עוד אזעקה, ואתה כבר מאבד ספירה של אזעקות, אתה כבר על אוטומט, מתלבש ויורד למקלט בקומה הראשונה של הבניין.
הכניסה למקלט מימין לכניסה לבניין, וכשאני מגיע לכניסה למקלט, עומדת בכניסה לבניין השכנה המבוגרת,
ואולי אפילו מאד מבוגרת מהקומה מתחתי, אלמנה, שאף אחד לא זוכר מתי בעלה נפטר, כל כך מזמן זה היה.
היא עומדת שם עם שקיות סופר רבות וכבדות.
אפשר להגיד עליה שהיא קצת אליטיסטית, קצת אאוטסיידרית, מרשימה עדיין, יפה עדיין, וברור שפעם היתה הרבה יותר יפה,
מנומסת תמיד, אבל אף פעם לא באמת מייצרת קשר עם מי מהבניין,
תמיד מרוחקת, ואיזו תחושה קלה של התנשאות שאומרת, אני לא כמוכם ולא אתכם, אינטראקציה אתכם גורמת לי
לקצת חוסר נוחות, אז אני מנסה לסיים אותה כמה שיותר מהר, יצורים נחותים ומסכנים שכמותכם. שיהיה.
עכשיו האזעקה צורחת בקולי קולות ואני מציע לה עזרה להכניס את כל השקיות שלה, שברור שכבדות לה, היא באמת מבוגרת,
להכניס אותן למקלט.
היא מסכימה, והעשר דקות הבאות עוברות כמו כמה וכמה עשר דקות במקלט שהיו בימים האחרונים. והיו. הרבה. עשר דקות סתמיים לחלוטין.
כשאנחנו יוצאים, אני מציע לה עזרה בלעלות את השקיות אליה הביתה. היא מסרבת בנימוס, בטענה שהן כבדות והיא לא רוצה להטריח אותי ולהכביד עלי. זה משעשע אותי כי אני חזק ממנה פיזית לפחות פי מאה, אני מתעקש, והיא מתרצה ומסכימה לי.
היא בקומה השלישית, אני ברביעית, בלי מעלית.
הייתי בטוח שהיא תגיד לי תשים את השקיות בפתח ביתי. זה כבר קרה בעבר, אבל להפתעתי לא,
היא עלתה יחד איתי, או בעצם נכון לומר, אני עליתי יחד איתה, לאט לאט, לאט לאט, מה שגרם לשקיות
להתחיל להיות באמת כבדות.
היה שיח על הא ודא, והמצב, ומה יהיה, ושתיקות בין המצב ומה יהיה ועד מתי תאכל חרב.
והגענו לפתח ביתה, הייתי בטוח שתאמר לי להניח את השקיות ותודה רבה. אבל לא.
עמדתי עם השקיות בידיים זמן ארוך עד שהיא מצאה את המפתח לדירה שלה, ופתחה את הדלת בעזרתו.
ואז היא נכנסה, הסתובבה אלי, ואמרה לי, אתה יכול להניח את השקיות כאן ושם וכאן וגם שם.
חשבתי שלמרות שאנחנו שכנים שנים רבות, זו פעם ראשונה שאני אצלה בבית, הסתכלתי בסקרנות
על הדירה בקומה מתחתי, הבית חשוך, ברור שהוא תמיד חשוך ולא רק עכשיו, ריח קצת כבד, של בתים של מבוגרים,
אבל לא ריח לא נעים. וחשוך, מספיק אור בשביל לראות, אבל לא יותר מזה.
בזמן שאני מניח את השקיות, פה ושם, וגם כאן וכאן במטבח ובפינת האוכל
היא מתיישבת על כורסת טלוויזיה מעור חום בהיר, משנות השבעים,
אבל חדשה ולא בלויה, עם כיסא רחב וגדול, תואם, שהוא הדום לרגלים, עליו היא שמה את רגליה, לאחר שהורידה את נעליה.
אני עוד חושב לעצמי שבטח בכורסא הזו היא מבלה את רוב שעותיה מול הטלוויזיה, והיא מתחילה לדבר, מה שנשמע לי
כלהג בהתחלה, אבל אני מנומס וניגש אליה ומקשיב לה.
קשה להזדקן היא אומרת, זה קשה כל כך להזדקן.
כואבות לי הרגליים כל כך, כפות הרגליים, והזדקנתי ואני לא מגיעה יותר לעסות אותן, והן דואבות וכל כך צריכות עיסוי.
והיא מסתכלת עלי, ואני מסתכל עליה. ושקט באוויר. היא ממתינה, ולי אין מושג מה עושים מכאן או מה מצופה ממני
ומה מנומס להגיד. על לעשות או לעסות אני אפילו לא חושב.
אבל היא דווקא כן חושבת, ולא רק חושבת אלא גם אומרת, אולי תוכל לעסות קצת את כפות הרגליים שלי?
זה מה שהיא אומרת.
אני קצת נבוך, אבל זה נשמע לחלוטין כמו לעזור לאישה מבוגרת להרגיש קצת יותר טוב, אז אני יורד על הברכיים ליד הדום
עליו הרגלים שלה מונחות לוקח את אחת מהן ומתחיל לעסות אותה, מלמעלה למטה.
היא אסירת תודה, אומרת מלא מילות תודה, אתה מציל לי את הרגלים בזכותך אני אוכל לדרוך בקלות על כפות הרגליים
כמה תודה מגיע לך שאתה עוזר לי ככה, אני כבר מרגישה יותר טוב בזכותך, וכו'.
ובו זמנית מכוונת אותי, בנימוס ובדחילו ורחימו, אם אתה יכול בבקשה קצת יותר למטה, אם אפשר בבקשה את הרגל השנייה עכשיו,
יעזור לי מאד עכשיו בבקשה לעסות כל אבצע בפרד, כלפי מעלה בבקשה. ככה.
ואני מעסה כמו שהיא מבקשת, יותר למטה ויותר למעלה ויותר את העקב ועכשיו את האצבעות. ואת הקימור ואת הצד השני,
ולאט לאט הבקשות שלה הופכות להוראות, לאט לאט, ממש לאט, זה עובר מאם אתה יכול בבקשה גם שם, לעכשיו תעשה שם,
לאט לאט מילות השבח וההודיה נעלמות, לאט, ממש לאט, אבל אני מרגיש את זה חש בזה ומבין את זה.
ונשאר רק הוראות. תעסה לאט יותר. תעסה עמוק יותר. תעבור לרגל השנייה. תעסה למעלה. תעסה למטה. וזהו.
היא מורה, ואני עושה ומעסה, וכך דקות ארוכות.
והדבר הזה מתקבע. המציאות הזו מתקבעת. אני על הברכיים לפני הרגליים שלה שנמצאות על הדום של כורסת טלוויזיה, מעסה את כפות רגליה. והיא נותנת הוראות חדות מה לעשות ואיך לעשות. אני מבין את זה, אני מבין מה נוצר כאן עכשיו, מה שאני לא מבין לגמרי עדיין זה כמה היא מכוונת במודע את זה.
ואז זה מופיע, בין ההוראה החדה והקצרה, עכשיו יותר למטה. עכשיו תעבור רגל. מופיע אתה ילד טוב. אתה ילד טוב.
זה עושה לי צמרמורת בכל הגוף, אני כנראה קופא לשנייה או שתיים, והיא כנראה מבחינה בזה.
ההוראה מגיעה מיד. תמשיך עם העקב.
ואני ממשיך. אין לי מושג לאן זה ילך. אבל יש לי מושג בתוך מה אני, יש לי מושג לאן נכנסתי.
עוד כמה דקות עוברות בעיסוי כפות הרגליים שלה, בשקט מוחלט שלי, ובהוראות קצרות שלה. עכשיו אני כמעט ולא מעז להסתכל עליה, כאשר אני כן מגניב מבט, אני רואה אותה מרוכזת מאד בי ובמה שאני עושה.
ואז היא קוראת לי, גש לכאן היא אומרת, או גש אלי, לא זוכר כבר, אני רוצה לקום על מנת לגשת והיא מסמנת לי
לגשת על הברכיים, ומסדרת אותי על הברכיים מול ובצד הכורסא שלה.
זה אינטימי מאד, ואני מבין כמה ביטחון יש לה.
היא חוזרת שוב על אתה ילד טוב. זה נאמר בהחלטיות, זה נאמר כעובדה. כמו שאומרים חם היום, לא בהתפעלות,
לא בלעג, לא בהקטנה. פשוט עובדה. אתה ילד טוב.
ויחד עם האמירה הזו היא מלטפת לי את הפנים,
אני נבוך, ודרוך, והיא אומרת, תרפה, אל תלחם, תרפה, ואני שם לב כמה המילים שלה מהפנטות,
כמה המילים שלה קושרות אותי כמו שרשראות, כמה המילים שלה נאמרות בשקט, בביטחון מוחלט,
כמה המילים שלה קובעות מה המציאות, כאילו שאם הייתה אומרת שעכשיו אמצע הלילה, אז היה נהיה אמצע הלילה.
איזו השפעה מהפנטת יש למילים שלה.
ואחרי כמה שניות שבהן היא מלטפת לי את הפנים, את הלחי, האצבע שלה חודרת לפה שלי,
נרתעתי, והיא מיד אמרה, אל תתנגד לי, תיכנע, והאצבע הייתה בפה שלי, ומצאתי את עצמי, לא יודע למה, מוצץ אותה.
ואחרי כמה שניות נוספה עוד אצבע לפה שלי, ככה פשוט, היא הוסיפה עוד אצבע לפה שלי, היא לא ביקשה היא לא אמרה,
היא הוסיפה עוד אצבע לפה שלי, ועם שתי אצבעות, היא כבר הייתה בגרון שלי, ורפלקס ההקאה שלי הופעל ונרתעתי אחורה,
והיא אומרת, אל תלחם בי, אל תתנגד אלי, תיכנע, והאצבעות שוב מפעילות את רפלקס ההקאה שלי,
והיא אומרת שים ידיים מאחורי הגב, ואני שם, ואל תתנגד, תאפשר לי, אל תלחם בי,
והמילים שלה כל כך מהפנטות,
כל כך מפעילות, כמו אוויר לנשימה המילים שלה.
רק אחרי זה, הרבה זמן אחרי זה, אני חושב לעצמי כמה שאני צריך הפעלה כזו. במילים. כמה אני צמא וכמהה להיות מופעל ככה.
ושוב ושוב, האצבעות שלה נוגעות ברפלקס ההקאה שלי, והיא אומרת, ראש אחורה, ראש אחורה,
אל תתנגד לי, אל תלחם בי ושוב ושוב רפלקס ההקאה, ושוב ושוב, תיכנע, אל תלחם, אל תלחם.
וכשאני קצת מצליח לא לזוז ולא להחנק ולא להשתנק כשהאצבעות שלה מגרדות לי את רפלקס ההקאה,
אני מקבל גם ילד טוב אחד. ילד טוב אחד שאין בו אמפתיה. אין בו התפעלות. אין בו שמחה. יש בו רק קביעת עובדה. זהו. ילד טוב.
והאצבעות שלה יוצאות מהפה שלי, ואני מסדר נשימה, וקצת משתעל, והיא אומרת זה בסדר, הכל בסדר. זה טוב לך. ככה טוב לך.
ואז היא פותחת את החולצה שלי. פשוט מכפתרת את החולצה. היא לא שואלת ולא מבקשת. היא פותחת.
וכשהחולצה פתוחה, היא מרימה את הגופייה למעלה למעלה.
והיא מסתכלת. ואני נבוך. והיא תופסת פטמה, וממוללת אותה. אני נרתע, והיא חוזרת לידיים מאחורי הגב, שים ידיים מאחורי הגב, ולא לזוז.
והיא חוזרת לאל תתנגד, אל תלחם בי. ואני קופא, והיא ממוללת את הפטמה, ולאט לאט מכאיבה לה יותר ויותר,
ואני נדרך ונמתח, והמילים שלה, המילים שלה שכל כך מקבעות, כל כך קובעות את המציאות, המילים שלה,
אל תלחם. תיכנע לי. זה טוב לך. ככה זה טוב לך. אל תתנגד לי. והכאב הולך וגדל, היא ממש מועכת את הפטמה באצבעות שלה.
וכשאני ממש מתעוות מכאב, היא מפסיקה, ואני מקבל עוד ילד טוב אחד, בלי חום בלי אמפטיה בלי התפעלות ובלי התלהבות.
פשוט עובדה. ועוד זה טוב לך. ככה טוב לך.
והציפורניים שלה בחזה שלי, מעל קו הפטמות, ממש עמוק בחזה שלי, ואני שוב מתעוות בכאב, וכנראה שנפנפתי
בידיים כי שוב היא אמרה ידיים מאחורי הגב. אני שם ידיים מאחורי הגב והיא אומרת שוב אל תתנגד. זה טוב לך. ככה זה טוב לך.
והציפורניים שלה לאט לאט, בכאב מייסר, הולכות משמאל לימין, וזה כואב כל כך, והיא אומרת לא לזוז, והיא אומרת,
אל תתנגד לי, והיא אומרת אל תלחם בי, וככה זה טוב לך. זה טוב לך. והמילים שלה מהפנטות, והמילים שלה כמו שרשראות ברזל עלי, והציפורניים שלה מציירות קווים עמוק בבשר החזה שלי,
עד שאני צועק והיא מפסיקה.
ואני מקבל אתה ילד טוב, בלי חום בלי אמפתיה, בלי התפעלות או התלהבות, פשוט קביעת עובדה. ועוד ככה זה טוב לך.
אני לא מסתכל עליה, אני כל כך עמוק בזה, כל כך תחת ההיפנוט שלה, של המילים שלה. אני לגמרי לגמרי מופעל.
ואני יודע שהיא יודעת את זה.
קום היא אומרת. אני קם ומעז להסתכל עליה, ובפנים שלה אין כלום, כאילו עזרתי לה לסדר את החלב במקרר,
ולא שום הבעה שקשורה איך שהוא למה שקרה כאן בשעה האחרונה.
לך הביתה עכשיו, ותבוא מחר בארבע. תבוא יחף.
ככה, בפשטות, באותו הביטחון של שאר המילים שלה, באותו הביטחון שהיא לא צריכה לוודא אם אני פנוי מחר בארבע.
המילים שלה מייצרות את המציאות, המילים שלה קבעו שאני פנוי לה מחר בארבע. אז אני פנוי לה מחר בארבע.
ותבוא יחף היא מוסיפה.
ואני מעז לשאול, למה יחף, אני לא אוהב להסתובב יחף מחוץ לבית.
והיא עונה, יחף, כי אמרתי לך לבוא יחף.
ואני כל כך המום מהשעה האחרונה, וכל כף אפוף ומהופנט ועדיין במילים שלה, עולה קומה. הולך הביתה.
כל זה לא היה.
כל הסיפור הזה. לא באמת קרה במציאות. לא קרה.
מה שכן קרה במציאות,
זה שהשכנה הזו, המבוגרת, מהקומה מתחתי, כשישבנו במקלט, אמרה לי, לא, בעצם אמרה לי זה לא נכון,
הורתה לי, הורתה לי זו ההגדרה הנכונה, שצריך לשמן את אחת הדלתות של השירותים במקלט.
פשוט פנתה אלי כאילו זה אחריות שלי, כאילו היא הבוס שלי, בפטרונות מדהימה, והורתה לי, לשמן את הצירים של הדלת ההיא של השירותים במקלט.
ופרץ השתלטנות הפטרונות והדומיננטיות שלה גרם לראש שלי לעבוד, גרם לראש שלי לעבוד, גרם לראש שלי לעבוד, ולעבוד, ולעבוד.