כשהמזוכיזם שלך אפילו לא מתחיל להזיז לסדיזם שלה.

חצי שנה זה פרק זמן מאד משמעותי.
אני עוד לא לגמרי מודע לשינוי שבי, 
זה איזה 2+2 שאני מסרב לעשות, למרות שזה לא ממש קשה לחשב.

זה חצי שנה שאני לא גומר בלי רשות. לגמרי ובכלל 
וחצי שנה שאני כמעט לא גומר.
אפשר להגיד שזה חצי שנה שאני לא גומר, חוץ מכמה יוצאים מן הכלל.

ממצב של אוננות יום יומית, לפעמים ואולי לרוב אפילו יותר מפעם ביום,
למצב של שבועות ואפילו חודש, ללא גמירה בכלל.

למצב שבאופן עקרוני אני לא גומר, שהצורך שאני אגמור הוא לא שלי. הוא שלה.
ולה אין הרבה צורך שאני אגמור.
(ולא, לא שהצורך שלי לגמור נעלם, הוא קיים חי ובועט, הוא פשוט נעלם מהמשוואה, מרשימת הדברים החשובים, מאיזו שהיא רשימה בעצם, אה, הוא בעצם, לא נעלם, הוא נמחק, היא מחקה אותו.) 

זה נשמע קלישאתי. אבל זה לא. זה אמיתי.
זה עד כדי כך אמיתי, שלפעמים כשהיא מרשה לי לגמור, יש לה ייסורי מצפון על זה לאחר מכן.ממש יסורי מצפון.
זה עד כדי כך אמיתי, שהיא באמת מצפה שאני אעריך אותה ואעריץ אותה על הרשות לגמור. על המתנה הנפלאה שהיא נתנה לי, גמירה שהיא לגמרי שלה והיא לגמרי נתנה לי אותה. 
ועל כזו מתנה נפלאה, וכן, גמירה אחרי שבועיים שלושה ואפילו ארבעה של מניעת גמירה זה חתיכת גמירה חזקה ומפרקת, זו מתנה נפלאה, ועל כזו מתנה נפלאה מגיע לה כל האהבה שבעולם, והיא מצפה לקבל אותה (גם) עבור המתנה הזו.

ואז יש את ההנאה שלה שאני על הקצה.
וקל לה מאד להביא אותי לקצה, ולהשאיר אותי על הקצה, הרבה מאד זמן.
וזה קורה המון, המון המון, לא חושב שיש יום שאנחנו ביחד וזה לא קורה לפחות פעמיים שלוש.
היא מאד נהנית מהכוח שלה עלי, היא נהנית ממה שהיא מסוגלת לחולל בי.
היא נהנית מהקלות שבה היא עושה את זה. 

והיא נהנית מהנזקקות והנואשות שלי ומהתסכול והייסורים הכל כך בוטים נוכחים ורועשים שלי, שם. על הקצה. ממש על הקצה. מזה היא הכי נהנית.

שם, על הקצה, שניה לפני גמירה, אחרי שבועות בלי גמירה ועם הקצה הזה שוב ושוב ושוב,
אין ספור פעמים, שם אני נואש לגמרי, מיואש לגמרי, נזקק לגמרי, מתוסכל וכואב לגמרי.
ושם היא כל כך נהנית.
שם ברגעים האלו, היא שותה בקשית את התסכול והכאב שלי, את הנזקקות והנואשות,
את ההשפלה והמבוכה. היא ניזונה משם.

וכשאני כל כך על הקצה, בפעם המאה, וזה ממש עוד נגיעה אחת בזין ואני גומר,
עוד שניה אחת, ממש שניה אחת בודדת, שאני גומר, ואני מתחנן, כל כך מבקש כל כך צריך נואש 
ומתחנן, לגמור.
ושם, ברגע הכל כך נואש ומיוסר הזה, הרגע הכל כך מתוסכל ונזקק, 
בראש שלי זה רק להגיד כן, רק להגיד מילה אחת. תגמור, ומה זה כבר עולה לה,
ומה זה כבר קשה לה, להגיד את המילה הזו, ואני כל כך צריך, וזה כל כך קל.

והיא אומרת לי בקול הכי מתוק בעולם.
'אני לא צריכה שתגמור כרגע. אולי בהמשך אצטרך, כרגע אני לא צריכה שתגמור'.
וזה מתפוצץ בתוכי. 
ונדמה לי שרק מהמילים האלו אני אגמור.
ואני לא גומר. 
היא לא צריכה כרגע שאגמור.

ו3 דקות אחרי זה, אחרי 3 דקות שאני נח בהם, ומתלטפים, ואני זז מהקצה
הכל כך מתסכל ומייסר הזה, שוב. חוזרים לשם שוב. חוזרים לקצה שוב.
ושוב להתחנן לגמור, ושוב נואשות גדולה כל כך, ושוב תסכול גדול כל כך.
גדול כל כך עד שאני מרגיש שאני מאבד שליטה על תנועות גוף שלי ועל המילים שלי,
חשיבה לרוב אני מאבד הרבה לפני הנקודה הזו.

חצי שנה, שלא גמרתי אפילו לא גמירה אחת בלעדיה. בלי הידיים שלה עלי.
בלי העיניים שלי בעיניים היפות שלה. בלי העיניים היפות שלה עלי.
חצי שנה בלי גמירה אחת בלעדיה.
וזה כנראה קצת יותר שלי משלה.צורך שלי יותר משלה, צורך שלי לא לגמור בלעדיה.
זה כנראה מרשים אותי קצת יותר מאשר אותה.

בעצם, אותי זה מרשים מאד מאד.
כמי שרוב הסקס שלו במשך עשרות שנים היה עם יד ימין שלו. 
עכשיו אני מסרב שהסקס שלי יהיה בלעדיה.
ופעמים. פעמיים בסיטואציות בחיים שהיו קשות ומלחיצות, והייתי מאוד צריך את הפורקן הזה.
שבמשך עשורים הפורקן הזה בסיטואציות כאלו הקל עלי, פעמיים ביקשתי ממנה בטלפון רשות לגמור.
ופעמיים קיבלתי את הרשות הזו.
ולא אוננתי. לא גמרתי בלעדיה. היה לי לא טוב ולא נכון, גמירה לבד בלעדיה.
ולאחר זמן אמרתי תודה. אבל אני מעדיף לא לאונן, עם כל הקושי שבזה.

והיה בי געגוע גדול מאד, אולי עדיין יש, לאונן לבד עם עצמי.
לרגעים האלו שזה רק אתה ומה שרץ בראש שלך, רק אתה והדמיון שלך.
בלי אף אחת שמנהלת אותך, בלי אף אחת שמסתכלת וקוראת כל נשימה שלך
וכל עווית שלך וכל תזוזה קלה בפנים שלך.
חודשים ניהלתי דיון ביני לביני אם לבקש את זה, לבקש מידי פעם לאונן לבד.
ולא ביקשתי. 
זה או איתה, או כלום. וזו חתיכת הבנה והכרה להכיר ולהבין שזה הצורך שלי ככה. רק ככה.

* אני יודע שאם בשניה הזו,בקצה בקצה, אני אגמור בלי רשות, גם אם זה בלי כוונה, גם אם זה בטעות, ולמרות שבראש שלי
זה יהיה הדבר הכי מובן ונסלח בעולם, העונש על זה יהיה כל כך אכזרי וחסר חמלה, שהצלחתי לא להגיע לטעות הזו עד היום.

** כשאני ממש מרגיש שבורח לי, ואני אומר לה בהיסטריה 'אני גומר אני גומר' 
היא עונה לי בקול הכי שקט בטוח ושליו בעולם, 'לא חמוד, אתה לא גומר בלי רשות' איך שהוא
זה עוצר אותי ומרגיע אותי. 

*** בדרך כלל, אחרי שהיא מרשה לי לגמור ואני גומר, ואז שוב על הקצה, ביום יומיים
שלושה או שבוע שאחרי הגמירה, כשאני על הקצה ומתחנן לגמור, היא אומרת
' אתה כל כך רחוק מגמירה, אוי כמה שאתה רחוק מלגמור, שבועות רחוק מגמירה'

**** לרוב אני יודע שאני לא אקבל לגמור, אם זה כי רק גמרתי לפני כמה ימים, אם זה כי אני מזהה את הצרכים הסדיסטים שלה לגמרי לא מסופקים, או את המצב רוח שלה, שאין סיכוי, שפשוט אין סיכוי. 
( אני הרבה מפספס בזה, בשביל הרקורד. מצד שני, היא אומרת שגם היא לא יודעת מתי אני אגמור, עד השניה שבה היא מרשה לי לגמור ) 
זה לא משנה בכלום בצורך שלה ובתביעה שלה לשמוע אותי מתחנן לגמור, רק בשביל לסרב לי שוב ושוב, או בשביל להסביר לי, בקול הכי מתוק שבעולם, ש'לא מתוק, עכשיו אני לא צריכה שתגמור, כרגע אין לי צורך בגמירה שלה. אולי אחר כך, או מחר, או שבוע הבא'.

***** אני מנסה לפתות אותה לתת לי לגמור, תחושה שאם אני אשלם על זה מחיר גבוהה מספיק, זה ירצה אותה והיא תיתן לי, לפעמים זה אפילו מצליח. ואז אני מבקש ממנה רשות לגמור ככה. בדיוק לגמרי ככה.
והככה הזה זה או באיזה כאב שקשה לי מאד, או באיזה צורה משפילה במיוחד, או באופן מגוכח במיוחד.
לפעמים זה אפילו מצליח.
ולפעמים היא אומרת ' תראה לי איך, תראה לי למה אתה מתכוון' ואז בקצה, לגמרי בשניה האחרונה,
לגמרי שניה לפני שאני גומר ונדמה לי שמותר לי לגמור, היא אומרת משהו כמו ' לא הפעם, אולי בהמשך, הפעם לא' . וכלום. אין גמירה.

הבוקר התעוררתי לגמרי בה. ואני לא מצליח להיות בשום דבר אחר,
אה, בעצם, הצלחתי לעשות קפה.
 

היא למדה את הנקודות המדוייקות של סף הכאב שלי. ( יש לי סף כאב גבוהה ממש, יחסית לילדה בת 4) 
למדה לשחק על הסף הזה, להגיע אליו ולא לעבור אותו, או לעבור אותו קצת ולחזור, למדה לנגן
על הסף כאב שלי, למדה לפלרטט איתו, לעשות אהבה איתו. אצלה אהבה זה כאב, וכאב זה אהבה.

אני אומר היא למדה, כי לו היתה יכולה, כאב היה אינקוויזיציה אצלה, ולא תהליך מבוקר ובשליטה עצמית. זה לא רק הכאב שהיא אוהבת, לא רק להכאיב, אולי אפילו יותר מלהכאיב היא אוהבת סבל ויסורים. לראות ולחוש מאד מאד מקרוב סבל ויסורים של המזוכיסט, לדעתי אם היתה שומעת מספיק צרחות של סבל ויסורים כל יום, זה היה משביע אותה מספיק ככה שיכלה להסתפק ב2 פרוסות לחם ומים כל יום.

אתמול, כשהיא עושה את המשחק המקדים שלה, שזה בגדול להכאיב לי, ואז להרטב מהכאב שלי, וכן, זה דיי המשחק המקדים שלה עם עצמה,
אתמול היה דבר חדש, בשיא הכאב, כשאני בקצה שלי ולא יכול יותר כאב, היא אמרה : 
"תגיד לי שאתה אוהב אותי " 
לשניה שתיים הייתי בהלם מזה. לגמרי בהלם.
והכאב היה גדול מידי בשביל שאוכל להתרכז או להבין מה קורה.
אבל אני אוהב אותה בכל מקרה, והיא כבר שמעה את זה אי אלו פעמים, בכל מקרה,
אז אמרתי.
כאב לי נורא, ואמרתי, אני אוהב אותך.
תגיד שוב, ואז שוב, ואז תגיד שוב ושוב, אל תפסיק להגיד לי שאתה אוהב אותי.
וכאב. כל כך כאב.
והפנים שלי מחופרות בצוואר שלה, ואני לוחש לה באוזן 'אני אוהב אותך' שוב ושוב ושוב,
כמו מקרה OCD קשה במיוחד. 
והכאב לא מפסיק, וגם המילים שלי לא.
עד שהספיק לה. ואז עוד קצת.

אחרי זה, כשאנחנו מדברים על זה, ואנחנו תמיד מדברים על זה. זונות של מילים, ככה היא קוראת לנו.
והיא שואלת אותי על זה.
אני עונה לה " אני תמיד אומר לך שאני אוהב אותך כשאת מכאיבה לי, אני תמיד מלטף את הפנים היפות שלך כשאת מכאיבה לי, וכמה שאת מכאיבה יותר, ככה אני מלטף יותר את הפנים היפות שלך, ויותר בעדינות. זה צורך שלי, להראות לך כמה אני נותן לך אותי כשכואב וכמה אני אוהב אותך כשאת מכאיבה, זה האני אוהב אותך, רק בלי מילים" 

היא מחייכת ואומרת, שמאחד עד עשר, אנחנו ב 2.85 . בקושי.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

יש לה חברה מאד מאד טובה. ממש אבל, של המון שנים.
חברות נדירה, חברות ערומה. 
וכמה שהיא דומיננטית תובענית שולטת וסאדיסטית - ככה החברה שלה בדיוק הפוך,
נשלטת, כנועה, צייתנית, מזוכיסטית. 
ואחיות בנשמה. ממש אבל.

החברה הזו, צריכה שולט. 
ממש שולט. הדבר האמיתי. אמיתי עד העצם. דה ריל דיל.
הוא צריך להיות באמת דומיננטי, באמת שולט, באמת סדיסטי. באמת צריך את זה ככה. רק ככה.
זה צריך להיות מי שהוא, ולא רק מה שהוא עושה.
זה צריך להישפך ממנו, הוא צריך להיות כזה שמבט או משפט מעורר בה חלחלה רעד וציות .
סליחה על הקלישאה. אבל. כן באמת.
ולא פחות חשוב. הוא צריך לרצות קשר מלא, ולא רק סטוצים או סשנים. הוא צריך לרצות
אישה לידו.
היא . . . היא נפלאה בכל כך הרבה מובנים, שיש כאן בטחון מלא בזה ואחריות מלאה על זה.
אז רק בשביל החלק הטכני. היא במרכז, גוש דן. היא איפה שהוא באמצע שנות ה40 .
והיא פרי כל כך בשל שמחכה לקטיף שלה.

אני יכול לכתוב עוד מלא עליה. אבל אעצור כאן.
דברו איתי. המסר יגיע לאן שצריך. מבטיח.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

אנחנו עדיין מחפשים לנו. 
אני בכוונה לא ספציפי, כי מה שאנחנו מחפשים לא ספציפי.
בהגדרה הכי רחבה, זה חברה בדסמית. 
יותר בכיוון של זוג, יותר בכיוון של שולטת ונשלט. 
אבל באמת כל האופציות פתוחות, ושיח שיעניין וידליק אותנו ( טוב נו, אותה ) 
יזרום קדימה. לאן ? לא ממש ברור ולא ממש משנה, קפה ושיחה טובה, או סשן
מהסרטים שישאיר אותנו מחוסלים שבועיים, או כל מה שבינהם.

אנחנו עדיין מחפשים לנו. 
דברו איתנו.
 

הרבה זמן לא כתבתי.
הכל בסדר, בעצם, הכל מצויין לגמרי.
הצורך בכתיבה הוא שלי, לא שלה. או לפחות ככה זה היה עד עכשיו.
אולי זה משתנה עכשיו.
בכל מקרה, בהתחלה, הצורך לכתוב היה רק שלי, לה לא שינה ולא כל כך הזיז.
ולכן היא לא מנעה ממני.
עבורי זו היתה דרך לגעת בחוויות שלי שוב, לחפור עוד קצת במקומות האלו,
להיות קצת ערום מול העולם, ובטח עוד כמה דברים.
ככל שהיחסים התעצמו, התקרבו, העמיקו, הפכו אינטנסיבים יותר, ככה הצרכים שלי סופקו יותר ויותר בתוך היחסים, הרעב שלי פחת,
והייתי צריך לכתוב פחות ופחות.
עד שהפסקתי לכתוב. אין לי צורך.
היום זה שלה. לפני שנפרדנו היא ביקשה פוסט. לי אין צורך לכתוב אותי יותר.
עכשיו זה הצורך שלה שאני אכתוב אותי.

*

ככל שהזמן עובר, ואנחנו מעמיקים ומתקרבים ומשתחררים, הביטחון שלנו גדל,
וגם הביטחון שלה לתבוע .
לתבוע אהבה כואבת.
זה קצת מזדקק לזה עכשיו.
פחות עונשים, פחות סשנים, ויותר אהבה. אהבה כואבת.
כמו שהיא אמרה היום " אותי אוהבים בכאב"

עכשיו היא יכולה להגיד בחיוך של מלאך, "אז נאכל ואז נעשה מנוחת צהרים
ואז נעשה סקס, סקס כואב מאוד, אתה תוכל לתת לי את הכאב שלך, לאהוב אותי בכאב"  או משהו דומה לזה.

ואנחנו במיטה, צמודים לגמרי, רומנטים, והיא מכאיבה, לא כי עונש, לא כי סקס, למרות שזה גם מגרה אותה מינית, אלא כי זה ממלא אותה, כי ככה אוהבים אותה.
ואני אומר תודה, תודה שהיא נותנת לי לאהוב אותה. לאהוב אותה בכאב.
וזה כואב רצח, ואני צורח בכאב ומתפתל בכאב, והיא מאושרת, היא ממש לגמרי מאושרת.
וזה מפשיר אותי, זה מפיק ממני משפטים שמאד קשה לי להגיד.
זה מוציא ממני את הצורך לשרת אותה, להיות שלה, לשלם על זה. להקריב לה ולהקריב עבורה. ולהגיד את כל זה.
ושנינו יודעים שזה חוזר שוב ושוב, ושהיא מקבעת את זה בי. ובה. ושהיא עושה אותי שלה ככה. שלה.

אחר כך שנינו בהיי מזה, שנינו קרובים כל כך ואוהבים כל כך.

אחר כך, כשאני קופץ לכמה דקות לאן שהוא, הפטמות שלי כואבות עם כל צעד שאני הולך. ממש כואבות מהליכה. הפטמות.
היא בודקת איתי כמה ימים הפטמות הולכות לכאוב לי, וכשאני אומר שכנראה יומיים שלושה, היא מאושרת.

*

אנחנו קצת סימביוטים, אני זורק משהו, היא לוקחת אותו מכניסה בו משלה ומחזירה אלי, אני בתורי מוסיף משלי ומחזיר אליה, וככה אנחנו לא בדיוק יודעים מה שייך למי, ואיך הדברים הגיעו לאן שהגיעו, כל זה בשביל להגיד . . . .

אנחנו מחפשים קצת פומביות וקצת לצרף ולהצטרף.
זה אולי התחיל ממני, אבל עכשיו זה שלה.
אין לה ממש ניסיון בלצרף, בפגישות עם יותר מאחד על אחד, אבל יש לה רצון להתנסות, לבדוק, להרחיב גבולות, ללמוד. לגלות דברים חדשים.

אז הדברים לא מאד מוגדרים, הסנריו לא מאד מוגדר, הסשן לא מאד מוגדר,
אפילו מי שאנחנו מחפשים לא מאד מוגדר,
הקווים הכללים הם כנראה, זוג, שולטת ונשלט, ובעדיפות שניה כנראה נשלט.
עוד בקווים כלליים, כנראה אנשים שנמצא חברה איתם מעבר לסשן לסקס ולבדסמ.
עוד בקווים כלליים לפחות איזה שהוא התאמה בדסמית, ואפשר לקרוא בבלוג שלי
איפה אנחנו נמצאים, חוץ מזה שהיא הייתה רוצה להכאיב פיזית בערך
פי 12 מיליון יותר ממה שהיא מכאיבה פיזית היום.
היא לא נשלטת בכלום, והסיכוי שתהיה באקט  כנשלטת מאד מאד נמוך.
היא גם לא דו, היא אוהבת נשים, אבל לא בסקס, והסיכוי לאקט מיני בינה לבין אישה
נמוך מאוד, מצד שני, היא מצפה שגבר שיצטרף אלינו יהיה בסדר עם אקטים מינים עם גבר אחר.
אלו הקווים הכלליים, גם הם, לא חרוטים בסלע ולא יהרג ובל יעבור, כל עוד
הדברים באמת ידברו אלינו ( טוב נו, אליה ) ויעניינו אותה במקומות הנכונים.
 
 

הצעתי לה שאשים קרח על הלשון, וכשהלשון שלי תהיה קפואה, אלקק לה את התחת וככה אקרר אותה.

פייר ?

אני לא חושב שהיא קיבלה הצעה רומנטית מזו אי פעם.

שבת בצהרים.
היא חוזרת מהעניינים שלה. אני חוזר מהעניינים שלי, ונפגשים במיטה שלי
למנוחת צהרים. שנינו רגועים, יש לנו ים של זמן ביחד, ואנחנו אחרי ים של זמן ביחד.
שנינו מאד בטוב. שבת בצהרים. ביחד. במיטה. המזגן עובד על פול כבר שעות.
מה יכול להיות טוב יותר מזה ?
מה יכול להרוס את זה ?

אני מתעניין בבוקר שלה, מה עשתה איך עבר עליה ואיך היא מרגישה לגבי זה.
היא מתעניינת בשלי, איך היה מה היה וכו וכו.
ובעוד אנחנו מכורבלים במיטה מתעניינים אחד בשני, היא מתחילה לגעת.
היא יודעת לגעת בי, היא למדה אותי. היא מיפתה אותי. בצורה סיסטמתית
ומאד יסודית היא למדה ומיפתה אותי.

זה קל, זה מהר, היא מפעילה מה שהיא יודעת להפעיל.
אני מופעל כמו שהיא יודעת להפעיל אותי, ומאד מהר אני צריך לגמור.

בדרך כלל בשלב הזה יש משחק ארוך מאד, בגרוי שלי.
משחק של להביא אותי לקצה שוב ושוב ושוב.
אני מתחנן שוב ושוב ושוב לגמור. אני לגמרי בקצה במקומות האלו.
התשובה כמעט תמיד היא  - לא.
אבל, יש פעמים שאחרי כמה וכמה לא, מגיע כן.
ויש פעמים שהתשובה היא כן ישר, תופסת אותי לא מוכן.

הפעם, מאד מהר, התשובה היתה כן. כן אני מרשה לך לגמור. כן תגמור.
ושניה אחרי זה אני גומר.

כל הקטע פחות מחמש דקות.

אני מודה לה.
אני תמיד מודה לה, חלק מהפרוטוקול שלנו זה שאני מודה לה, על הכל אני מודה לה.
על כאב על הנאה על הכל.
אני מפרט על מה בדיוק אני מודה לה, סתם תודה כללית לא עובד,
תודה צריכה להיות על משהו מדוייק ומפורט.
אז אני מודה לה, ומסביר על מה אני מודה לה, וחוזר ומודה בפרוט.

וכלום.
היא נשארת בפנים קפואות, מאוכזבות. כלום.

אני שואל מה קרה, למה היא ככה, לוקח לה רגע או שתיים עם עצמה,
ואז היא אומרת, אני מצטערת, זה לא מילא אותי. הגמירה שלך לא מילאה אותי.
התודה שלך לא מילאה אותי.
לא התמלאתי.

אני רואה את האכזבה והחוסר מילוי שלה. רואים עליה הכל, אין לה פוקר פייס.
ואני מסביר.
אני מסביר שרק הגענו, ששנינו עדיין בעולם שמחוץ למיטה שלנו.
אני מסביר שלוקח זמן, להכנס לזה.
אני מסביר שזה היה מהר מידי, שגמרתי מהר מידי והכל היה מהר מידי.
אני מסביר ומסביר ומסביר.
וכשאני מסיים, היא אומרת. " לא התמאלתי."

היא שואלת, למה אתה חושב שנתתי לך לגמור ?
ואני עונה, בשביל לפנק אותי, את יומים מאד מפנקת אותי, אז זה חלק מזה.
והיא עונה, בשביל שזה ימלא אותי. הגמירה שלך היא בשבילי, לא בשביל ההנאה שלך.
הגמירה שלך זה בשביל למלא אותי. לא אותך.
ולא התמלאתי.

וזהו. זו השורה התחתונה של הכל. זו האמת שאי אפשר לברוח ממנה. לא התמלאתי.

ואני אומר משהו על תהליך, על זה שלמלא זה תהליך, שצריך לייצר תהליך בשביל
שזה ימלא אותה.

וזה השלב שבו היא אומרת, לך תביא את האטבים, ואת הקיין, ואת הפלאג, ואת הדילדו.
ואת הכל בערך.

ואני כל כך אחרי גמירה ובמנוחת צהרים של שבת בצהרים.

והיא אומרת, בהכי רגוע והכי שקט, לא התמלאתי, אני אסדר את זה או אטפל בזה
או משהו דומה.

ואחרי זה הגהנום נפתח.
האטבים האלו, אי אפשר לתאר אותם, כל האטבים כואבים, יש  שכואבים מאד,
יש שכואבים מאד מאד, יש שכואבים נורא, אבל אלו, האטבים האלו זה
כמו שהשטן בכבודו ובעצמו צובט אותך, ולא מרפה. אי אפשר לשאת את זה.
אי אפשר להיות בזה. זה פשוט יותר מידי.

והאטבים על הפטמות הכואבות ודואבות ופצועות ממילא.
ועל הביצים. ואני לא יכול לשאת את זה, ואני לא מפסיק להתחנן שתוריד אותם.
והיא אומרת תתחנן תתחנן, אני לא אוריד, אבל תמשיך להתחנן, זה נעים לי
שאתה מתחנן.
והקיין מכה.

והיא מדברת. ואני לא במצב קליטה, אני רק שומע את הטונים, את הלגלוג, את הצחוק, את הבוז, את ה"אתה אומר שתהליך, אם אתה אומר שתהליך אז תהליך,
אז הנה עכשיו נעשה תהליכים, תהליך שהפטמות שלך יתרגלו לאטבים, תהליך שהביצים שלך יתרגלו לאטבים" וכו וכו, אני אפילו לא סגור על מה בדיוק היא אמרה, רק הטונים,
הכל כך שקטים וכלכך לועגים, וכשכואב מאד, הכל כך משועשעים מהכאב שלי.
ואז יש תהליך של להרחיב את התחת שלך, "אתה אומר שתהליך, אז הנה לך, נעשה תהליך, כמו שאתה חושב שצריך לעשות. תהליכים "   והתחת שלי נקרע.

ואני בהיסטריה ,אני לא עומד בזה. הכל כואב מידי, התחת נקרע מידי וכואב, הפטמות בוערות ואני לא מצליח להכיל את הכאב, הביצים בוערות מהאטבים ואני לא מצליח
להכיל את זה. ואני מתחנן עוד ועוד שתוריד את האטבים.

והיא מורידה, אחד אחד כמובן, לאט לאט כמובן. והיא נהנית. היא כל כך נהנית.
ולא מפסיקה לדבר על התהליך, או התהליכים, או משהו כזה.

וכל אטב שיורד, הכאב חד יותר, קורע יותר, בלתי אפשרי יותר.
ואני צורח, ממש צורח, וזה מוזיקה עבורה, שהיא מוקסמת ונהנית מזה.
אני צורח בחוסר שליטה. צורח מכאב.
ואז באטב האחרון שהיא מורידה מהביצים שלי, אני עף מהמיטה, פשוט עף
מהמיטה לפינת החדר ועומד שם מתפתל מכאבים ומיילל מכאבים.
והיא אומרת לי לבוא אליה. ואני בקושי מצליח ללכת. פשוט לא מצליח ללכת.

מעולם לא קרה שעפתי ככה מהמיטה או מאיפה שהוא, ולא קרה שלא יכלתי ללכת, מכאב. מעולם לא.

אחרי שהכל נגמר, אנחנו שוכבים במיטה.
והיא חמה ואוהבת, ומלטפת, ומחויכת ומפויסת, וכשאני שואל אותה, היא עונה,
עכשיו אני כבר מלאה. אתה רואה כמה קל למלא אותי ?
אתה רואה כמה כואב לך כשאני לא מלאה ?
אתה מבין שאתה תמיד צריך לדאוג שאהיה מלאה ?
תראה כמה פשוט הכל.

ירדתי לרגלים שלה. ונרדמנו ככה, כשאני ברגלים שלה.

מנוחת צהרים של שבת.
 

1. לעולם אל תציעו לה לעשות משהו מטורף או משוגע לגמרי, כי היא מיד תסכים, ותציע לעלות דרגה או שש, ולעשות משהו מטורף ומשוגע עוד הרבה יותר.

2. לעולם אל תנצחו אותה בשום משחק או התערבות, זה לא משנה מה שחקתם או על מה התערבתם, תסמכו עלי, אתם לא רוצים לנצח, המחיר יקר הרבה יותר מידי.

עד כאן התובנות מתאמול, ותודה לצופים בדקטלון.

ואני נזכר באלף דברים נורא חשובים שאני רוצה לספר לעולם, בשביל לא לכתוב
מה שאני אמור לכתוב.

זו פעם ראשונה שהיא אומרת לי לכתוב.
ההתחלה היתה הפתעה שאני בכלל כותב, ואדישות מוחלטת לזה שאני כותב,
אם בא לך וזה עושה לך טוב לכתוב, תכתוב בלוג, תכתוב למגירה תכתוב על ניירות
מסטיק משומשים, לא ממש משנה לה.
אבל לאט לאט אחרי עוד פוסט ועוד פוסט, היא התחברה יותר ויותר, ונהנית יותר ויותר,
גם מהפוסטים שלי, גם מהתגובות, וגם מהשיח שנוצר בתגובות.

עכשיו זה פעם ראשונה שהיא אמרה : תכתוב!
אז לא שאין לה אינטרסים כוונות ומעשים באמירה הזו, כמובן שיש לה.
יש לה סיבות משלה למה היא רוצה את זה קבל עם ועדה.
ובכל זאת. זה חדש.

ואני הרבה מאד זמן מול המסמך הפתוח הזה, ואני לא מוצא דרך לכתוב את הדברים
כמו שאני תמיד כותב, זורם וקל. זה רק נוקשה. זה נוקשה כמו רימון שצריך לזרוק,
לספור 4 שניות ולחכות לפיצוץ.

אז הנה.
אתמול ביליתי את הערב בחזיה ותחתון חוטיני מנומר של גברתי.

זהו.
אמרתי את זה.

היא מסביב לזה כבר כמה זמן.
מפלרטטת עם זה ומפלרטטת איתי עם זה, משחקת ובודקת.
ואתמול זה קרה.
טוב. זה לא רק הערב בתחתון ובחזיה.
יש לה שם חדש בשבילי. וזה שם נשי. יש לה דמות חדשה בשבילי, וזו דמות נשית.
יש לה התייחסות חדשה אלי, והיא כמו לאישה.
ויש לה התייחסות חדשה למיניות שלי, וזו מיניות של אישה, יש לה שמות חדשים לחלקים ואיברים בי. . .

אין לי איך להגיד את כל זה בצורה אחרת, פשוט אין לי.
זה לגמרי מביך אותי, גם מולה לא רק כאן. זה לגמרי מקפיא אותי,
זה לגמרי גורם לי ללכת לאיבוד בשניה וחצי, ואני אחד שהולך לאיבוד
פעם בעשר שנים, וגם את זה אני עושה בכוונה.
זה גורם לי לאבד בטחון, זה גורם לי להרגיש לא אטרקטיבי, ואני לרוב
מרגיש מאד אטרקטיבי.
ובכנות. אני לא מצליח להבין איך אפשר לאהוב מישהו שהוא לא ממש מישהו
אלא הוא גם קצת ( או יותר מקצת ) משהי. זה לא מסתדר ולא מתחבר לי.
ואפילו אמרתי לה את זה אתמול תוך כדי, ואחרי שהיא אמרה עשר פעמים כמה זה
מדליק אותה וכמה זה מחמרן אותה, ואחרי שאני רואה שהיא באמת מגורה מזה
עדיין קשה לי להאמין.
אז היא גם גמרה מזה, מזה שאני בתחתון ובחזיה, מזה שהיא מדברת אלי כמו לאישה,
מזה שהיא . .. . ממה שהיא עושה ממני ואיפה שהיא נוגעת.

ובכלל, יש בי כל כך הרבה בטחון עצמי, שאני בתחושה שלא משנה מה ואיך יקרה,
אני אנחת על הרגלים ואצא מזה בשלום. וכאן, פעם ראשונה בכל משחקי הבדסמ
שאני משחק כבר קצת יותר מאלף שנים ( כן, אני כזה זקן ) אני פוחד,
אני פוחד שאני עלול לא לנחות על הרגלים, שאני עלול לצאת לא כמו שנכנסתי,
שאני עלול לאבד את עצמי או לאבד חלקים ממני.

אותה כמובן החשש המאד מתומלל שלי מדליק. לה זה גורם רק לרצות
לגעת שם יותר.

מה שכחתי ?
כמובן, שגם גמרתי ככה. בבוקר.
אבל היא רצתה שני פוסטים. אחד על אתמול ואחד על היום.
אז זה אתמול.

מצטער שיצא כזה נוקשה ולא כמו תמיד.
המשך יבוא, ובהמשך יש גמירה שלי אחרי 3 שבועות ללא גמירה,
גמירה שקשורה כמובן לפוסט הזה, ואז שעה לאחר מכן יש עוד גמירה שלי ( גם שלה )
ואז תביעה לעוד גמירה, שלי. תביעה שלא סופקה. בקיצור, STAY TUNED .
 

היה ערב נפלא.
נפלא בקירבה ואינטימיות שלו, בביחד שלו, ובחוסר בבדסמ שלו,
כמובן, אם לא לוקחים בחשבון שהיא התעקשה שארד על הברכיים ואנשק את רגליה, באמצע החנות הגדולה והסואנת בארץ למוצרי ספורט. . או את העובדה שכשקמתי עמדה
שם מוכרת שהסתכלה על הקטע הזה, שאי אפשר היה לטעות בו, של גבר על הברכיים
מנשק רגלי אישה עומדת. מוכרת צעירונת, שהישירה מבט ושאלה מבלי להתבלבל אם אנחנו צריכים עזרה ואם הכל בסדר. עניתי לה שכבר לא צריך עזרה. שעכשיו הכל בסדר.אנחנו די בטוחים שהיא וחברים הלכו להמשיך להסתכל עלינו דרך המצלמות אבטחה.

באמת שחוץ מזה היה ערב נפלא ולא בדסמי.
היא אפילו היתה גאה שהיא הצליחה לשחק את תפקיד ה Wifey למשך עשר דקות שלמות.

אבל בלילה, באמצע הלילה, היא לא הפסיקה להתהפך במיטה, וזה הפריע לי לישון, ובערך מארבע נשארתי ער.
באיזה שהוא שלב היא הרגישה בזה והתעוררה ושאלה מה קורה ולמה אני לא ישן, וכשעניתי לה, היא היתה כלכך מלאת אשמה, שהיא אפילו שאלה אם אוכל להרדם אם אגמור, ולא גמרתי מעל לעשרה ימים כבר. התפלאתי מאד, שאלתי אותה איך ככה בקלות. ודברנו כמה משפטים על אשמה, על תחושת אשמה,
והיא מרגישה כל כך אשמה שאני לא ישן בגללה, שהיא מוכנה אפילו שאגמור.

בבוקר, וזה נעשה הרגל כזה כבר, היא מביאה אותי לקצה, לסף גמירה, לשניה לפני גמירה, משחקת בפטמות שלי, מושכת אותן ומכאיבה להן, אני מאד מתגרה, מאונן, ואז על סף גמירה מבקש רשות לגמור, והיא מסרבת. כמובן.
גם הבוקר ככה, ועל סף גמירה אני כל כך מתחנן שתרשה לי לגמור, רק הפעם רק קצת , וכלום. והיא גם קצת מגורה מזה, ושמחה ומאושרת, ולוחשת לי בקול מתוק, לא היום. היום לא. ואני מתפתל מתסכול, ממש מתפתל ומיילל מתסכול, אני באמת שניה לפני גמירה.
והיא רק מחייכת שמחה ומאושרת. דקה אחרי זה, כשאני קצת נרגע, היא אומרת לי
אתה רואה כמה קל זה לעשות אותי שמחה ומאושרת ?

והפטמות שלי בוערות מכאב, הזין שלי עומד להתפוצץ הביצים שלי נפוחות מימים רבים כאלו
של סף גמירה שוב ושוב ושוב, ובלי גמירה, עונה לה, כן גברתי, זה מאד קל לעשות אותך מאושרת ושמחה.
זה קל כואב מתסכל ומייסר לעשות אותך שמחה.

והיא עונה, בלב שלם לגמרי, בתגובה שלמה לגמרי בלי שום הרהור,
נכון, זה כואב ומתסכל ומייסר לעשות אותי שמחה. זה נכון.

ואין בה שום אשמה על זה. אפילו לא טיפונת מיקרוסקופית אחת של אשמה על זה.
כלום.

לך תבין נשמה גדולה רגישה עדינה ו. . . סדיסטית.

גם הבוקר הוא בוקר טוב ונפלא. 

תודה גברתי.

אני יודע אני יודע, הכותרת, תכף נגיע לזה.
רק לפני זה, אני חייב, לגמרי חייב, לבשר,
אתמול אכלתי את התחת הכי יפה הכי סקסי הכי ריחני הכי הדוק והכי טעים והכי מתוק בכל הגלקסיות המוכרות כולן.

זהו. הייתי חייב.

בעצם זה לא התחיל בלזיין אוויר, זה התחיל בלזיין לה את היד.
כבר כמה זמן, היא עלתה על זה, שזה נורא משפיל שאני אזיין את היד שלה,
שוב ושוב ושוב, והנורא משפיל שלי, מדליק את הנורא מדליק ומגרה שלה.
ואז היא שידרגה קצת, וכשאני יורד לה או מאונן אותה, היא לוחשת לי, תזיין לי את היד קצת, ואז משנה תנוחה, בדוגי, בדוגי תזיין לי את היד, וככה היא עושה איתי סקס.
אני יורד לה או מאונן לה, ומזיין את היד שלה בתנוחות משפילות, והיא מתמוגגת מתחרמנת ולוחשת לי משפטים כמו " תראה לי איזה גבר אתה, תזיין חזק . . תזיין לי את היד חזק, תראה לי איזה גבר אתה". כאלו משפטים.

אבל אתמול זה שודרג.
אתמול כשאני עומד ערום לפניה, עם כיסוי עיניים, והיא תולשת את הפטמות המיוסרות
והדואבות שלי  ( גברתי, את מתעללת בפטמות שלי ועושה אותן כל כך גדולות ועומדות ובולטות. . . כן, זה פרוייקט, זה פרוייקט שרק התחיל ) ומתעללת בי באופן כללי.

ואני מסטול בין כאב לבין גרוי לבין לנשום אותה לבין להרגיש אותה לבין עוד גרוי ועוד כאב, היא מחזיקה לי את הזין ואומרת לי תזיין לי את היד קצת. ואני מזיין לה את היד, והיא משחקת במגע בין גרוי לבין תסכול, מגע מלא מייצר גרוי וסף גמירה, מגע מרפרף מייצר תסכול, ופי מאה תסכול כשאתה על סף גמירה.

ואז היא מזיזה את היד שלה לגמרי ואני ממשיך לזיין את האוויר עוד שניה או שתיים, והיא קולטת את זה, אני עם כיסוי עיניים, ולא רואה אותה, אבל את החיוך שנמרח לה על הפנים אפשר היה לשמוע, והיא אומרת, תמשיך לזיין את האוויר, עוד, תמשיך ואל תפסיק לזיין את האוויר.

והפרץ צחוק שלה, איזה פרץ צחוק זה היה.
והיא לא מפסיקה . .. " תשמע, אתה ההצגה הכי טובה בתל אביב מאז הקורונה, מי אמר שסגרו את הקאמרי?"  "אתה נראה כל כך עלוב ופאתטי ככה, חבל שאתה לא יכול לראות. אם יש משהו לא גברי, זה זה.

אני חושבת שאני לא אוכל יותר להזדיין איתך אחרי שראיתי אותך ככה מזיין את האוויר"
וככה, עוד ועוד ועוד, ולא נגמר לה, היא לא מפסיקה להנות. ועוד כאב ועוד משחקים ועוד מגע, ושוב ושוב חוזרת לזה, תזיין קצת אוויר בשבילי, תראה לי איזה גבר אתה. תזיין שוב את האוויר. וכל פעם פרץ צחוק והנאה כאילו זו פעם ראשונה שהיא רואה את זה.

אחרי זה, כששוכבים מחובקים במיטה ומדברים, היא אומרת " הלזיין אוויר הולך להשאר איתנו הרבה מאד זמן, זה אחד מהדברים היותר טובים ומגרים שעשית עבורי לאחרונה".

אחרי עוד אין סוף שעות ואין סוף גרוי ואין סוף על סף הגמירה וכמעט גומר ואסור לגמור. ואחרי כל כך הרבה ימים ללא גמירה.
אני מתחנן לגמור, מאד מאד מאד מתחנן לגמור. נואש לגמור בתחינות שלי.
והיא אומרת " רק אני יודעת מתי אתה תגמור"
ואימפולסיבית אני עונה לה, " נה, אפילו את לא יודעת מתי אני אגמור"
והיא, כנה כל כך, תמיד כל כך אמיתית וכנה, עונה לי " זה נכון, אני באמת לא יודעת מתי תגמור, אבל יש לי תחושות בעניין, יש זמנים שאני יודעת בוודאות שאין מצב ואתה אפילו לא קרוב לגמירה, ויש זמנים אחרים שבהם אני יודע שזה קרוב, שאולי עוד יום או יומיים או שלושה.
עכשיו זה זמן כזה, יש לי תחושה כזו, יכול להיות שמחר או מחרתיים, אתה תגמור, אולי"

ואני כל כך סובל, ומיוסר, ונואש, וסובל וסובל וסובל.
והיא מחייכת כמו מלאך, ובקול הכי מתוק שלה אומרת, אתה כל כך טוב לי ככה, כשאתה סובל.
אתה כל כך סקסי כשאתה סובל בשבילי, אתה גבר שווה כשאתה סובל עבורי.
זה טוב לנו שאתה ככה סובל, זה מקרב אותנו. זה עושה את הביחד שלנו נעים ואינטימי.
אתה הולך לסבול עוד כל כך הרבה, זה כזה מקסים. תגיד לי תודה שאני נותנת לך לסבול עבורי.

אתמול בלילה אכלתי את התחת הכי טעים הכי סקסי הכי מתוק והכי מטריף בגלקסיה שלנו ובגלקסיות השכנות, אמרתי את זה כבר ? כן ?
 

היא שמחה כמו ילדה קטנה שקיבלה חוברת צביעה חדשה.
היא מאושרת כמו ילדה תמימה שאוהבת את העולם והעולם מחזיר לה אהבה פי עשר.
החיוך של האושר שלה מסוגל למסמס כל קיר, ולא חשוב מכמה בטון הקיר הזה בנוי.
כשרואים את החיוך הזה שלה מאושרת, מקבלים מן תחושה מוזרה כזו של . . . " אה, וואלה, נכון, באמת החיים יפים וכלום
לא נורא באמת" ולא חשוב בתוך איזה אסון נמצאים.

ולכן כשהיא עצובה, כשאין חיוך על הפנים שלה, זה כל כך קשה, זה כל כך ההפך מכל מה שכתוב למעלה.
זה אסון, כשהיא פשוט סתם עצובה. ( אתה יודע סול, אנשים גם קצת עצובים לפעמים, זה בסדר. כך היא אומרת. ואני מהנהן בראש
ואומר לה שכן ובטח ויודע וזה בסדר, ובלב אומר מה פתאם זה לא בסדר בכלל בכלל )

אתמול כשנכנסתי היא היתה עצובה. פשוט עצובה.
זו לא הפעם  הראשונה שהיא עצובה.
אבל אתמול כלום לא עבד יותר. כל הכשרון שלי וכל היכולות שלי, וכלום.
היא רק הנהנה ואמרה, אתה לא אשם, זה מן יום כזה. מחר זה יעבור. ונשארה עצובה.

והמחשבה הזו, שיש דבר אחד שיעשה אותה שמחה ומאושרת שוב. דבר אחד.
והתהיה ביני לביני. אם הגענו לזה. והמחשבה על התיבת פנדורה שזה פותח.
המחשבה על מה יהיה כל פעם שהיא לא תהיה מאושרת מספיק, שמחה מספיק.
ודחיתי את המחשבות האלו שוב ושוב, והיא נשארה לא מאושרת שוב ושוב.
ולא יכלתי את זה יותר. לא יכלתי לראות אותה ככה, את האישה שאפילו אלוקים מחייך אליה. עצובה.

נגשתי אליה ואמרתי. בבקשה תכאיבי לי.

היא יודעת שאני לא אוהב כאב, לא נהנה מכאב, שכאב כואב לי. וכשכואב לי אני מתחנן שהכאב יפסיק.
היא יודעת את זה מהרגע הראשון, איפה שהוא זה אפילו איים קצת על הקשר, כי היא מאד אוהבת להכאיב.
היא היתה קצת בהלם, שאלה שוב, מה אמרת ?
וחזרתי על זה, בבקשה תכאיבי לי.
והיא שאלה, זה מה שאתה רוצה ? שאני אכאיב לך ?
ועניתי . בשקט. לא. מה שאני רוצה זה שתהיי שמחה ומאושרת.
והיא שאלה, אז למה אתה מבקש שאכאיב לך ?
ואני עונה, בשביל שתהיי מאושרת.

פאסט פארוורד על זה שתי דקות קדימה.
ואני קשור על המיטה. על הבטן. מפוסק לגמרי, מתוח וקשור לרוחב המיטה. עם כיסוי עיניים.
והיא מתחילה. בלי מילים. עם מקל. מקל עץ דיי עבה ומאד כואב.
ושקט, ורק הרעש של המקל יורד עלי שוב ושוב ושוב, ואנקות הכאב שאני משתדל להחניק,
היא אוהבת שסובלים בשקט עבורה, בלי דרמות בלי רעש בלי יללות ובלי צרחות. תהיה גבר היא אומרת,
לא ילדה קטנה.

וזה לא נגמר, הכאב, המכות מהמקל, על התחת, על הירכים, בתוך הירכים. זה לא נגמר.
והיא מדברת אלי. אני לא זוכר מה נאמר. אני רק זוכר שנאמרו דברים מקבעים. ממש מקבעים.
בשיא הכאב שלי מקבעים. אתה תהיה כנוע. אתה תהיה צייתן. אתה תעשה מה שאומרים לך. אתה תהיה טוב לי.
כאלו משפטים מקבעים.
ואני כל כך רוצה להיות כל זה בשבילה, שאני צועק כן עוד לפני שהיא מסיימת את המשפט.
והיא ממשיכה וממשיכה. להכאיב. ולדבר. אתה תסבול בשבילי. כמה שאני צריכה אתה תסבול בשבילי.
אתה תעשה אותי מאושרת ושמחה. תעשה כל מה שצריך בשביל שאהיה מאושרת ושמחה.
זה טוב לך שאני מאושרת ושמחה. וכואב כואב כואב כואב.

כמה זמן לאחר מכן אני מרגיש שהיא מתחילה להנות, אני מתחיל להרגיש על הגוף שלה, על התנועות שלה,
על הנשימה שלה, על הקול שלה, שהיא מתרככת.
אז אני מעז ושואל אותה, " את מרגישה נאהבת ? עכשיו את מרגישה נאהבת ?"
השאלה הזו מכה בה, וכואבת לה, אני שומע בקול שלה איך הוא הופך לחד ונוקב.
אבל היא תמיד נאמנה לעצמה ותמיד כנה. היא ממשיכה להכאיב ועונה לי : "כן. עכשיו אני מרגישה נאהבת,
ככה אני מרגישה נאהבת" ואחרי שתיקה קצרה ובלי להפסיק עם המקל עץ. שוב " היום אני צריכה להיות נאהבת ככה,
ביום אחר בדרך אחרת. היום ככה אני נאהבת. בכאב שלך"
אני מרגיש שהאמירות האלו קשות לה. אני מרגיש ששנינו חוצים גבולות, למחוזות חדשים, כל אחד במקום שלו.

אחרי עוד זמן, הרבה זמן של כאב.
זה נגמר.
היא משאירה אותי קשור למיטה. ונשכבת לידי.
היא חמה כל כך, רכה כל כך, מלטפת כל כך, אוהבת כל כך.

זו לא אותה האישה שהיתה כשהגעתי. זו אישה שונה לגמרי.
האישה שהיתה כשהגעתי היתה עם בור בלב, בור מלא עצב.
האישה שנשכבה לידי, היתה אישה עם אהבה שעולה על גדותיה ורוצה להציף את כל העולם.

וזה לא מפריע לה להמשיך את השיח, ברוך, בעדינות, בליטוף,
אבל המילים אותן מילים. אתה תהיה כנוע לי, אתה תהיה מרצה ונותן עבורי. אתה תהיה עבד טוב לי.
וגם  . . .
אני ארגיש נאהבת בכאב שלך, בכאב שאגרום לך. מתי שאצטרך להרגיש  נאהבת ככה, אתה תתן לי את זה.
ואני עונה לה. את תקחי מה שאת צריכה לקחת בשביל להרגיש נאהבת. את תעשי מה שצריך בשביל להיות שמחה. מאושרת.

ושקט. רק חיבוקים ארוכים ארוכים, וליטופים. ושקט. שלווה.

וכל היום היום. החיוך לא ירד מהפנים שלה. וזה מילא אותי כל כך.