אני חוזר בשעת לילה לא מאוחרת מסעודת שבת שהוזמנתי אליה.
אולי היה זה אחת עשרה בלילה, ואולי שתים עשרה, זה לא באמת משנה.
המזג אוויר נוח, נעשה נעים בחוץ, הבטן מלאה, ואני הולך הביתה. לאט.
הרחוב ריק לגמרי, ורק לפני הולך זוג, שהולך עוד יותר לאט ממני, לאט מאד למעשה.
אני מתקרב אליהם מאחורה, ואני מאט יותר, כך שאוכל ללכת אחריהם ולהסתכל עליהם.
כי יש מה לראות.
זוג מבוגר, מאד. שנות השמונים שלהם, או לכל הפחות קרוב לשנות השמונים שלהם.
הם מרתקים אותי.
היא מחזיקה בזרוע שלו, כמעט נשענת עליה, אבל לא באמת. והוא והזרוע שלו שם בשבילה, שתוכל להישען. הגוף שלה צמוד לשלו.
הם כמעט לא מדברים, אבל שפת הגוף שלהם אומרת כמה הם בטוב וכמה הם נינוחים, הם לא מדברים
כי השתיקה ביניהם שלמה, כלום לא דחוף להם להגיד, וטוב ונעים להם אחד עם השני בשקט שלהם.
השפת גוף שלהם אומרת את זה. היא מתרפקת עליו, הוא חזק ונוכח ותומך שם בשבילה, זה בשפת גוף,
זה בניואנסים של השפת גוף.
והם מטיילים, פשוט הולכים ונהנים מהבריזה הקרירה שהחלה בימים אלו.
קשה לתאר באיזה רוגע הם נמצאים, כמה הם אחד בתוך השני ועם השני, כמה שלווה וכמה ביחד. קשה לתאר.
הם אוהבים. במובן הכי עמוק והכי קרוב ואינטימי ושלם של המילה. אפשר לראות את זה בכל תזוזה קטנה של הגוף שלהם.
הם אוהבים.
ואני מקנא. אני מקנא. מודה ולא בוש. אני מקנא.
ככה. ככה בדיוק. ככה בדיוק זה צריך להיות. ככה תמיד רציתי את זה. זה לא יכול להיות אחרת.
זה לא משנה כמה בדסמי אני, כמה חסר לי שליטה נשית או כל מיני חלקים מהבדסמ.
זה תמיד תמיד צריך להיות חלק, רק חלק, מהסך הכל הגדול, שהוא אהבה גדולה, וזוגיות קרובה אינטימית ושלמה,
זה תמיד צריך להיות חלק מסך הכל גדול יותר, של ביחד. ביחד חם וקרוב ואוהב ומעניק.
והזוג המבוגר הזה, בלי מילים, למשך דקה או שתיים, שיקף בצורה מושלמת את מה שכל כך חסר לי.
את מה שבלעדיו כל השאר רדוד ושטוח. את מה שבלעדיו האש לא באמת נדלקת.
הפוסט הזה היה צריך להכתב מזמן.
הזוג הזה גרם לו להכתב היום. עדיף מאוחר מאשר אף פעם.
