזה שאתה פוסי פרי. ככה אני רוצה שזה יהיה חלק ממה וממי שאתה, ממה שמגדיר אותך.
ככה אני רוצה שתספור בגאווה את הימים החודשים והשנים שאתה פוסי פרי. בגאווה. כן. ככה.

אתה יודע, אפילו אם פעם ניפרד, אני רוצה שתבטיח לי שגם אם ניפרד, אתה תשמור על ההבטחה הזו שלך אלי להיות פוסי פרי,
אפילו אם ניפרד, אפילו אם לא נהיה ביחד, תבטיח שאף פעם לא תבגוד במי שאתה ומה שאתה, תבטיח שלא תבגוד בהבטחה הזו שלך אלי.
תבטיח שזה לעולם ועד ועולמי עולמים. שתמיד תמיד תהיה פוסי פרי גאה.
תבטיח לי שלעולם לא תחדור. תבטיח.

לאט לאט, אנחנו נעבוד על זה לאט לאט, ביחד אנחנו נעבוד על זה עד שפוסי פרי יהיה חלק מהאישיות שלך שאתה גאה בו. הכי גאה בו.

אתה יודע איך אני אדע שבאמת הפנמת את זה שאתה פוסי פרי לתוך האישיות שלך ושאתה באמת באמת גאה בזה?
כשאתה תרצה לספר לאחרים בגאווה שאתה פוסי פרי, כשאתה תרצה שכל העולם ידע שאתה פוסי פרי,
כשזה שאתה פוסי פרי יהיה הדבר שהכי תרצה לספר לכולם, אז אני אדע שהפנמת,
ושאתה באמת גאה בזה שאתה פוסי פרי. ככה אדע.

הנה מה שאני רוצה שתעשה, לאט לאט בטח שהכל לאט לאט.

הלוח שנה שיש לנו על המקרר?
כל יום שאתה פוסי פרי במודעות, בבחירה, בהשלמה, בגאווה, בסיפוק, בהודיה על מזלך הטוב,
תסמן בלוח באותיות PF עם סמיילי גדול וצוחק ליד האותיות. תשקיע בסמיילי, תראה לי שאתה מאושר.

ועוד יותר חשוב,
אני רוצה שכל יום תחשוב על משהי או מישהו שאנחנו מכירים, ששנינו מכירים, רצוי שפגשת או פגשנו באותו היום,
אני רוצה שתחשוב שאתה מספר לה או לו שאתה פוסי פרי, תחשוב שאתה מספר את זה בגאווה, בחזה נפוח,
כאילו שקיבלת קידום חשוב בעבודה או שקנית רכב חדש שווה, תחשוב שאתה מספר בגאווה שאתה פוסי פרי, עם הפרטים ופרטי הפרטים.
תרשה לעצמך להרגיש שם, תרשה לעצמך להישאר בדמיון ותן לעצמך לחוות, להרגיש, להיות בזה שאתה מספר שאתה פוסי פרי,
ואז תבוא לספר לי איך הרגשת ומה הרגשת כשדמיינת שאתה מספר.
בעצם, עדיף שזה יהיה לגבר עד כמה שאתה יכול, תדמיין שזה לגבר שאתה מספר, אבל גם לאישה זה בסדר.

ותשתף אותי, תשתף אותי בכל שמץ של התחלה של גאווה בזה שאתה מספר איזה פוסי פרי אתה ואיך אתה פוסי פרי.
תן לי להיות שותפה בזה, תן לי ללוות אותך בזה, תן לי להיות גאה בך בזה, בהתקדמות של ההפנמה שלך בזה שאתה פוסי פרי.
תן לי להיות גאה בך שאתה פוסי פרי לפחות כמה שאתה גאה בזה, ואפילו עוד יותר מזה.

ואת, איפה את?
אני מונח כאן על הרצפה, מחכה לך שתיקחי, שתאמצי, שתשתמשי, שתהני, שתעצבי, שתתנשאי, שתלושי שתמעכי ותלטפי. ותהיי קרובה. מאד מאד קרובה.
איפה את?
למה את לא שולחת הודעה?

הייתה לה חברה טובה, ממש חברה טובה.
הכרנו מצוין. אני לא רוצה להגיד שאהבתי אותה, היא לא הסגנון שלי,
אבל בהחלט חיבבתי אותה, בהחלט חברה טובה נעימה הומוריסטית ואדם טוב וחיובי.
להן היה הרבה הרבה יותר מזה, וזה היה שלהן. בלעדי, וזה היה מצוין ככה.

עכשיו, זו תמיד שאלה, כשאתה חי בזוגיות בדסמית, FLR ,FEMDOM וכל שאר האותיות הסקסיות האלו,
מה הסביבה שלה יודעת עד כמה ועד איפה הסביבה שלה יודעת.
ויש קודים בזה, נגיד, לדוגמא, אם היא אומרת לך "סמדר יודעת עלי הכל, אין לי סודות מסמדר"
אתה מבין שגם לך אין סודות מסמדר, שגם עליך סמדר יודעת הכל. אין צורך לשאול שאלות בנושא.
ואם היא אומרת לך " אני לא משתפת את נטלי בהכל הכל הכל, אבל בהרבה כן" אתה מבין שנטלי לכל הפחות יודעת
את העקרונות " לא הוא לא באמת מחליט כלום. זה הכל החלטות שלי, הוא עושה מה שאני אומרת לו, ככה זה בנינו"
שוב, אין צורך או עניין לפרק את זה למה כן ומה לא, אני הבנתי לפי האמירות הללו שלה, מה כל אחת ואחד ( כן היו גם חברים ) יודעים.
והחברה הזו, הייתה כאמור חברה מאד מאד טובה, וידעה הכל.

אז אותה חברה טובה, ממש ממש טובה, גם בערב הזה הייתה אצלנו, וזה דיי רגיל, אהלן אהלן ושלום שלום,
מעבר לכמה מילות נימוסים לא היה לנו שיח, היא לא באה אלי ולא באה עבורי, אז רגע נימוס וזהו,
הן בשלהן, ואני בשלי, כל זה רגיל לגמרי.

אחרי שעה לערך, הבת זוג שלי קוראת לי, הן יושבות סביב השולחן במטבח, עסוקות במשהו שנראה לי כמו הזמנות מאיזה אתר אינטרנט, והיא קוראת לי.
קרה מידי פעם שהבת זוג שלי קראה לי, וביקשה דברים, באופן מאד טבעי, קפה, משהו קטן לאכול, הזמנה של פיצה או משהו כזה, שתיה קרה, כל מיני.
לא ביג דיל, הייתי מבצע, ואף אחד מאתנו לא הרים גבה וזה לא היה נושא לשיחה.
כאמור, החברה הזו הייתה החברה הכי טובה שלה, והיא ידעה על מהות היחסים שלנו, וגם יותר פרטים מרק מהות, אז זה נראה טבעי ונורמאלי. לנו לכל הפחות.

רק שהפעם כשבאתי עם סימן שאלה על הפנים לאחר שקראה לי, היא חיכתה רגע קצר, הסתכלה עלי במבט חודר ואמרה,
היא רוצה לשבת על הפנים שלך.
הייתי בהלם מוחלט. מוחלט.
אולי היא ראתה סימן שאלה על הפנים שלי, כי היא אמרה, היא לא רוצה שתרד לה. היא רוצה לשבת על הפנים שלך. היא לא מתפשטת.

הייתי אבוד לגמרי.
לא הבנתי מה קורה, וגרוע מכך, לא הבנתי מה מצופה ממני,
וזה הכי מביך אותי ומשפיל אותי, להיות בסיטואציה שאני האידיוט הדביל היחיד בה.
ברור שהן דיברו ביניהן, ועכשיו נראה שאני אמור להבין מה עלי לעשות, ולא הבנתי.
אז היא בהתה בי במבט מצפה, ואני בהיתי בה במבט אבוד ונואש, וככה עברו כמה שניות.
אז אמרתי, כן. מבויש ומובך, ונדמה לי שגם פלטתי איזה בטח אחד. ונשארתי לבהות. כי לא ידעתי מה לעשות.

ונשארתי להשפיל מבט ולא להסתכל לא על הבת זוג שלי ובטח לא על החברה שלה.
והיא קלטה את זה, כמובן שהבת זוג שלי קלטה את זה, היא תמיד הייתה קולטת הכל.
אתה לא מתכוון לבקש ממנה? היא שאלה אותי.
ובשלב הזה אני כבר אבוד לחלוטין ודביל מושלם.
ובטמטומי אני שואל אותה, לבקש מה?

תבקש ממנה, יפה ובנימוס, לשבת על הפרצוף שלך, הבת זוג שלי עונה לאט כמו שמסבירים לילד מפגר,
וגם אני קולט הכל, גם את החיוך בזווית של הפה שאומר ואווו שאתה דביל מפגר.

ובשלב הזה אני כבר לגמרי מובך ומושפל וערום ואבוד ולמטה ובספייס.
ואני מבקש. אני מבקש.
אני מסתכל עליה לשנייה ומוריד את הראש ואומר בקול שבור,
את יכולה בבקשה לשבת על הפנים שלי? בבקשה?

והיא עונה, כן. אני יכולה. תשכב על הספה.
והיא עונה את זה בטון של אתה יכול להעביר בבקשה את המלח.
ככה זה נאמר.
ואני הולך לספה, ואין לי מושג מה לעשות, ואני חושב לעצמי שבטח כל זה מתוכנן והן יודעות מה לעשות.
ואני פשוט נשכב על הספה. ככה כמו שאני.

לוקח רגע, רגע שאני כבר מאבד ביטחון בו, אולי טעיתי? אולי עשיתי משהו לא נכון? מה קורה עכשיו?
למה זה לא קורה עכשיו? מה עשיתי שזה לא קורה עכשיו?
אבל לאחר רגע הן קמות, החברה ובת זוגי שמביאה אתה כיסא מהמטבח, וניגשות.

והחברה מתיישבת.
היא פשוט מתיישבת לי על הפנים, מבלי להפסיק את השיח עם בת זוגי, שיח שאני לא קולט ממנו כלום,
כאילו הן מדברות ג'יבריש.
היא פשוט מתיישבת לי על הפנים, עם כל המשקל שלה, ויש לה ברוך השם משקל.
ובת זוגי מתיישבת על הכיסא מולה לידה, והן ממשיכות את השיח שלהן. כשהחברה יושבת עם הג'ינס שלה על הפנים שלי.

אני זוכר את המשקל, אני זוכר שהיה לי כבד, אני זוכר שאמרתי לעצמי תנסה להירגע ולנשום לאט, זה הולך לקחת זמן.
אתה הולך להיות כאן הרבה זמן.
אני זוכר שחשבתי שרק לא יעמוד לי. שזה יהיה כל כך מביך אם יעמוד לי.
ואני זוכר שאז, לאחר רגע או שתיים, הרחתי. ונבוכתי כל כך שאני מריח אותה. הריח היה נעים, וגם זה הביך אותי קשות. שהריח שלה נעים לי.
ושוב חששתי שיעמוד לי, והייתי עסוק בלנסות להירגע לגמרי לגמרי, ובלנסות שלא יעמוד לי ושלא אריח אותה כי היא לא הבת זוג שלי וזה מביך ומגרה אותי,
ומביך אותי עוד יותר שזה מגרה אותי להריח אותה ככה.

לקח כמה דקות.
אני לא יודע כמה, אבל כמה דקות, והיא קמה, כמו שהתיישבה ככה כמה, בהתעלמות ממני,
והיא והבת זוג שלי חזרו למטבח והמשיכו כאילו כלום לא קרה רק לפני רגע.
לא ידעתי מה עושים, מה מצפים ממני, אם מצפים ממני משהו בכלל, אז נשארתי לשכב שם ככה עוד רגע או שתיים,
ואז קמתי ללכת חזרה לחדר שבו הייתי לפני כן.

אבל כשעברתי לידן, הבת זוג שלי הרימה את הראש אלי ושאלה, זהו? אתה הולך?
ואני עונה לה בשאלה, כן? לא ללכת? לא טוב ללכת?
והיא עונה לי גם בשאלה, אין לך מה להגיד לה? לחברה? ככה ללכת?

ושוב שניה אחת ואני צונח אבוד ומבולבל, היא אף פעם לא היתה צריכה יותר משניה אחת, וגם בערב ההוא לא.
ואין לי מושג מה היא רוצה ממני או מה עושים.
אז היא הוסיפה, אתה לא מתכוון להגיד לה תודה על זה שהיא ישבה על הפנים שלך? אלו הנימוסים שלך? זה היחס שלך?
בלי תודה בכלל בכלל?

אני לוקח כמה שניות, נושם עמוק, אוסף את עצמי, ומפנה את הראש אל החברה, מנסה להרים את העיניים כמה שאני יכול אליה,
ואומר בקול שבור צרוד סדוק ומבולבל,
תודה שישבת על הפנים שלי... אני מודה לך שישבת על הפנים שלי.
והיא רק מהנהנת הנהון קטן בראשה והן ממשיכות לדבר כאילו אני לא נוכח.
הלכתי.

הקטע הזה, מעולם לא דובר בנינו.
אני לא העליתי את זה, וגם בת זוגתי לא. וגם החברה שכל כמה ימים באה אלינו לא.
היחסים היו בדיוק כמו שהיו לפני כן, וזה לא דובר.

וכל כך רציתי שהבת זוג שלי תשאל אותי אם הרחתי אותה. כל כך רציתי להתוודות על זה.
אולי אפילו רצתי להענש על זה. אולי אפילו קיוותי להענש על זה. בטח שהייתי צריך לכפר על זה.
אבל היא לא שאלה, ואני לא העזתי לדבר על זה. עד היום. עד עכשיו. הרבה הרבה שנים אחרי.

זו היתה הפעם הראשונה עם החברה הזו.

עשר דקות מנטרות. כל ערב.

כל ערב. על הברכיים. בערום. מולה. היא לבושה. מאירה, חמה רכה ואוהבת. וחזקה כל כך.
לפעמים מלטפת, לפעמים קצת מכאיבה, אבל רק טיפה.
כל ערב היא אומרת לי בקול רך וחם, תגיד את המנטרות שלך, תחזור עליהן.
לעולם תחזור עליהן, עד שהן יוטמעו בך לחלוטין, עד שתלמד, עד שתפנים, עד שזו תהיה האישיות שלך, וגם לאחר מכן.
עד שתהיה מאושר בזה.

עכשיו תגיד את המנטרה שלך.
אני רוצה לעשות אותך מאושרת . עכשיו תגיד שוב. תגיד שוב. ושוב.
עכשיו המנטרה הבאה.
I want to be your good boy ועכשיו שוב. ושוב
ועכשיו המנטרה הבאה
אני רוצה לשרת אותך. עכשיו תגיד שוב, ועוד פעם, ושוב, ושוב.
והמנטרה הבאה.
I want to be a good boy for you שוב. ושוב. ושוב.
והמנטרה הבאה
אני רוצה להיות כנוע לך. ושוב. ותגיד שוב.
והמנטרה הבאה שלך
I want to be your good boy ושוב. ושוב. ושוב.

והיא מתבוננת בי במבט מרוכז מאד כשאני חוזר על המנטרות שלי שוב ושוב, מבט בוחן, מבט חוקר, לראות כמה אני מחובר,
כמה אני חי את המנטרות שאני אומר, לראות שאני לא חלילה מדקלם בלי להיות מחובר למילים שלי.

אני רוצה לרצות אותך. תגיד שוב. שוב. שוב....
I want to be a good boy for you ושוב. ושוב....
כשאת מאושרת אני מאושר. שוב, ושוב, ועוד פעם...
I want to be your good boy ושוב, ועוד פעם, ושוב...
האושר שלך זה האושר האמיתי שלי. שוב. תגיד שוב, ושוב...
I want to be a good boy for you ושוב. ושוב ושוב..

היה הרבה חום ואהבה ברגעים האלו, וגם אחריהם, הרבה פעמים לאחר המנטרות נשארנו מחובקים קרובים אינטימים ואוהבים לשארית הערב.
אני לא חושב שזה היה מכוון מצידה, אני חושב שגם לה המנטרות שלי עשו מאד טוב, קצת אופוריה גם לה אולי.
כן, המנטרות שלי עשו אותה מרוצה ממני, ולכן מפוייסת איתי, וחמה וקרובה ואוהבת.

אני רוצה לעשות כל מה שתרצי. שוב. ותגיד שוב. ושוב....

I want to be your good boy ושוב, ושוב, ושוב...
אני רוצה לשלם כל מחיר בשביל הסיפוק שלך. שוב. תגיד שוב, ושוב.
I want to be a good boy for you שוב. ועוד פעם, ועוד פעם, ושוב...

כל סשן מנטרות כזה התחיל בשאלה שלה, אתה רוצה להגיד את המנטרות שלך אהובי? אתה באמת רוצה להגיד אותן?
אתה משתוקק אליהן?

כשאני כנוע לך אני מאושר. שוב. ותגיד שוב. ושוב ותגיד שוב...
I want to be your good boy ושוב. ועוד פעם, ושוב. ושוב...
כשאני עושה מה שאת רוצה אני מאושר. שוב ושוב. ועוד פעם...
I want to be a good boy for you ושוב, ושוב, ושוב....

בהתחלה היא שיחקה לי בפטמות בזמן המנטרות, וגם קצת בזין, בגרוי
אבל זה כל כך המיס אותי ושיבש את דעתי וגרם לי ברגע לאבד פוקוס לרחף ולאבד אותי, שהיא הפסיקה עם זה, במיוחד המגע בפטמות.
היא הסבירה לי שהמצב הזה של גירוי ושל הנמסות והריחוף זה מצב נפלא לסוגסטיה, אבל נראה שאני כל כך מאבד את זה שאין יותר עם מי לדבר,
שזה יותר מידי, ולכן הפסיקה עם זה.

I want to be your good boy ושוב. ושוב. ושוב...
כשאני סובל עבורך אני מאושר. שוב, ושוב, ושוב.
I want to be your good boy ושוב, ושוב, ושוב
כשאת מאושרת אני מאושר. שוב ושוב ושוב

שנינו הבנו בדיוק מה היא עושה, שנינו הבנו את הסוגסטיה ושטיפת המוח שבזה, ושנינו רצינו את זה מאד.

I want to be a good boy for you
כשאני עושה מה שאת רוצה אני מאושר. שוב ושוב. ועוד פעם ושוב, ועוד פעם...
I want to be your good boy
כשאת מאושרת אני מאושר. שוב, ושוב, ועוד פעם...
I want to be a good boy for you ושוב...

באיזה שהוא שלב היא ביקשה ממני כל שעה עגולה, לערך, לא חייב בדיוק, לא צריך
להפסיק לעשות מה שעושים, אבל כל שעה עגולה לערך, לשלוח לה בוואטסאפ מנטרה אחת לבחירתי.
במקום אני חושב עליך או אני מתגעגע, שהייתי שולח ממילא כל כמה זמן, במקום, מנטרה לבחירתי.

וככה המנטרות אפפו אותי אפשר להגיד כל הזמן.
הרגשתי שהן עבדו, שזה עשה עבודה, ובכל מקרה,
זה היה מאד נעים .לשנינו.

אהבתי את העשר דקות כל ערב הללו, חיכיתי וציפיתי להם.
זה היה זמן קסום שלנו.
אני לא יודע אם זה בגלל שהיא היתה ככה חמה ואוהבת כלפי,
או שזה בגלל שהרגשתי שאני מרצה אותה בזה.
או כי באמת האמנתי בכל המנטרות האלו ומאד רציתי שהם יתקיימו,
והרגשתי שאני מקדם אותן בי כל פעם שאמרתי אותן יחד איתה.
או שהכל ביחד. בכל מקרה. אלו היו רגעים קסומים ואופורים בשבילי.

I want to be a good boy for you
אני רוצה לציית לך.
I want to be your good boy
אני רוצה להיות הבטא שלך
I want to be a good boy for you
אני תמיד אסתכל עליך מלמטה.
I want to be your good boy

אני רוצה להיות חלש עבורך. אני זקוק לך.
I want to be your good boy
אני אוהב אותךI want to be a good boy for you
אני תמיד אוהב אותך
I want to be your good boy

לאחר כמה וכמה ואז עוד כמה שיחות בנושא קוקולדינג,
גם עם שולטות וגם עם נשלטים ואפילו עם בול אחד או שתיים,
מסתבר שרוב אלו שרוצים להתנסות בקוקולדינג לא מצליחים להגיע להתנסות.
וזה בעיקר כי לא מצליחים לייצר סיטואציה בטוחה מספיק ולא מאיימת לנשלט.
זה מפחיד מידי, זה מאיים מידי, זה מהלך שאין ממנו חזרה, ויש בו כל כך הרבה איומים.

רק שאנחנו בזמנו עשינו את זה אחרת, ניסינו את זה אחרת, בדרך ומקום שכן איפשר
מרחב מוגן לנשלט ( לי ) וכן איפשר התנסות ועיבוד רגשות חששות ופחדים.
( והתהליך הזה שאני כותב עליו כאן, היה לנו כל כך עוצמתי, וכל כך הוסיף לנו לזוגיות,
וליחסי השליטה, ולקשר בנינו ולקרבה ולביחד, שזה לבד, בלי קשר ללאן הגענו עם נושא הקוקולד, שווה הכל )

אז לאחר כמה שיחות בנושא בשבועות האחרונים, אני רוצה לשתף איך אנחנו עשינו את זה,
בתקווה שאפשר יהיה לקחת מכאן טיפ או שתיים.

אבל ראשית, כמה הקדמות כמובן.
קודם כל, אין אורים ותומים ביחסים, כל אחד ומה שנכון לו, כל זוג והצרכים שלו.
אז ככה לקחת את זה בבקשה.
שנית, וחשוב מאד להגיד. לא הצלחתי. למרות שרציתי ולמרות שניסיתי,
בסופו של דבר, אף פעם לא הצלחתי באמת עד הסוף. כמעט כן, קרוב מאד כן, הרבה כן, אבל הדבר האמתי- העד הסוף, לא.
אז עכשיו גם זה נאמר.

לדעתי, ולדעתי בלבד, להיות קוקולד זו הכניעות הגדולה ביותר, וגם הכאב הגדול ביותר. ולכן זה קשה כל כך.
אפשר להיכנס לדיון למה זה ככה, דיון על דחיה שיש באופן מובנה ביחסי קוקולד, על בחירה באחר על פניך ביחסי קוקולד
ועוד אזורים ומקומות קשים וכואבים מאד. ושוב, כל אחד וענייניו.
אבל לא בזה אני רוצה לעסוק הפעם. למרות שמאד מפתה לעסוק גם בכך.
אולי בפעם אחרת.

ובכל זאת רבים מחפשים להתנסות ביחסי קוקולד, להתנסות לכל הפחות.
ובניגוד לדברים אחרים, כמו כאב פיזי לדוגמא, שאפשר ללכת מהקל מאד לקשה או כואב מאד לאט לאט ובהדרגה,
בנושאי קוקולד זה אפס או אחד, או כלום או הבת זוג האהובה שלך שוכבת עם גבר אחר. אפס או אחד.
ועם הבעיה הזו גם אנחנו בזמנו התמודדנו, וניסינו לפתור.
אני רוצה להציג מה אנחנו עשינו ( בערך ) ועל מה חשבנו ואיך תכננו להתקדם לאט לאט בזהירות בשלבים ובהדרגה
עד ליחסי קוקולד מלאים. כאמור חלק עבד לנו, חלק לא הגענו, וליחסי קוקולד מלאים גם לא הגענו.

עוד חשוב לציין, הקשר בין בני הזוג או השולטת והנשלט כשמגעים ליחסים קוקולדים חייב להיות ממש ממש טוב, מאד טוב,
הקשר חייב להיות מאד כנה, פתוח בשיח שלו, חם אוהב אמפטי ומכיל. זה הכרחי. אם אין לכם את זה, עשו טובה,
אל תגעו בנושא הקוקולד, אם אין לכם את זה, לנסות לממש פנטזיה קוקולדית משול ללקפוץ מעשרה מטר לבריכה ריקה.
זה ירסק אתכם.

ובכל כל כל התהליך שאני אתאר למטה, להישאר קרובים להישאר קשובים להישאר אוהבים להישאר תומכים להישאר מכילים ועושים מקום לחוויה הזו, ורגישים למה שעובר על האחר, ולקבוע את קצב ההתקדמות לפי זה. וכן גם לה יכול להיות קשה ויתכן שהיא תצטרך הרבה מהתמיכה שלך. אני כותב את זה כאן, ולא כותב את זה אחרי כל סעיף בנפרד, ראו זאת כאילו כתבתי זאת אחרי כל סעיף בנפרד. אחרי כל סעיף, כל אינטראקציה, כל עלית מדרגה, לעצור ולבדוק ששניכם בסדר,

ולתת זמן לעכל ולהשלים עם מה שקורה. אחרי כל סעיף כל אינטראקציה כל עלית מדרגה. זה קריטי. במשחק הזה החיפזון
מין השטן.

אז מה הרעיון בפשטות? הדרגתיות. תהליכיות, לפרק את התהליך להרבה תתי תהליכים,
ועצירות לפני כל התקדמות. שלבים ועוד שלבים ועוד שלבים.

להתחיל בהכרות. הכרות איטית,
ולעבור להנכחה של הבול ( הבול- הגבר הנוסף ) ביחסים, בשיח עליו, ובהתכתבות איתו. בקשר איתו.
לעשות את זה לאט, לאפשר לתהליך להתבסס. לאט.

ההתחלה תמיד תהיה בשיח, שיח משולש של שלושתכם, שיח חברי בלבד, טלפון, וואטסאפ, צא'ט, כל אחד מהם,
כולם, לא משנה, שיח חברי וזורם בין שלושתכם, ושיח לא מיני, זה מאד מפתה להיות מיניים בשיח הזה,
הרי לשם כך התכנסנו. אל תתפתו.
הבסיס הזה סופר חשוב. השיח הזה הוא הבסיס לכל ההמשך, בנו בסיס רחב מוצק וטוב.
בנו קשר חברי שיוכל להכיל קשיים וטלטלות בדרך. קחו את הזמן, אל תמהרו בשלב הזה.

רק לאחר שלב השיח החברי כדאי לעבור לשיח של השולטת עם הבול ( הבול- הגבר הנוסף כאמור )לבד,
שיח חברי, אבל נוכח, הרעיון להנכיח את הבול בזוגיות וגם איתה לבד,
גם שיח שהוא רק שלהם. ועדיין השיח לא מיני. ולשתף את הבן זוג הנשלט בשיח שלהם, לספר לו שהיה שיח כזה,
ומה נאמר בו, לשמור על תחושת הביטחון והשליטה שלו בסיטואציה, דברים לא קורים מאחורי הגב שלו. חשוב מאד.

לאחר התבססות השלב הקודם, לעבור בהדרגה לשיח קרוב יותר ואינטימי יותר של השולטת עם הבול, התחלה של אינטימיות, שיתוף אינטימי והתחלה של טיזינג. לא יותר מכך. בשלב זה.
לתת זמן לכל שלב, כמה זמן שצריך, לתת לבן זוג וגם לשולטת זמן להתרגל, להיות נינוחים בכל שלב לפני שעולים שלב.

עם עשיתם נכון ובסבלנות את השלבים הקודמים, זה הזמן לעלות עוד שלב.
לצאת יחד למסעדה. לשבת יחד בפומבי לאכול יחד לקשקש קצת יחד. עדיין לא קורה פיזי כלום. עדיין,

אבל היחד שהיה עד השלב הזה מקבל מקום פיזי עכשיו, שלושתכם ביחד, נינוחים מבלים יחד. אם צריך את השלב הזה פעמיים ושלוש אז להיפגש במסעדה או בילוי פעמיים או שלוש. ריקוד יחד עובד נהדר בשלב הזה, אם אתם אוהבים לרקוד,
במקביל השיח הטלפוני הופך לאינטימי יותר, חם יותר, מיני יותר. אבל בהדרגה, ובמידה.

נסו להנות מהתהליך, מהדרך, התהליך והדרך מהנים מאד, וכשעובדים לאט ובהדרגה, יש מקום להנות מהדרך והתהליך.

לעבור לפגישה לא מינית בבית, להזמין את הבול לארוחת ערב יחד. לבלות יחד ארוחת ערב נינוחה יחד. או לראות סרט יחד בבית.
אפשר להתחיל מגע, אבל עדין מאד, נשיקה קטנה, חיבוק קטן, ליטוף. בלי ערום ובלי דברים מיניים מידי, ממש ממש בקטנה.
וגם השיח פנים מול פנים יותר אינטימי ויותר מיני. גם על השלב הזה אפשר לחזור כמה פעמים שצריך, רצוי שכל פעם יהיה טיפה יותר. אבל רק טיפה.
בשלב הזה אפשר להנכיח את הבול ביחסים שלכם, להעלות אותו על הקו כאשר אתם מקיימים יחסים,
שישמע אתכם, ושישתתף אתכם, שיהיה חלק, אבל מרחוק, בטלפון. לחזור על זה כמה שצריך.

( עם השולטת שהתהליך הזה קרה איתה בזמנו הגענו למצב שכל פעם ששכבנו או היה סשן הבול היה על הקו איתנו, וזה היה לכולנו מאד חזק, חוויה מדהימה בפני עצמה )

השלבים לא בהכרח מחליפים אחד את השני, הם יותר מצטרפים אחד לשני. קיבעו לכם את המינונים השונים של כל
שלב בתמהיל שבניתם עד כאן, מה שנכון לכם.
ותשקיעו, להצליח לייצר זוגיות קוקולדית טובה ומאושרת זה לא משהו שקורה על הדרך וכדרך אגב, זה מצריך השקעה. תשקיעו.

בשלב הבא כבר יש מיניות ממשית, נוכחת, לא רק מרומזת.
ארוחת ערב בבית, שכוללת מגע מלא, מיני, נוכח. אבל עדיין בלי ערום, ובלי חדירה, אולי ערום חלקי מאד
תוך כדי מזמוז. גם כאן, לחזור כמה פעמים שצריך. לא לרוץ ולא למהר.

וכאן כבר יש צפייה מהנשלט לתפוס פוזיציה של צופה בלבד, גם אם בסוף התהליך הוא יצטרף לאישה ולבול,
בשלב הזה הוא חייב לאפשר לבול לתפוס את המקום שלו, שזה המקום של זה שנמצא עם הבת זוג. ולכן הנשלט רק צופה.
אם הנשלט בטוב, שלם עם עצמו, אך קשה לו לצפות והוא מעדיף לא לראות, יש לאפשר לנשלט לא לראות,
ולעבור לחדר אחר או לצאת מהבית.
במקרה כזה כדאי לצמצם את הפגישה ולא להשאיר את הנשלט יותר מעשר דקות לבד בפעמים הראשונות.
לאחר מכן לבדוק טוב טוב ביומיים הקרובים איך הנשלט, איך הוא מעכל, ואיך הוא מרגיש עם מה שקורה.
לא לנתק מגע עם הבול, לשמור תוך כדי על הקשר השוטף והמלא עם הבול, גם אם הנשלט צריך יותר זמן לעכל ויותר זמן
עד שהוא יכול להמשיך.

במידת הצורך, לחזור על השלב הקודם שוב ושוב, עד שהוא נעשה רגיל, וגם התקשורת עם הבול ביום יום לא פוסקת.

השלב הבא הוא הכל חוץ מחדירה.
יש ערום, יש גמירות, יש נינוחות בערום ומיניות אחד עם השני.
גם כאן, הנשלט רק צופה, רצוי שיהיה צופה, במידה וקשה לו אפשר לאפשר לו לצאת החוצה, אבל רצוי שיישאר ויצפה.
בכך שהנשלט נשאר כצופה שומרים עליו בשליטה בסיטואציה, גם אם הוא פסיבי לחלוטין הוא יודע ומבין מה קורה,
ולכן יש לו שליטה על מה שקורה. ואין תחושה שדברים קורים מאחורי הגב שלו, וגם אם אמנם יש מסיבה שהוא לא חלק מנה,
התחושה הזו מצטמצמת, ומניסיון, זו תחושה קשה מאד.

על החלק הזה לחזור כמה פעמים שצריך, החלק של סקס מלא פשוט יגיע לבד, הוא המשך טבעי וזורם של החלק הזה.
תהיו זהירים עם החדירה, אל תמהרו אותה, זה שלב קשה מאד לנשלט, עד שלב החדירה התחושה היא שעדיין אפשר לעשות רוורס, עדיין אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, לאחר החדירה התחושה של הנשלט שנעשה הצעד שאי אפשר יותר לחזור ממנו.
לכן חשוב מאד לעשות את הצעד הזה רק כשהנשלט בשל אליו, ואולי אפילו שלם איתו.

מה לאחר מכן?
הכל מאד פתוח, ויש הרבה מקומות ללכת אליהם.
אם השולטת רוצה להיות עם הבול ללא נוכחות הבן זוג שלה, גם את זה לעשות בהדרגה.
להזמין את הבול אליהם קצת לפני שהבן זוג נמצא, ככה שיוכלו להיות קצת לבד ביחד, ומשם בהדרגה
לעבור לפגישה מלאה ללא הבן זוג. אפשר לפרט יותר אם צריך ויבקשו.

אם השולטת רוצה את שניהם במיטה, זה השלב לצרף לאט ובזהירות את הבן זוג.
חשוב לשמור על המקום של הבול כמוביל. ואת זה לעשות על ידי מטלות ספציפיות
לבן זוג, מטלות נקודתיות, כמו לדוגמא לרדת לה כשהבול מזיין אותה, או רק לענג את כפות רגליה
כשהיא עם הבול, חשוב מאד לשמור על ההיררכיה שבה הבול באופן מובהק במקום גבוהה מהבן זוג הנשלט.
אחרת הבן זוג ינסה לתפוס את המקום של הבול, במודע או שלא, ויהיה בלאגן גדול. זה לא עובד. אז לשמור על ההיררכיה.
גם כאן אפשר לפרט יותר אם צריך.

עוד שני נקודות, שוב להדגיש.
אפשר לדלג על שלבים, אפשר להישאר עוד פרקי זמן בשלבים מסוימים, אפשר להכניס עוד שלבי ביניים או שלבים אחרים,
אפשר לעצור ולסיים בשלב זה או אחר,
הכל אפשר, מה שנכון וטוב לכם, תהיו חכמים, תתקדמו לאט, ותמיד עדיף להישאר קצת רעבים, על פני שבעים מידי.

ועוד.
חשוב לשמור את הבן זוג כל הזמן נוכח, כל הזמן בתמונה. חשוב שלא ירגיש שהוא מאבד שליטה בסיטואציה,
או שהסיטואציה מאיימת מידי עליו, חשוב שיוכל לעצור את התהליך בכל רגע שירגיש שהוא לא יכול אותו,
שזה רע לו מידי. עצם הידיעה שהוא יוכל לעצור אם יהיה לו רע מידי, הידיעה הזו תאפשר לו להעז ולנסות.
וחשוב שיהיה ברור ומובהק לחלוטין. הזוגיות באה לפני החוויה הקוקולדית ולפני הבול.
אם משהו בתהליך יאיים באמת על הזוגיות, התהליך ייעצר.

ושוב אני רוצה לציין, זה חשוב מאד, התהליך הזה שכתבתי עליו כאן, היה לנו כל כך עוצמתי, וכל כך הוסיף לנו לזוגיות,
וליחסי השליטה, ולקשר בנינו ולקרבה ולביחד, שזה לבד, בלי קשר ללאן הגענו עם נושא הקוקולד, שווה הכל.

אני כתבתי את המדריך הזה. רובו מהנסיון שלי.
לקח לי הרבה זמן ומאמץ לכתוב את המדריך הזה. אין זכויות יוצרים.
אנא תנו קרדיט אם אתם משתמשים בחלקים מהמדריך או בכולו, ותנו הפניה למקור.

תודה.

האמירה שאם אתה בכל מקרה מקבל סטראפאון, או בעצם, סליחה, זה בכל מקרה מקבלת סטראפון,
ומוצצת, ואם בכל מקרה מה שיש לך מקדימה זה דגדגן, ומאחורה זה כוס, אז מה שאת באמת צריכה זה זין אמיתי,
נו, כזה שפועם, כזה שמשפריץ, האמירה הזו הייתה שם מהיום הראשון.

אבל לאחרונה האמירה הזו תפסה יותר ויותר מקום, עברה יותר ויותר לקדמת הבמה. הרגשתי בשינוי, בוודאי שהרגשתי,
אבל הייתי כנוע לכך לגמרי גם כי, טוב, אני כנוע, וגם כי לא רציתי לתת לזה מקום ומשקל, אולי זה ידעך לבד, אחרי הכל האמירה הזו
ליוותה אותנו זמן רב.

אבל אשר יגורתי בא לי, ובארוחת ערב משעממת במיוחד באחד הימים היא הודיעה, כלאחר יד,
שארז יגיע בעוד מספר ימים, וגם היא וגם ארז יפנו אלי וידברו אלי בלשון נקבה, והיא מצפה שאהיה ילדה טובה
ואענה רק בלשון נקבה, ואם אני יכול להביא את הממרח זיתים מהמקרר ולהרתיח שוב את הקומקום.

לקח לי מספר שניות, ממש אבל, מאיפה זה הגיע פתאום.
אבל לאחר מספר שניות שאלתי מי זה ארז, למה הוא בא, ומה פתאום לדבר בלשון נקבה ומה זה הדבר הזה
ומה קרה לה ומה נפל עליה ומה השתבש לה ומתי היא מתכוונת לתקן את מה שהשתבש.

התשובה הייתה שממש חסר לה הממרח זיתים והיא מתה לעוד כוס קפה אז שארתיח את הקומקום.
אני מבין מהר. הבאתי ממרח זיתים הרתחתי את הקומקום ועזבתי את זה לבנתיים.

שעה מאוחר יותר, מול הטלוויזיה, קרובים ומחובקים ואוהבים, העזתי לשאול בשיא האגביות שוב,
מי זה ארז? בטון הכי אגבי וחסר חשיבות שאני מסוגל להפיק. והתשובה לא איחרה לבוא, בגדול, ובקיצור,
ארז הוא בערך חבר של חבר של חבר של חבר, או משהו כזה.
אמרתי אוקיי אוקיי, עם הרבה הסכמה בקול שלי, ועברתי לשאול, אז למה הוא בא?
והתשובה היתה, אני רוצה שהוא ישתה איתנו קפה או משהו כזה.
טוב, זו כמובן התחמקות וזה לא עונה על השאלה, אבל החלטתי לא להתעמת, ובמקום זה, לנסות לעקוף את הבעיה.
אז למה שנדבר רק בלשון נקבה שאלתי?
והיא ענתה, אני רוצה שארז ירגיש נוח ולא מוזר מידי כשאת מתוקה מוצצת לו.
וזה נאמר בטון כל כך טבעי וברור, כאילו היא אמרה שברור שצריך להרתיח מים בשביל לעשות קפה.
נשמתי עמוק, ניסיתי להישאר טבעי אגבי ורגוע ככל האפשר, ותקפתי מזווית אחרת לחלוטין.
אה, למה הוא צריך לשמוע רק לשון נקבה כשאני מוצץ לו?
תראה היא אמרה, ארז לא הומו, או לכל הפחות לא מאד הומו, הוא פשוט אחד עם זין מאד יפה,
ואחד שאוהב שמוצצים לו, ופחות משנה לו מי מוצץ, כל עוד הוא נמצץ, והוא הסכים לבוא,
בשביל שאני אלמד אותך מתוקה איך מוצצים גבר, אז המינימום שאני יכולה לעשות לארז, חוץ מקפה טוב ומאפה קטן,
זה שאת תדברי בנקבה כשהפה שלך לא מלא בזין, בזמן שאני מלמדת אותך איך מוצצים את הזין היפה של ארז.
שתקתי, וזה הדבר הכי טוב שיכלתי לעשות בסיטואציה, ידעתי שאם אדבר הקול שלי יהיה כל כך מובך וסדוק וגבוהה,
ואני לא רציתי לשמוע אותי ככה.

בלילה במיטה, שוב באגביות נפלאה שאלתי, אז ארז, מה התוכנית?
והיא ענתה, אין לך מה לדאוג בכלל בכלל מתוקה, הכל אני אדאג, את רק תעשי מה שאני אומר לך ואת תהיי מצויינת.
בלי דאגה בכלל.
עניתי שבטח וכמובן וברור, ואחרי רגע שאלתי בכל זאת, אבל מה התוכנית?
והיא ענתה, את הולכת ללמוד למצוץ זין מתוקה. את הולכת להיות מומחית קטנה ולהוטה במציצת זין, אני אלמד אותך הכל,
כי למצוץ גבר זו אומנות.

אחד הבקרים, אני כבר ממש עם רגל וחצי בחוץ, היא זורקת לי את הסע בזהירות הרגיל ואל תתעכב הרגיל ותתקשר אלי בצהרים הרגיל
ואת.... היום בערב בשמונה ארז בא, מתוקה, חשוב לי שתהיי מוכנה בשבילו, תגלחי למטה הכל הכל, וגם מסביב לפטמות שלך, תתקלחי, תריחי טוב, ואל תשכחי מי פה.
כל כך רציתי פשוט להסתובב לחזור הביתה להיכנס למיטה ולסגור את הדלת עד הערב.

כשחזרתי הביתה היא עוד לא היתה, ניצלתי את הזמן וההזדמנות להתקלח באריכות, לגלח למטה מסביב לחגורת צניעות כמה שאפשר,
גילחתי קצת מסביב לפטמות תוך כדי שאני אומר לעצמי מאה פעם, אף אחד לא נוגע בפטמות שלי. אף אחד, אבל אף אחד, לא נוגע לי בפטמות, חוץ ממנה.
אחר כך בחרתי את הסבון לגברים עם הריח הכי גברי שיש לי, השתמשתי בחצי בקבוק, וסיימתי עם המי פה. בינתיים היא הגיעה,
אבל לא הפריעה לי במקלחת.

יצאתי, התנגבתי, היא שמעה ובאה לראות, אמרה לי תני לי לראות אותך מתוקה, ואז אמרה, אוי את סקסית למות, למות,
וחיבקה ונישקה אותי ושאלה אותי, את מתרגשת? מתרגשת למצוץ את הזין האמתי והמשפריץ הראשון שלך?
את תהיי נפלאה, זה ברור לי שאת תהיי נפלאה, ואומרים שלארז יש זין מאד יפה ומרשים, מספרים שעומדות בתור למצוץ לו,
זו זכות בשבילך למצוץ כזה זין ועוד בתור זין ראשון, זה כי אני דואגת לך שיהיו לך רק חוויות טובות איתי. ככה זה כשאוהבים,
ואז הלכה צעד, וחזרה, וחיבקה אותי שוב ואמרה, את תגידי לו תודה יפה שהוא מרשה לך למצוץ את הזין היפה שלו, נכון?
את תהיי ילדה טובה ולא תעשי בושות, נכון?

התחלתי להתלבש, אבל היא אמרה לי שלא, שאני אשאר ערומה, רק עם החגורת צניעות.
השעה היתה שבע, והיא הרגישה את המתח והלחץ שלי, והיתה סביבי לגמרי, מפנקת מעודדת ומחזקת
כמו שלעתים נדירות.

בשעה חמישה לשמונה היא פתאום נזכרה, וקפצה, אוי, שכחתי להוריד ממך את החגורת צניעות,
בוא ונוריד ממך את החגורת צניעות.
שאלתי למה, ביקשתי שלא, אמרתי שיותר נוח לי בחגורה. ממש נלחצתי.
והיא הייתה כזו טובה, חיבקה אותי, הרגיעה אותי, ואמרה לי, את הולכת ללמוד למצוץ, אמרתי לך כבר
למצוץ זו אומנות והכל אני אלמד אותך, והדבר הראשון אני מלמדת אותך עוד לפני שארז כאן,
גבר אוהב לראות את הנקבה שלו נהנית מהזין שלו, זה מאד עושה לגבר, להרגיש את הנקבה שלו נרטבת, מהזין שלו,
מתגרה מהזין שלו נסערת וסוערת מהזין שלו, ואם הדגדגן הקטן שלך יהיה נעול בחגורה, איך ארז יראה כמה את נהנית
מהזין שלו? מבינה מתוקה, זה חשוב מאד, את תהיי כל כך טובה בלמצוץ זין, את תראי.

השעה שמונה הגיע, ארז טרם הגיע, והיא מהנדסת את הסיטואציה, כשארז מגיע, את תהיי על הברכיים כאן, ושמה לי כרית על הרצפה
ליד הספה, אני אשב כאן על הספה, וארז יעמוד כאן מולך, ככה נוכל כולנו להיות קרובים ואינטימיים ויהיה לנו כייף גדול כשאת מוצצת את ארז.
את מתרגשת למצוץ את ארז? נכון זה מאד מרגש? אל תתביישי, תרשי לעצמך להתרגש.

שמונה ורבע, ארז הגיע.
תהיתי אם הם מכירים, הוא דפק בדלת, היא פתחה לו, אני על הברכיים מול הספה, היא מחבקת אותו חיבוק אמיץ מאד,
ממש נדחפת לתוכו, הוא מחזיר לה חיבוק של מישהו שכבר חיבק אותה מאה פעם, ואני תוהה אם זה יותר מחיבק,
ואם היא מכירה את הזין שלו מקרוב, ולא רק מסיפורים.

היא מציעה לו קפה, הוא מסכים, הם מקשקשים על הא ודא, ושניהם מתעלמים מגבר ערום על הברכים שמחכה ליד הספה.

הוא עומד לידה כשהיא מכינה לו קפה, הם עומדים קרובים מידי אחד לשני, הם ממשיכים לקשקש, אבל אני כבר בתוך עצמי, בעולם שלי,
אני כבר פחות שומע ופחות מבין מה הם אומרים, או מה קורה סביבי.

כמה דקות, אין לי מושג כמה, אני באמת כבר לגמרי למטה בעולם שלי ומאבד חיבור למקום וזמן, הם מגיעים,
היא מתיישבת על הספה לידי, קרוב קרוב, מחבקת אותי, אומרת לארז זו מאסול, הבת זוג שלי, ואומרת לי, תכירי, זה ארז,
אני רוצה להרים את הראש ולהגיד לו שלום, אבל היא מחזיקה לי את הראש ואומרת, לא לא, את אומרת שלום ארז לזין שלו,
מה שחשוב לך בארז זה הזין שלו, תתקרבי קרוב קרוב לזין של ארז ותגידי לו שלום ארז.

וארז עומד קרוב אלי, ואני ערום על הברכיים והזין שלו מול הפרצוף שלי, ויש לה זמן והיא לא ממהרת לשום מקום.

ואז היא אומרת, בקול רם וברור, היום המתוקה שלי תלמדי כל מה שיש לדעת על איך מוצצים זין, הכל הכל.
ותודה לארז שבא במיוחד בשביל זה, אני מעריכה מאד את ההתנדבות. ופונה אלי, תגידי תודה יפה לארז שהסכים
לבוא בשביל ההשכלה הנקבית שלך, ומיד לוחשת לי באוזן, אל תרימי את הראש, תגידי את זה לזין של ארז.
ואני אומר תודה ארז, לזין של ארז.

והיא לוחשת לי, תבקשי מארז יפה ובנימוס אם את יכולה לפתוח את המכנסים שלו ולהוציא את הזין שלו החוצה.
והמילים האלו כמו סכינים ללב, ובכלל עוד לא עשינו כלום, וזה כל כך מביך ומשפיל ומוריד ומוחק.
ואני אומר, אפשר בבקשה לפתוח את המכנסים שלך ולהוציא את הזין שלך החוצה? ובאופן טבעי העיניים שלי עולות
למי שאני מדבר אליו, ואז אני רואה אותו והעניים שלי עפות ממנו, זה היה כל כך מביך, עדיף לא להסתכל,
והיא מחבקת אותי ואומרת, בקול רם שגם הוא ישמע, מתוקה, קשר עין זה רק בשלב האחרון, רק כשהוא מפמפם את הפה שלך,
רק אז חשוב לשמור על קשר עין עם זה שדופק לך את הגרון.

וארז אומר, כן תרגישי חופשי לפתוח את המכנסיים שלי ולהוציא את הזין שלי לאוויר העולם ולפה שלך.
ואני תקוע לגמרי, אין לי מושג מה עושים ואיך עושים, אבל היא עוזרת לי, בואי מתוקה, תראי, פה יש כפתור,
פותחים אותו, ופה יש ריצרצ' פותחים אותו, והנה, מפשילים קצת את המכנסים, רואה? ועכשיו גם את התחתונים מורידים, יפה, ככה.

ואני מול הזין של ארז. הזין של ארז באוויר הפתוח עשרה סנטימטר מהפנים שלי, והוא מרשים, הוא גדול ונוכח ויפה ומרשים,
ואני נבוך כל כך.

והיא מחייכת, היא כל כך מחייכת ושמחה ומאושרת, ובכלל לא נבוכה, היא נושמת עמוק ופותחת במונולוג.
את רואה חמודה, את רואה איזה זין יפה ומרשים זה? וברור לי שזו לא פעם ראשונה שלה עם הזין הזה,
תסתכלי חמודה, והיא לוקחת אותו ביד ומזיזה מצד לצד, את מתרשמת? את רוצה להסתכל למטה לדגדגן שלך
ולראות את ההבדלים חמודה? ואני לא מסתכל למטה, לא מעז להסתכל למטה.

וזה מתחיל.
עכשיו אני אלמד אותך כל מה שיש לדעת על למצוץ זין.
גברים אוהבים שמחמיאים לזין שלהם, גברים קצת מזדהים עם הזין שלהם ונדמה להם שהם זה הזין שלהם,
בעצם זה כמו אצלך, שנדמה לך שאת זה הדגדגן שלך, אז גם גברים ככה, לכן קודם כל תמיד כשאת באה למצוץ זין
את צריכה להחמיא לו לפני הכל, נו, תחמיאי לזין של ארז, לו באמת אפשר להחמיא בקלות.

ואני שותק. אין לי מה להגיד, היא מחכה רגע, מבינה, ואומרת לי, תחזרי אחרי, ארז איזה זין יפה זה.
ואני אומר אחריה, ארז איזה זין יפה זה, והיא אומרת הוא כזה גדול ומרשים ארז, ואחרי זה, נו? תגדי כבר!
ואני אומר, הוא כזה גדול ומרשים ארז, וארז עונה, אני שמח שהוא מוצא חן בעיניך חמודה.
ואני לא יודע איפה לקבור את עצמי שהוא מדבר אלי ככה, זה כל כך מביך ומשפיל ומתנשא.
ומתחיל לעמוד לו, לא חשבתי על זה בכלל, אבל זה מתחיל לעמוד לי מול הפנים.

והיא אומרת, עכשיו אחרי שהחמאת לו, תסניפי אותו.
ואני בוהה בה ולוחש מה? מה פתאם? למה? מה פתאם?
והיא אומרת, מה הבעיה בלהריח זין שעוד רגע גם ככה ימלא את הגרון שלך?
הנה תראי והיא לוקחת את הזין החצי זקור שלו, מצמידה את האף היפה שלה אליו
וממלאת אוויר במשיכה אחת ארוכה וקולנית, ואומרת, אחחח זה היה טוב, ארז הזין שלך מריח מליון דולר.
עכשיו את חמודה, ראית איך מריחים זין, תתאמני. בבקשה.

ואני קצת מרחרח, והיא מיד אומרת לא לא לא, את רוצה להעליב את ארז? זה מה שאת רוצה?
ואני אומר לא, אז היא שוב מסניפה מלא הריאות ומלוא האורך של הזין שלו מהכיפה ועד הבסיס, ואומרת ככה,
ככה תסניפי ותגידי לו איך הזין שלו מריח טוב, תהיי ילדה טובה ואל תעשי לי בושות.

ואני מריח בקול רם את הזין של ארז, מהראש שלו, עד הבסיס שלו, וממלא אוויר וריח את הריאות שלי,
יש לזה ריח של זין, לזין יש ריח משלו, מי חשב על זה בכלל, ואני אומר לארז בקול קטן ומבויש,
בלי להרים את העיניים, הזין שלך מריח טוב ארז. והוא עונה לי, תודה מתוקה, אני שמח שהריח של הזין שלי
מוצא חן בעיניך, מקווה שהוא יישאר בזיכרון שלך הרבה זמן. והיא מחייכת כל כך. ואני כבר כל כך למטה, ועוד לא קרה כלום.

והיא אומרת, עכשיו נשיקות, קחי את הזין של ארז מהבסיס, אל תפחדי לגעת בו הוא לא יעשה לך כלום,
ותרימי אותו לפה שלך, ותמלאי אותו בנשיקות קטנות עדינות.

To Be Continued

One of Us Cannot Be Wrong

(את תמיד צודקת, אני חלילה לא מערער על זה ואפילו לא מהרהר בזה.)

הכותרת היא שם של שיר של לאונרד כהן. שיר ישן, משנת 67.
שיר אהבה כואבת ונכזבת כמו שרק לאונרד כהן המקורי הישן והטוב יכל לכתוב. ולשיר.
בכאב. בכמיהה. בהזדקקות.

משפט בפוסט של לביאה ( leviah ) הזכיר לי אותו. הזכיר לי נשכחות.

אז כן, יש בשיריו של לאונרד כהן הרבה רמזים להיותו נשלט.
ושיר אחד שהדברים כמעט נאמרים במפורש, ויש שיאמרו שהם ממש נאמרים במפורש.
השיר הזה הוא כמובן I AM YOUR MAM

אבל עבורי, השיר הישן הזה מ67, מסמל את הכמיהה לשולטת הבלתי מושגת והמייסרת הרבה יותר
משאר השירים שלו, ואולי אפילו שיר הכמיהה לשולטת האולטימטיבי, גם אם לא המובן מאליו והנדוש.

אולי זה כך כי אני מכיר את השיר הזה ומילותיו מגיל צעיר, אולי צעיר מאד, אולי צעיר מידי, אולי.
בכל מקרה, שיר שמלווה אותי הרבה מאד שנים, או עשורים למעשה. ובעיני הוא שיר כמיהה השתוקקות הזדקקות ואהבה
לשולטת הלא מושגת, המרוחקת, המתסכלת והמייסרת.

רציתי לשתף, בבקשה:

One of Us Cannot Be Wrong
לאונרד כהן

I lit a thin green candle
To make you jealous of me
But the room just filled up with mosquitoes
They heard that my body was free

Then I took the dust of a long sleepless night
And I put it in your little shoe
And then I confess that I tortured the dress
That you wore for the world to look through

I showed my heart to the doctor
He said I'd just have to quit
Then he wrote himself a prescription
And your name was mentioned in it

Then he locked himself in a library shelf
With the details of our honeymoon
And I hear from the nurse that he's gotten much worse
And his practice is all in a ruin

I heard of a saint who had loved you
So I studied all night in his school
He taught that the duty of lovers
Is to tarnish the golden rule

And just when I was sure that his teachings were pure
He drowned himself in the pool
His body is gone but back here on the lawn
His spirit continues to drool

An Eskimo showed me a movie
He'd recently taken of you
The poor man could hardly stop shivering
His lips and his fingers were blue

I suppose that he froze when the wind took your clothes
And I guess he just never got warm
But you stand there so nice in your blizzard of ice
Oh please, let me come into the storm

אני חוזר בשעת לילה לא מאוחרת מסעודת שבת שהוזמנתי אליה.
אולי היה זה אחת עשרה בלילה, ואולי שתים עשרה, זה לא באמת משנה.
המזג אוויר נוח, נעשה נעים בחוץ, הבטן מלאה, ואני הולך הביתה. לאט.

הרחוב ריק לגמרי, ורק לפני הולך זוג, שהולך עוד יותר לאט ממני, לאט מאד למעשה.
אני מתקרב אליהם מאחורה, ואני מאט יותר, כך שאוכל ללכת אחריהם ולהסתכל עליהם.
כי יש מה לראות.

זוג מבוגר, מאד. שנות השמונים שלהם, או לכל הפחות קרוב לשנות השמונים שלהם.
הם מרתקים אותי.

היא מחזיקה בזרוע שלו, כמעט נשענת עליה, אבל לא באמת. והוא והזרוע שלו שם בשבילה, שתוכל להישען. הגוף שלה צמוד לשלו.
הם כמעט לא מדברים, אבל שפת הגוף שלהם אומרת כמה הם בטוב וכמה הם נינוחים, הם לא מדברים
כי השתיקה ביניהם שלמה, כלום לא דחוף להם להגיד, וטוב ונעים להם אחד עם השני בשקט שלהם.
השפת גוף שלהם אומרת את זה. היא מתרפקת עליו, הוא חזק ונוכח ותומך שם בשבילה, זה בשפת גוף,
זה בניואנסים של השפת גוף.
והם מטיילים, פשוט הולכים ונהנים מהבריזה הקרירה שהחלה בימים אלו.
קשה לתאר באיזה רוגע הם נמצאים, כמה הם אחד בתוך השני ועם השני, כמה שלווה וכמה ביחד. קשה לתאר.

הם אוהבים. במובן הכי עמוק והכי קרוב ואינטימי ושלם של המילה. אפשר לראות את זה בכל תזוזה קטנה של הגוף שלהם.
הם אוהבים.

ואני מקנא. אני מקנא. מודה ולא בוש. אני מקנא.

ככה. ככה בדיוק. ככה בדיוק זה צריך להיות. ככה תמיד רציתי את זה. זה לא יכול להיות אחרת.

זה לא משנה כמה בדסמי אני, כמה חסר לי שליטה נשית או כל מיני חלקים מהבדסמ.
זה תמיד תמיד צריך להיות חלק, רק חלק, מהסך הכל הגדול, שהוא אהבה גדולה, וזוגיות קרובה אינטימית ושלמה,
זה תמיד צריך להיות חלק מסך הכל גדול יותר, של ביחד. ביחד חם וקרוב ואוהב ומעניק.

והזוג המבוגר הזה, בלי מילים, למשך דקה או שתיים, שיקף בצורה מושלמת את מה שכל כך חסר לי.
את מה שבלעדיו כל השאר רדוד ושטוח. את מה שבלעדיו האש לא באמת נדלקת.

הפוסט הזה היה צריך להכתב מזמן.
הזוג הזה גרם לו להכתב היום. עדיף מאוחר מאשר אף פעם.

כמה שנים טובות אחורה, באחד הניקים הקודמים שלי, באיזה בלוג שאני לא זוכר,
באיזה דיון שהתפתח באותו פוסט בבלוג שאני לא זוכר, הנושא היה הדחיה האולטימטיבית,
או אולי דחיה שנמשכת לנצח, או מצב של דחיה קבוע, הייתה תגובה שלי, שלא רק שאני זוכר מצוין,
אלא שלעולם לא אשכח.

ובתגובה ההיא תיארתי את הדחיה האולטימטיבית, ואת הריחוק האולטימטיבי.
וכתבתי שיש מצב אחד, שאתה יכול להיות עם שולטת שלך צמוד, ולהיות במצב של דחיה אולטימטיבית,
של דחיה שהיא בילד אין ביחסים, שמהשנייה שאתה פותח את העיניים ועד שאתה סוגר אותם,
אתה במצב של דחיה, הרחקה, וכמובן השפלה הקטנה וביזוי.

והמצב הזה הוא אם אתה כלב של השולטת. כן. ככה פשוט. כלב. כמו כלב אמתי, כמו חיית בית.
אתה לא מדבר, אתה לא מתנהג כמו בני אדם, אתה כלב, אתה מתנהג כמו כלב, ומתנהגים אליך כמו כלב,
אתה מחונך ומאולף כמו כלב. אתה נענש ומצ'ופר כמו כלב, ובמקום שהיא תחזיק כלב אמתי על 4, היא מחזיקה אותך,
גם על 4, בדיוק בדיוק כמו כלב אמתי.

כתבתי שם, שאין פער במעמדות גדול יותר, ושאין פוזיציה נמוכה מכלב בבית.
כתבתי שם שהכלב נוכח כל הזמן, אבל גם אם מלטפים אותו מפנקים אותו ומאכילים אותו,
הוא דחוי לגמרי כבן אדם ,עצם היחס אליו ככלב דוחה אותו כבן אדם, אמרתי שם שאין דחיה והשפלה גדולים מזה.
להיות כלב. אתה לא ראוי להיות אדם, תהיה כלב. וכתבתי שם שזה בילד אין, שזו לא סצנה, זה לא סשן,
זה לא לכמה שעות. זה העולם שבו אתה חי, אתה יודע שאתה אדם, אבל אתה כלב. והעולם מתייחס אליך ככלב.

ובסוף כנראה שכתבתי איזה משפט של כמה חזק ומטריף זה ואולי גם כמה הייתי רוצה להתנסות במשהו
כל כך מוחק. וכל כך משחרר. להיות כלב של השולטת שלי, שאז לא הייתה עדיין.

לקח איזה יום או יומיים והגיעה הודעה.
בדרך כלל כשאני כותב ככה חזק ורהוט וחד ומדויק וטוב ונוגע וערום, ערום עד העצם, מגיע מייל או שתיים לאחר מכן.
אז לא הפתיע אותי שהגיע מייל.

אבל ההודעה עצמה הפתיעה מאד מאד.
ההודעה אמרה בפשטות. אני צריכה כלב, כמו שאתה מתאר בתגובה שלך.
אם אתה רוצה להיות הכלב הזה, אני מציעה שנפגש בפארק זה וזה, תביא איתך
שתיה קרה, שתיה חמה, ומשהו לנשנש יחד עם השתייה החמה. אני מציעה שניפגש ביום זה ובשעה זו אחר הצהרים. בפינה זו בפארק.
ונדבר עליך ככלב שלי.

הייתי בהלם גמור, הלם גמור. כל מה שתכתבי בעניין היה תאורטי לגמרי, וגם אם כתבתי שזה מדליק לי
וחזק לי ומסעיר לי ומעמיד לי, זה גם היה תאורטי לגמרי.
והנה התאוריה הפכה למציאות בשנייה אחת. בוא ותהיה הכלב שלי. אתה יודע במה מדובר.

לפני שניה הרעיון הזה של להיות כלב, באמת כלב לא משחק תפקידים קטן לא אקט של השפלה
אלא באמת להיות כלב לא עלה בדעתי, ודעתי סוטה מאד מאד. ועכשיו, איך אפשר להגיד לא לרעיון מטורף כל כך?

עניתי לה, שניפגש בדיוק כמו שהיא הציעה, ורצתי לאונן. ואז שוב ושוב. המעבר הזה מידע תאורטי בלבד
לאופציה מעשית שיכולה תכף לקרות, זה היה כל כך מסעיר ומגרה, עולמות חדשים נפתחו. ואני התלהבתי כל כך.

הגעתי. היא הקדימה אותי. פארק ציבורי עם הרבה פינות עם ספסלים מרוחקים אחד מהשני שאפשר
לשבת לדבר. היא כבר ישבה שם על הספסל מחכה. היא ראתה אותי מתקרב, אבל הייתה אדישה לזה.
כשהגעתי הצגתי את עצמי, היא חייכה ואמרה את שמה, נשארתי לעמוד במבוכה והיא אמרה בוא שב בחיוך,
ושהיא תשמח לכוס קפה עם מאפה ליד.

התחלנו לדבר, סמול טוק, הא ודא, אני מסתכל ולומד אותה, היא לומדת אותי.
אישה בתחילת שנות החמישים שלה. שכלום לא מיוחד בה, נאה במידה, יפה במידה, שמנה במידה,
מבוגרת במידה, ונעימה במידה. התחושה הייתה שהיא מודעת למה שהיא משדרת, ושזה פתיחות קשב הכלה ונעימות, אבל לא מזמינה קירבה ולא מזמינה מגע, לא רגשי ולא פיזי.

אחרי כמה דקות כאלו של הא ודא, היא חתכה ואמרה בוא נגיע לנושא. אני אפתח בכמה מילים מי אני, ואחרי זה
אסביר מה אני צריכה.

והיא מסבירה, היא שולטת, אלו הנטיות שלה, היא צריכה להיות בשליטה מוחלטת, והיא גם קצת סדיסטית, וזה הרקע והניסיון שלה, תמיד היה. היא עוסקת בזה וזה, וגרה במושב קטן במרכז הארץ, רווקה, ללא ילדים.

והיא לא זוגית, אין לה צורך בבן זוג. בן זוג עבורה זה הרבה הרבה יותר מידי, ולא קונים פרה כשצריך כוס חלב.
מה כן?
היא מרגישה קצת בודדה, והייתה שמחה קצת להפיג את הבדידות. אז היא חשבה לקחת כלב, כלב אמתי, כזה שתמיד הולך על ארבע. אבל גם זה יותר מידי התחייבות עבורה ויותר מידי טיפול עבורה, ולא מתאים לה. אם הייתה הורות משותפת גם לכלבים, ככה שהכלב יהיה רק יומיים שלושה בשבוע אצלה, הייתה שוקלת, ושזה רעיון לסטארט אפ משגע, ופה היא קצת צחקה, וזה היה ההומור היחידי שלה בכל השיחה שלנו.

אז קראתי מה שכתבת בבלוג ההוא, וחשבתי שזה יכול להיות רעיון נפלא לקחת אותך בתור כלב.
עושה הרושם שאתה מבין במה זה כרוך, מה המחיר הרגשי והנפשי של להיות כלב, של לחוות דחיה והשפלה אינטנסיביים באופן קבוע, אתה מבין את הסטייט אוף מיינד של להיות כלב, קראתי אותך קצת ואתה נקרא כפוטנציאל לאילוף סביר, ואולי אפילו טוב.
חשבתי שאתה תבוא ותהיה הכלב שלי, פעמים בשבוע, לכמה שעות כל פעם, ארבע ואולי שש או שמונה שעות
כל פעם. אתה מבין במה זה כרוך, אתה מבין מה זה להיות כלב אמתי. וככה תהיה לי קצת חברה ופחות בדידות,
מבלי לחייב אותי באיזה שהם יחסים. נשמע לי פתרון אידיאלי עבורי.

הייתי בהלם כמובן, היא ראתה את ההלם. כמובן. אחרי רגע של שקט היא שואלת, יש משהו שאתה רוצה לדעת?
משהו שלא ברור? משהו שתרצה לדבר עליו?
ואני עונה שאני לא יודע, שאני כל כך לא יודע שאני אפילו לא יודע מה לשאול.

אז היא מסבירה בלי שאשאל, תראה היא אומרת, אתה תהיה כלב לגמרי. לגמרי לגמרי, בהכל, אתה תהיה בערום, אתה תהיה רק על ארבע, אתה לא תדבר, אתה רק תעשה קולות של כלב, תנבח או תיילל, השפת גוף שלך תהיה של כלב, אתה תקשקש בזנב כשאתה תהיה טוב ואני אשמח בך, או תשכב על הגב עם הגפיים באוויר לאות כניעה כשאכעס עליך, אני אאלף אותך בדברים הבסיסיים שכלב צריך לדעת, שב, קום, רגלי, תן יד, לבקש לשירותים, כל הדברים הבסיסיים של אילוף. אתה תהיה כלב. אתה מבין את זה, כן ? ולא לעלות על הרהיטים בבית, לא עולים על הסלון או המיטה.

היא מסתכלת עלי, ואני כל כך בהלם. אז היא מהרהרת רגע ואומרת, אולי יתווספו דברים, אני לא באמת יודעת,
אולי אתן לך קצת לרחרח אותי, מאחורה בעיקר, כלבים אוהבים לרחרח מאחורה, אולי אפילו יותר מזה, אני לא יודעת. בגדול אלו הדברים.
אתה תהיה כלב. לרוב לא תקבל יחס, אבל מידי פעם אולי אלטף אותך או אשחק בך. מה שיבוא לי. אני לא באמת יודעת זה חדש גם לי.

והערב ירד כבר, ונעשה חשוך חוץ מהתאורה בפארק, ואני משתוקק, משתוקק לזה כל כך. זה בדיוק זה.
והיא שואלת מה אתה אומר? מה אתה חושב? שתף אותי.
ואני עונה לה, זה בדיוק זה. זו כמות של דחיה והקטנה והרחקה והשפלה שכנראה תספיק אפילו לי, היא מחייכת ואומרת כן קראתי דברים שכתבת לפי ששלחתי את ההודעה, חשבתי ככה.

ואז שתיקה קצרה והיא אומרת, נפלא אם כן.
ומוציאה כדור קטן ושחור מהתיק שלה, ושמה אותו בין העיניים שלי לשלה ומסתכלת, והיא רואה שהבנתי,
אני אומר לה, זה מקום ציבורי, יש אנשים מסביב, אי אפשר פה.
והיא עונה, אתה לא חייב ללכת על ארבע פה, אבל אתה חייב להרים את הכדור על ארבע ולהגיש אותו ליד שלי כשאתה על ארבע, ואז היא זורקת את הכדור לדשא שמול הספסל.

אני מסתכל מסביב, הספסל יחסית מוסתר, יחסית בין עצים, ולכן גם קצת יותר חשוך מהשאר, ואין הרבה אנשים.
אני מחליט להתאבד על זה, הולך לכדור שעל הדשא כמה מטרים לפני, יורד על ארבע מרים אותו בפה הולך אליה, יורד על ארבע לפני הספסל ועם הפה מקרב את הכדור ליד שלה.

היא מחייכת, אני יכול לראות את זה, והיא אומרת כלב טוב, אתה כלב טוב, יפה מאד. והמילים הללו כל כך חזקות לי כל כך חודרות אותי ומסעירות אותי.
אני מתיישב חזרה על הספסל, רק בשביל ששלוש שניות לאחר מכן היא זורקת את הכדור שוב.
אני קם שוב והולך לכדור, יורד על ארבע ולוקח אותו בפה, וניגש לספסל ומביא עם הפה את הכדור ליד שלה. הפעם היא מזיזה את היד אחורה, שיהיה לי קצת קשה יותר וייקח קצת יותר זמן, ואחרי שניה או שתיים היא אומרת, אתה לא מקשקש בזנב שלך, למה אתה לא מקשקש בזנב? אתה לא שמח להביא לי את הכדור שלי? ואני נבוך, כל כך נבוך, אבל זה כל כך ברור ונכון וטבעי, והיא נשמעת טבעית כל כך, ואני מקשקש בזנב קצת, והיא מתלהבת, ושוב כלב טוב, איזה כלב טוב אתה כל הכבוד, ושוב זה כל כך חזק לי, כל כך חודר ומסעיר אותי. היא מזיזה את היד עוד אחורה לכיוון המשענת של הספסל, אני לא מבין למה היא לא לוקחת את הכדור, ולא מצליח להגיע עם הפה ליד שלה, היא רואה את החוסר אונים שלי ואומרת, תעלה עם הרגלים הקדמיות שלך על הספסל ותגיע, אני עולה ומגיע ליד שלה, היא לוקחת את הכדור ביחד אחת, והיד השנייה שלה נשלחת אל בין הרגלים שלי, שם היא פוגשת זקפה מאד מאד זקופה וחזקה. שאפילו אני לא שמתי לב אליה עד שהיא נגעה, היא נוגעת רק שניה אחת, רק לבדוק, ואומרת כן, אתה מגיב טוב, אתה כלב טוב, אתה תהיה כלב נהדר, אני אשמח שתהיה הכלב שלי.
ואני כבר כל כך בתוך זה, ורוצה לצעוק קחי אותי הביתה אתך.

אני חוזר לשבת על הספסל לידה, היא בודקת מה שלומי, אני מספר לה שאני נסער מאד, שזה חזק לי, היא עונה שגם הזין שלי נסער מאד, ושהיא שמחה שזה ככה. שאני חומר טוב לאילוף סתם ככה בלי קשר ושאפשר להגיע איתי רחוק באילוף ושהיא תשמח לאלף אותי. אני חושב שהסמקתי.

עוד שלוש או ארבע דקות על הספסל, מדברים, והיא אומרת, אתה בכלל לא אכלת כלום, אתה צריך לאכול, והיא מוציאה מהשקית מאפה גבינה אחד, מפרקת אותו לחתיכות קטנות ושמה את החתיכות הקטנות על הספסל בצד השני שלה. וחוזרת להסתכל עלי במבט שואל. לוקח לי רגע להבין, או שזה רגע לעכל, או להתעשת, אבל אני מבין, אני נגש לצד השני שלה, יורד על ארבע, ולוקח בפה חתיכת מאפה אחת, לועס מהר ובולע, היא מזיזה את שאר החתיכות פנימה יותר לתוך הספסל, שיהיה לי קשה.

אני מתאמץ ומגיע לעוד חתיכה ולוקח עם הפה ולועס. הפעם היא אומרת כלב טוב, כל הכבוד כלב טוב, כלב מחונך, ומלטפת לי את הראש, וככה כל חתיכה וחתיכה. בסוף, בחתיכה האחרונה שהייתה הכי פנימית בספסל והכי קשה להגיע אליה, כשלקחתי אותה לפה, היא שוב שלחה יד לזין שלי ובדקה שעומד לי, ושוב בכלל לא הייתי מדוע לכמה עומד לי, אבל עמד לי והיא הייתה מרוצה, שוב קבלתי כלב טוב, ששימח אותי ועשה אותי גאה.

חזרתי לשבת על הספסל לידה, היא עדכנה אותי שזה לא תקין שלא ליקקתי את הפרורים מהספסל,
אבל הפעם היא תוותר לי. והיא קמה ללכת. סיכמנו אם כן היא אמרה, אתה הכלב שלי, אשלח לך הודעה מתי ואיפה אתה מתחיל, והלכה. פשוט הלכה. אני נשארתי לשבת עוד דקות ארוכות על הספסל הזה, מעכל, נח, אוסף את עצמי.

למחרת שלחתי לה מייל.
כתבתי לה תודה על ההזדמנות. ותודה על הפגישה, שלעולם לא אשכח. כתבתי לה שעד עכשיו אני נסער כל כך מהפגישה ומהמחשבה של להיות כלב שלה. כתבתי שאני מרגיש שזו מחילת הארנב, שאם אכנס אליה לעולם לא אצליח לצאת. כתבתי שלמרות שכל תא כל נים וכל טיפת דם שלי משתוקקים להיות הכלב שלה, אני יודע בוודאות שלאחר שאהיה כלב שלה, לא אוכל לעולם להיות שום דבר אחר, ולכן אני חייב לסרב, כתבתי שאני מאד מקווה שהיא מבינה, ושאני מתנצל על הטרחה ועל האכזבה, ושגם אותי זה מאד מאכזב, ושאני צריך כוחות נפש אדירים לכתוב את המייל הזה, אבל שתאמין לי, שאם אני אהיה כלב שלה, אני אשאר כלב עד יומי האחרון, וזה קשה מנשוא. ושבבקשה תבין.

קבלתי דקה לאחר מכן מייל חזרה.
היה כתוב בו רק אני מבינה. וזהו. כלום לא יותר. ומעולם לא שמעתי ממנה שוב.

אתמול ראיתי סרטון של שולטת עם הכלב שלה, הוא היה אמתי כל כך, כל כך בזה, כל כך כלב.
והכל חזר לי בבת אחת בבום אדיר, הכל חזר אלי כמו אגרוף לפנים. והתגעגעתי בגעגוע חזק וצורב. אז כתבתי.

אנחנו במקלחת, מתקלחים ומדברים, פתאום היא אומרת לי,
אתה רוצה להראות לי איך אתה מאונן? כן? אתה רוצה שאסתכל עליך מאונן?
ושניה לפני זה בכלל לא ידעתי שאני רוצה את זה, ועכשיו אני פתאום מאד רוצה את זה. צריך את זה.
אני נבוך מאד, היא מסתכלת לי בעיניים ומחכה.

אחרי שלוש שניות אני אומר לה, כן בבקשה, אני רוצה בבקשה.
היא מיד פותחת בסחיטה שלה ואומרת, מה אתה רוצה? מה אתה מבקש?
ואני מובך עונה לה, אני צריך שתסתכלי עלי מאונן בבקשה, אני מבקש שתסתכלי עלי מאונן.
ואני נבוך ומתבייש שהיא תופסת אותי ככה, שזה קורה כל כך מהר ואני נכנע לזה בצורה טוטאלית כל כך.
אתה תהיה ילד טוב? היא שואלת בטון חמור סבר, כמו ששואלים ילד שסרח. כן כן אני עונה, כן מה היא שואלת, אני אהיה ילד טוב אני עונה.
אתה תאונן יפה יפה שאני אסתכל? כן? כן כן אני עונה, היא לא מתרצה עדיין,
אתה תהיה ילד טוב ולא תגמור בלי רשות, נכון? כן כן נכון אני עונה,
נכון מה היא שואלת? לא אגמור בלי רשות, אהיה ילד טוב.
ואם תצטרך לגמור מה תעשה? היא שואלת,
אני אעצור ואני אבקש יפה רשות לגמור, אני אהיה ילד טוב אני מוסיף בלי שהיא ביקשה.
וכל כך עומד לי ואני כל כך צריך עכשיו לאונן מולה שתראה אותי.

רק ילדים רעים גומרים בלי רשות, אתה יודע את זה, נכון? אתה לא תהיה ילד רע.
לא לא אני לא אהיה ילד רע, אני מבטיח, אני אהיה ילד טוב ולא אגמור בלי רשות.
אני אהיה ילד טוב אני מבטיח אני שומע אותי אומר בלי שהתבקשתי, ואז מוסיף,
בבקשה תסתכלי איך אני מאונן, בבקשה בבקשה.

טוב היא מתרצה,
אתה יכול להראות לי איך אתה מאונן.
ועומד לי כל כך, השיח הזה מחרמן אותי כל כך, ואני מאונן במקלחת מולה, ואומר לה שוב ושוב תודה
שהיא מסכימה להסתכל איך אני מאונן.
והיא מרוכזת ביד שלי שעולה ויורדת, והיא מחייכת חיוך גדול גדול, וזה בדיוק עשר שניות ואני צריך לגמור,
וזה מביך כל כך, שכבר לגמור, ואני מבקש ממנה רשות, בבקשה, אני צריך לגמור דחוף, בבקשה תרשי לי לגמור.
והיא צוחקת, אבל רק התחלת, ואני מסתכלת. עוד לא, עוד לא לגמור, אחר כך תגמור.
ואני מפסיק לאונן לרגע, והיא מיד אומרת לי איזה ילד טוב אתה, אתה ממש ממש ילד טוב אני גאה בך כל כך,
חשוב לך כל כך להיות ילד טוב זה משמח אותי מאד.

תבקש ממני שוב להסתכל עליך מאונן, אני נהנית שאתה צריך שאני אסתכל עליך,
שאתה צריך את האישור שלי למיניות הכל כך עלובה שלך, תבקש.

ואני מבקש שוב, בבקשה תסתכלי עלי מאונן. בבקשה. אני צריך שתסתכלי בבקשה.
והיא אומרת שוב, אתה ילד טוב, זה כזה חשוב שתהיה ילד טוב, תאונן, תראה לי איך אתה מאונן,
ואני מאונן והיא ממשיכה לדבר, זה כזה חשוב שאתה מתאמץ כל כך להיות ילד טוב,
אתה לא תגמור בלי רשות, נכון?
לא לא, אני לא גומר בלי רשות, וכל המילים האלו מיד מביאות אותי לקצה, ואני מיד מבקש רשות לגמור.

עוד לא מתוק, אני כל נהנית לראות שאתה מתאמץ להיות ילד טוב, עוד לא לגמור.
ואני כל כך על הקצה ומפסיק בכל זאת, והיא מתפעלת, איזה נהדר אתה, כל כך מרצה, כל כך משתדל
ומתאמץ להיות ילד טוב. זה כל כך יפה. אני חושבת שמגיע לך פרס, כן, אתה תקבל פרס.
אני אחשוב על פרס שמתאים לך. פרס שמתאים רק לך.

תמשיך, תראה לי איך אתה מאונן יפה כל כך, כן ככה, תמשיך.
ואני מאונן וקרוב כל כך לגמירה, ושוב בבקשה לגמור בבקשה תרשי לי לגמור,
ושוב עוד לא מתוק, עוד לא ילד כזה טוב, תתאפק עוד קצת בשבילי, כדאי לך, אתה תקבל פרס.

ושוב תאונן, ושוב בקצה, ומבקש לגמור.
ואז היא אומרת, חשבתי על פרס בשבילך, אני יודעת איזה פרס מתאים לך.
אתה תקבל להריח את התחת שלי, להסניף את התחת שלי,
אבל בלי לגעת ובלי ללקק, רק להריח, אתה תהיה ילד טוב ורק תריח בלי לגעת ובלי ללקק?
תצליח להתאפק לא ללקק תחת?
ואני עונה כן כן כן אני אהיה ילד טוב רק להריח בלי לגעת בלי ללקק.
והיא אומרת, כן אני יודעת אתה מתאמץ להיות ילד טוב זה כזה יפה שאתה מתאמץ ככה להיות ילד טוב,

ואז שוב לאונן, וכמה שניות שוב בבקשה בבקשה לגמור אני לגמרי על הקצה,
והיא אומרת, אתה ילד טוב, אתה יכול לבחור, מה תבחר? לגמור? או לקבל את הפרס שלך
להריח את התחת שלי? תבחר, תהיה ילד טוב ומרצה ותבחר, מה תבחר?

ואני יורד על הברכיים לפניה ומבקש, בבקשה תרשי לי להריח את התחת שלך,
אני אהיה ילד טוב ורק אריח לא אגע ולא אלקק, בבקשה תרשי לי להריח את התחת שלך.
והיא מחייכת חיוך גדול גדול ואומרת איזה ילד טוב ומרצה אתה, כל כך מרצה זה יפה כל כך- ומסתובבת עם התחת אלי.

חצי שעה אחרי זה, מחובקים במיטה, והגוף שלי לא מצליח להפסיק לזוז, עדיין לא מצליח להפסיק לזוז.
ואני אומר לה שוב, בפעם המיליון, תודה שהרשתה לי להריח את התחת שלה. והיא שוב אומרת לי
כמה זה משמח ומספק אותה שאני כזה ילד מרצה וטוב.

ואז היא מסתכלת לי ארוכות בעיניים ומוסיפה, זה כל כך חשוב שתהיה ילד טוב לפני שאני עושה אותך ילדה טובה. 

את תהיי ילדה טובה, נכון?