כשהמזוכיזם שלך אפילו לא מתחיל להזיז לסדיזם שלה.

כמה שנים טובות אחורה, באחד הניקים הקודמים שלי, באיזה בלוג שאני לא זוכר,
באיזה דיון שהתפתח באותו פוסט בבלוג שאני לא זוכר, הנושא היה הדחיה האולטימטיבית,
או אולי דחיה שנמשכת לנצח, או מצב של דחיה קבוע, הייתה תגובה שלי, שלא רק שאני זוכר מצוין,
אלא שלעולם לא אשכח.

ובתגובה ההיא תיארתי את הדחיה האולטימטיבית, ואת הריחוק האולטימטיבי.
וכתבתי שיש מצב אחד, שאתה יכול להיות עם שולטת שלך צמוד, ולהיות במצב של דחיה אולטימטיבית,
של דחיה שהיא בילד אין ביחסים, שמהשנייה שאתה פותח את העיניים ועד שאתה סוגר אותם,
אתה במצב של דחיה, הרחקה, וכמובן השפלה הקטנה וביזוי.

והמצב הזה הוא אם אתה כלב של השולטת. כן. ככה פשוט. כלב. כמו כלב אמתי, כמו חיית בית.
אתה לא מדבר, אתה לא מתנהג כמו בני אדם, אתה כלב, אתה מתנהג כמו כלב, ומתנהגים אליך כמו כלב,
אתה מחונך ומאולף כמו כלב. אתה נענש ומצ'ופר כמו כלב, ובמקום שהיא תחזיק כלב אמתי על 4, היא מחזיקה אותך,
גם על 4, בדיוק בדיוק כמו כלב אמתי.

כתבתי שם, שאין פער במעמדות גדול יותר, ושאין פוזיציה נמוכה מכלב בבית.
כתבתי שם שהכלב נוכח כל הזמן, אבל גם אם מלטפים אותו מפנקים אותו ומאכילים אותו,
הוא דחוי לגמרי כבן אדם ,עצם היחס אליו ככלב דוחה אותו כבן אדם, אמרתי שם שאין דחיה והשפלה גדולים מזה.
להיות כלב. אתה לא ראוי להיות אדם, תהיה כלב. וכתבתי שם שזה בילד אין, שזו לא סצנה, זה לא סשן,
זה לא לכמה שעות. זה העולם שבו אתה חי, אתה יודע שאתה אדם, אבל אתה כלב. והעולם מתייחס אליך ככלב.

ובסוף כנראה שכתבתי איזה משפט של כמה חזק ומטריף זה ואולי גם כמה הייתי רוצה להתנסות במשהו
כל כך מוחק. וכל כך משחרר. להיות כלב של השולטת שלי, שאז לא הייתה עדיין.

לקח איזה יום או יומיים והגיעה הודעה.
בדרך כלל כשאני כותב ככה חזק ורהוט וחד ומדויק וטוב ונוגע וערום, ערום עד העצם, מגיע מייל או שתיים לאחר מכן.
אז לא הפתיע אותי שהגיע מייל.

אבל ההודעה עצמה הפתיעה מאד מאד.
ההודעה אמרה בפשטות. אני צריכה כלב, כמו שאתה מתאר בתגובה שלך.
אם אתה רוצה להיות הכלב הזה, אני מציעה שנפגש בפארק זה וזה, תביא איתך
שתיה קרה, שתיה חמה, ומשהו לנשנש יחד עם השתייה החמה. אני מציעה שניפגש ביום זה ובשעה זו אחר הצהרים. בפינה זו בפארק.
ונדבר עליך ככלב שלי.

הייתי בהלם גמור, הלם גמור. כל מה שתכתבי בעניין היה תאורטי לגמרי, וגם אם כתבתי שזה מדליק לי
וחזק לי ומסעיר לי ומעמיד לי, זה גם היה תאורטי לגמרי.
והנה התאוריה הפכה למציאות בשנייה אחת. בוא ותהיה הכלב שלי. אתה יודע במה מדובר.

לפני שניה הרעיון הזה של להיות כלב, באמת כלב לא משחק תפקידים קטן לא אקט של השפלה
אלא באמת להיות כלב לא עלה בדעתי, ודעתי סוטה מאד מאד. ועכשיו, איך אפשר להגיד לא לרעיון מטורף כל כך?

עניתי לה, שניפגש בדיוק כמו שהיא הציעה, ורצתי לאונן. ואז שוב ושוב. המעבר הזה מידע תאורטי בלבד
לאופציה מעשית שיכולה תכף לקרות, זה היה כל כך מסעיר ומגרה, עולמות חדשים נפתחו. ואני התלהבתי כל כך.

הגעתי. היא הקדימה אותי. פארק ציבורי עם הרבה פינות עם ספסלים מרוחקים אחד מהשני שאפשר
לשבת לדבר. היא כבר ישבה שם על הספסל מחכה. היא ראתה אותי מתקרב, אבל הייתה אדישה לזה.
כשהגעתי הצגתי את עצמי, היא חייכה ואמרה את שמה, נשארתי לעמוד במבוכה והיא אמרה בוא שב בחיוך,
ושהיא תשמח לכוס קפה עם מאפה ליד.

התחלנו לדבר, סמול טוק, הא ודא, אני מסתכל ולומד אותה, היא לומדת אותי.
אישה בתחילת שנות החמישים שלה. שכלום לא מיוחד בה, נאה במידה, יפה במידה, שמנה במידה,
מבוגרת במידה, ונעימה במידה. התחושה הייתה שהיא מודעת למה שהיא משדרת, ושזה פתיחות קשב הכלה ונעימות, אבל לא מזמינה קירבה ולא מזמינה מגע, לא רגשי ולא פיזי.

אחרי כמה דקות כאלו של הא ודא, היא חתכה ואמרה בוא נגיע לנושא. אני אפתח בכמה מילים מי אני, ואחרי זה
אסביר מה אני צריכה.

והיא מסבירה, היא שולטת, אלו הנטיות שלה, היא צריכה להיות בשליטה מוחלטת, והיא גם קצת סדיסטית, וזה הרקע והניסיון שלה, תמיד היה. היא עוסקת בזה וזה, וגרה במושב קטן במרכז הארץ, רווקה, ללא ילדים.

והיא לא זוגית, אין לה צורך בבן זוג. בן זוג עבורה זה הרבה הרבה יותר מידי, ולא קונים פרה כשצריך כוס חלב.
מה כן?
היא מרגישה קצת בודדה, והייתה שמחה קצת להפיג את הבדידות. אז היא חשבה לקחת כלב, כלב אמתי, כזה שתמיד הולך על ארבע. אבל גם זה יותר מידי התחייבות עבורה ויותר מידי טיפול עבורה, ולא מתאים לה. אם הייתה הורות משותפת גם לכלבים, ככה שהכלב יהיה רק יומיים שלושה בשבוע אצלה, הייתה שוקלת, ושזה רעיון לסטארט אפ משגע, ופה היא קצת צחקה, וזה היה ההומור היחידי שלה בכל השיחה שלנו.

אז קראתי מה שכתבת בבלוג ההוא, וחשבתי שזה יכול להיות רעיון נפלא לקחת אותך בתור כלב.
עושה הרושם שאתה מבין במה זה כרוך, מה המחיר הרגשי והנפשי של להיות כלב, של לחוות דחיה והשפלה אינטנסיביים באופן קבוע, אתה מבין את הסטייט אוף מיינד של להיות כלב, קראתי אותך קצת ואתה נקרא כפוטנציאל לאילוף סביר, ואולי אפילו טוב.
חשבתי שאתה תבוא ותהיה הכלב שלי, פעמים בשבוע, לכמה שעות כל פעם, ארבע ואולי שש או שמונה שעות
כל פעם. אתה מבין במה זה כרוך, אתה מבין מה זה להיות כלב אמתי. וככה תהיה לי קצת חברה ופחות בדידות,
מבלי לחייב אותי באיזה שהם יחסים. נשמע לי פתרון אידיאלי עבורי.

הייתי בהלם כמובן, היא ראתה את ההלם. כמובן. אחרי רגע של שקט היא שואלת, יש משהו שאתה רוצה לדעת?
משהו שלא ברור? משהו שתרצה לדבר עליו?
ואני עונה שאני לא יודע, שאני כל כך לא יודע שאני אפילו לא יודע מה לשאול.

אז היא מסבירה בלי שאשאל, תראה היא אומרת, אתה תהיה כלב לגמרי. לגמרי לגמרי, בהכל, אתה תהיה בערום, אתה תהיה רק על ארבע, אתה לא תדבר, אתה רק תעשה קולות של כלב, תנבח או תיילל, השפת גוף שלך תהיה של כלב, אתה תקשקש בזנב כשאתה תהיה טוב ואני אשמח בך, או תשכב על הגב עם הגפיים באוויר לאות כניעה כשאכעס עליך, אני אאלף אותך בדברים הבסיסיים שכלב צריך לדעת, שב, קום, רגלי, תן יד, לבקש לשירותים, כל הדברים הבסיסיים של אילוף. אתה תהיה כלב. אתה מבין את זה, כן ? ולא לעלות על הרהיטים בבית, לא עולים על הסלון או המיטה.

היא מסתכלת עלי, ואני כל כך בהלם. אז היא מהרהרת רגע ואומרת, אולי יתווספו דברים, אני לא באמת יודעת,
אולי אתן לך קצת לרחרח אותי, מאחורה בעיקר, כלבים אוהבים לרחרח מאחורה, אולי אפילו יותר מזה, אני לא יודעת. בגדול אלו הדברים.
אתה תהיה כלב. לרוב לא תקבל יחס, אבל מידי פעם אולי אלטף אותך או אשחק בך. מה שיבוא לי. אני לא באמת יודעת זה חדש גם לי.

והערב ירד כבר, ונעשה חשוך חוץ מהתאורה בפארק, ואני משתוקק, משתוקק לזה כל כך. זה בדיוק זה.
והיא שואלת מה אתה אומר? מה אתה חושב? שתף אותי.
ואני עונה לה, זה בדיוק זה. זו כמות של דחיה והקטנה והרחקה והשפלה שכנראה תספיק אפילו לי, היא מחייכת ואומרת כן קראתי דברים שכתבת לפי ששלחתי את ההודעה, חשבתי ככה.

ואז שתיקה קצרה והיא אומרת, נפלא אם כן.
ומוציאה כדור קטן ושחור מהתיק שלה, ושמה אותו בין העיניים שלי לשלה ומסתכלת, והיא רואה שהבנתי,
אני אומר לה, זה מקום ציבורי, יש אנשים מסביב, אי אפשר פה.
והיא עונה, אתה לא חייב ללכת על ארבע פה, אבל אתה חייב להרים את הכדור על ארבע ולהגיש אותו ליד שלי כשאתה על ארבע, ואז היא זורקת את הכדור לדשא שמול הספסל.

אני מסתכל מסביב, הספסל יחסית מוסתר, יחסית בין עצים, ולכן גם קצת יותר חשוך מהשאר, ואין הרבה אנשים.
אני מחליט להתאבד על זה, הולך לכדור שעל הדשא כמה מטרים לפני, יורד על ארבע מרים אותו בפה הולך אליה, יורד על ארבע לפני הספסל ועם הפה מקרב את הכדור ליד שלה.

היא מחייכת, אני יכול לראות את זה, והיא אומרת כלב טוב, אתה כלב טוב, יפה מאד. והמילים הללו כל כך חזקות לי כל כך חודרות אותי ומסעירות אותי.
אני מתיישב חזרה על הספסל, רק בשביל ששלוש שניות לאחר מכן היא זורקת את הכדור שוב.
אני קם שוב והולך לכדור, יורד על ארבע ולוקח אותו בפה, וניגש לספסל ומביא עם הפה את הכדור ליד שלה. הפעם היא מזיזה את היד אחורה, שיהיה לי קצת קשה יותר וייקח קצת יותר זמן, ואחרי שניה או שתיים היא אומרת, אתה לא מקשקש בזנב שלך, למה אתה לא מקשקש בזנב? אתה לא שמח להביא לי את הכדור שלי? ואני נבוך, כל כך נבוך, אבל זה כל כך ברור ונכון וטבעי, והיא נשמעת טבעית כל כך, ואני מקשקש בזנב קצת, והיא מתלהבת, ושוב כלב טוב, איזה כלב טוב אתה כל הכבוד, ושוב זה כל כך חזק לי, כל כך חודר ומסעיר אותי. היא מזיזה את היד עוד אחורה לכיוון המשענת של הספסל, אני לא מבין למה היא לא לוקחת את הכדור, ולא מצליח להגיע עם הפה ליד שלה, היא רואה את החוסר אונים שלי ואומרת, תעלה עם הרגלים הקדמיות שלך על הספסל ותגיע, אני עולה ומגיע ליד שלה, היא לוקחת את הכדור ביחד אחת, והיד השנייה שלה נשלחת אל בין הרגלים שלי, שם היא פוגשת זקפה מאד מאד זקופה וחזקה. שאפילו אני לא שמתי לב אליה עד שהיא נגעה, היא נוגעת רק שניה אחת, רק לבדוק, ואומרת כן, אתה מגיב טוב, אתה כלב טוב, אתה תהיה כלב נהדר, אני אשמח שתהיה הכלב שלי.
ואני כבר כל כך בתוך זה, ורוצה לצעוק קחי אותי הביתה אתך.

אני חוזר לשבת על הספסל לידה, היא בודקת מה שלומי, אני מספר לה שאני נסער מאד, שזה חזק לי, היא עונה שגם הזין שלי נסער מאד, ושהיא שמחה שזה ככה. שאני חומר טוב לאילוף סתם ככה בלי קשר ושאפשר להגיע איתי רחוק באילוף ושהיא תשמח לאלף אותי. אני חושב שהסמקתי.

עוד שלוש או ארבע דקות על הספסל, מדברים, והיא אומרת, אתה בכלל לא אכלת כלום, אתה צריך לאכול, והיא מוציאה מהשקית מאפה גבינה אחד, מפרקת אותו לחתיכות קטנות ושמה את החתיכות הקטנות על הספסל בצד השני שלה. וחוזרת להסתכל עלי במבט שואל. לוקח לי רגע להבין, או שזה רגע לעכל, או להתעשת, אבל אני מבין, אני נגש לצד השני שלה, יורד על ארבע, ולוקח בפה חתיכת מאפה אחת, לועס מהר ובולע, היא מזיזה את שאר החתיכות פנימה יותר לתוך הספסל, שיהיה לי קשה.

אני מתאמץ ומגיע לעוד חתיכה ולוקח עם הפה ולועס. הפעם היא אומרת כלב טוב, כל הכבוד כלב טוב, כלב מחונך, ומלטפת לי את הראש, וככה כל חתיכה וחתיכה. בסוף, בחתיכה האחרונה שהייתה הכי פנימית בספסל והכי קשה להגיע אליה, כשלקחתי אותה לפה, היא שוב שלחה יד לזין שלי ובדקה שעומד לי, ושוב בכלל לא הייתי מדוע לכמה עומד לי, אבל עמד לי והיא הייתה מרוצה, שוב קבלתי כלב טוב, ששימח אותי ועשה אותי גאה.

חזרתי לשבת על הספסל לידה, היא עדכנה אותי שזה לא תקין שלא ליקקתי את הפרורים מהספסל,
אבל הפעם היא תוותר לי. והיא קמה ללכת. סיכמנו אם כן היא אמרה, אתה הכלב שלי, אשלח לך הודעה מתי ואיפה אתה מתחיל, והלכה. פשוט הלכה. אני נשארתי לשבת עוד דקות ארוכות על הספסל הזה, מעכל, נח, אוסף את עצמי.

למחרת שלחתי לה מייל.
כתבתי לה תודה על ההזדמנות. ותודה על הפגישה, שלעולם לא אשכח. כתבתי לה שעד עכשיו אני נסער כל כך מהפגישה ומהמחשבה של להיות כלב שלה. כתבתי שאני מרגיש שזו מחילת הארנב, שאם אכנס אליה לעולם לא אצליח לצאת. כתבתי שלמרות שכל תא כל נים וכל טיפת דם שלי משתוקקים להיות הכלב שלה, אני יודע בוודאות שלאחר שאהיה כלב שלה, לא אוכל לעולם להיות שום דבר אחר, ולכן אני חייב לסרב, כתבתי שאני מאד מקווה שהיא מבינה, ושאני מתנצל על הטרחה ועל האכזבה, ושגם אותי זה מאד מאכזב, ושאני צריך כוחות נפש אדירים לכתוב את המייל הזה, אבל שתאמין לי, שאם אני אהיה כלב שלה, אני אשאר כלב עד יומי האחרון, וזה קשה מנשוא. ושבבקשה תבין.

קבלתי דקה לאחר מכן מייל חזרה.
היה כתוב בו רק אני מבינה. וזהו. כלום לא יותר. ומעולם לא שמעתי ממנה שוב.

אתמול ראיתי סרטון של שולטת עם הכלב שלה, הוא היה אמתי כל כך, כל כך בזה, כל כך כלב.
והכל חזר לי בבת אחת בבום אדיר, הכל חזר אלי כמו אגרוף לפנים. והתגעגעתי בגעגוע חזק וצורב. אז כתבתי.