הייתה לה חברה טובה, ממש חברה טובה.
הכרנו מצוין. אני לא רוצה להגיד שאהבתי אותה, היא לא הסגנון שלי,
אבל בהחלט חיבבתי אותה, בהחלט חברה טובה נעימה הומוריסטית ואדם טוב וחיובי.
להן היה הרבה הרבה יותר מזה, וזה היה שלהן. בלעדי, וזה היה מצוין ככה.
עכשיו, זו תמיד שאלה, כשאתה חי בזוגיות בדסמית, FLR ,FEMDOM וכל שאר האותיות הסקסיות האלו,
מה הסביבה שלה יודעת עד כמה ועד איפה הסביבה שלה יודעת.
ויש קודים בזה, נגיד, לדוגמא, אם היא אומרת לך "סמדר יודעת עלי הכל, אין לי סודות מסמדר"
אתה מבין שגם לך אין סודות מסמדר, שגם עליך סמדר יודעת הכל. אין צורך לשאול שאלות בנושא.
ואם היא אומרת לך " אני לא משתפת את נטלי בהכל הכל הכל, אבל בהרבה כן" אתה מבין שנטלי לכל הפחות יודעת
את העקרונות " לא הוא לא באמת מחליט כלום. זה הכל החלטות שלי, הוא עושה מה שאני אומרת לו, ככה זה בנינו"
שוב, אין צורך או עניין לפרק את זה למה כן ומה לא, אני הבנתי לפי האמירות הללו שלה, מה כל אחת ואחד ( כן היו גם חברים ) יודעים.
והחברה הזו, הייתה כאמור חברה מאד מאד טובה, וידעה הכל.
אז אותה חברה טובה, ממש ממש טובה, גם בערב הזה הייתה אצלנו, וזה דיי רגיל, אהלן אהלן ושלום שלום,
מעבר לכמה מילות נימוסים לא היה לנו שיח, היא לא באה אלי ולא באה עבורי, אז רגע נימוס וזהו,
הן בשלהן, ואני בשלי, כל זה רגיל לגמרי.
אחרי שעה לערך, הבת זוג שלי קוראת לי, הן יושבות סביב השולחן במטבח, עסוקות במשהו שנראה לי כמו הזמנות מאיזה אתר אינטרנט, והיא קוראת לי.
קרה מידי פעם שהבת זוג שלי קראה לי, וביקשה דברים, באופן מאד טבעי, קפה, משהו קטן לאכול, הזמנה של פיצה או משהו כזה, שתיה קרה, כל מיני.
לא ביג דיל, הייתי מבצע, ואף אחד מאתנו לא הרים גבה וזה לא היה נושא לשיחה.
כאמור, החברה הזו הייתה החברה הכי טובה שלה, והיא ידעה על מהות היחסים שלנו, וגם יותר פרטים מרק מהות, אז זה נראה טבעי ונורמאלי. לנו לכל הפחות.
רק שהפעם כשבאתי עם סימן שאלה על הפנים לאחר שקראה לי, היא חיכתה רגע קצר, הסתכלה עלי במבט חודר ואמרה,
היא רוצה לשבת על הפנים שלך.
הייתי בהלם מוחלט. מוחלט.
אולי היא ראתה סימן שאלה על הפנים שלי, כי היא אמרה, היא לא רוצה שתרד לה. היא רוצה לשבת על הפנים שלך. היא לא מתפשטת.
הייתי אבוד לגמרי.
לא הבנתי מה קורה, וגרוע מכך, לא הבנתי מה מצופה ממני,
וזה הכי מביך אותי ומשפיל אותי, להיות בסיטואציה שאני האידיוט הדביל היחיד בה.
ברור שהן דיברו ביניהן, ועכשיו נראה שאני אמור להבין מה עלי לעשות, ולא הבנתי.
אז היא בהתה בי במבט מצפה, ואני בהיתי בה במבט אבוד ונואש, וככה עברו כמה שניות.
אז אמרתי, כן. מבויש ומובך, ונדמה לי שגם פלטתי איזה בטח אחד. ונשארתי לבהות. כי לא ידעתי מה לעשות.
ונשארתי להשפיל מבט ולא להסתכל לא על הבת זוג שלי ובטח לא על החברה שלה.
והיא קלטה את זה, כמובן שהבת זוג שלי קלטה את זה, היא תמיד הייתה קולטת הכל.
אתה לא מתכוון לבקש ממנה? היא שאלה אותי.
ובשלב הזה אני כבר אבוד לחלוטין ודביל מושלם.
ובטמטומי אני שואל אותה, לבקש מה?
תבקש ממנה, יפה ובנימוס, לשבת על הפרצוף שלך, הבת זוג שלי עונה לאט כמו שמסבירים לילד מפגר,
וגם אני קולט הכל, גם את החיוך בזווית של הפה שאומר ואווו שאתה דביל מפגר.
ובשלב הזה אני כבר לגמרי מובך ומושפל וערום ואבוד ולמטה ובספייס.
ואני מבקש. אני מבקש.
אני מסתכל עליה לשנייה ומוריד את הראש ואומר בקול שבור,
את יכולה בבקשה לשבת על הפנים שלי? בבקשה?
והיא עונה, כן. אני יכולה. תשכב על הספה.
והיא עונה את זה בטון של אתה יכול להעביר בבקשה את המלח.
ככה זה נאמר.
ואני הולך לספה, ואין לי מושג מה לעשות, ואני חושב לעצמי שבטח כל זה מתוכנן והן יודעות מה לעשות.
ואני פשוט נשכב על הספה. ככה כמו שאני.
לוקח רגע, רגע שאני כבר מאבד ביטחון בו, אולי טעיתי? אולי עשיתי משהו לא נכון? מה קורה עכשיו?
למה זה לא קורה עכשיו? מה עשיתי שזה לא קורה עכשיו?
אבל לאחר רגע הן קמות, החברה ובת זוגי שמביאה אתה כיסא מהמטבח, וניגשות.
והחברה מתיישבת.
היא פשוט מתיישבת לי על הפנים, מבלי להפסיק את השיח עם בת זוגי, שיח שאני לא קולט ממנו כלום,
כאילו הן מדברות ג'יבריש.
היא פשוט מתיישבת לי על הפנים, עם כל המשקל שלה, ויש לה ברוך השם משקל.
ובת זוגי מתיישבת על הכיסא מולה לידה, והן ממשיכות את השיח שלהן. כשהחברה יושבת עם הג'ינס שלה על הפנים שלי.
אני זוכר את המשקל, אני זוכר שהיה לי כבד, אני זוכר שאמרתי לעצמי תנסה להירגע ולנשום לאט, זה הולך לקחת זמן.
אתה הולך להיות כאן הרבה זמן.
אני זוכר שחשבתי שרק לא יעמוד לי. שזה יהיה כל כך מביך אם יעמוד לי.
ואני זוכר שאז, לאחר רגע או שתיים, הרחתי. ונבוכתי כל כך שאני מריח אותה. הריח היה נעים, וגם זה הביך אותי קשות. שהריח שלה נעים לי.
ושוב חששתי שיעמוד לי, והייתי עסוק בלנסות להירגע לגמרי לגמרי, ובלנסות שלא יעמוד לי ושלא אריח אותה כי היא לא הבת זוג שלי וזה מביך ומגרה אותי,
ומביך אותי עוד יותר שזה מגרה אותי להריח אותה ככה.
לקח כמה דקות.
אני לא יודע כמה, אבל כמה דקות, והיא קמה, כמו שהתיישבה ככה כמה, בהתעלמות ממני,
והיא והבת זוג שלי חזרו למטבח והמשיכו כאילו כלום לא קרה רק לפני רגע.
לא ידעתי מה עושים, מה מצפים ממני, אם מצפים ממני משהו בכלל, אז נשארתי לשכב שם ככה עוד רגע או שתיים,
ואז קמתי ללכת חזרה לחדר שבו הייתי לפני כן.
אבל כשעברתי לידן, הבת זוג שלי הרימה את הראש אלי ושאלה, זהו? אתה הולך?
ואני עונה לה בשאלה, כן? לא ללכת? לא טוב ללכת?
והיא עונה לי גם בשאלה, אין לך מה להגיד לה? לחברה? ככה ללכת?
ושוב שניה אחת ואני צונח אבוד ומבולבל, היא אף פעם לא היתה צריכה יותר משניה אחת, וגם בערב ההוא לא.
ואין לי מושג מה היא רוצה ממני או מה עושים.
אז היא הוסיפה, אתה לא מתכוון להגיד לה תודה על זה שהיא ישבה על הפנים שלך? אלו הנימוסים שלך? זה היחס שלך?
בלי תודה בכלל בכלל?
אני לוקח כמה שניות, נושם עמוק, אוסף את עצמי, ומפנה את הראש אל החברה, מנסה להרים את העיניים כמה שאני יכול אליה,
ואומר בקול שבור צרוד סדוק ומבולבל,
תודה שישבת על הפנים שלי... אני מודה לך שישבת על הפנים שלי.
והיא רק מהנהנת הנהון קטן בראשה והן ממשיכות לדבר כאילו אני לא נוכח.
הלכתי.
הקטע הזה, מעולם לא דובר בנינו.
אני לא העליתי את זה, וגם בת זוגתי לא. וגם החברה שכל כמה ימים באה אלינו לא.
היחסים היו בדיוק כמו שהיו לפני כן, וזה לא דובר.
וכל כך רציתי שהבת זוג שלי תשאל אותי אם הרחתי אותה. כל כך רציתי להתוודות על זה.
אולי אפילו רצתי להענש על זה. אולי אפילו קיוותי להענש על זה. בטח שהייתי צריך לכפר על זה.
אבל היא לא שאלה, ואני לא העזתי לדבר על זה. עד היום. עד עכשיו. הרבה הרבה שנים אחרי.
זו היתה הפעם הראשונה עם החברה הזו.