כשהמזוכיזם שלך אפילו לא מתחיל להזיז לסדיזם שלה.

אנחנו גונבים לנו מנוחת צהרים יחד.זה באמת גונבים, כל כך נדיר שנוכל לנוח באמצע היום יחד חוץ משבתות, שגם אז זה נדיר.

את מדברת הרבה על המנוחת צהרים יחד הזו, מצפה ומחכה לזה. זה באמת כייף.
זה חלק מהביחד שלנו, מהאינטימיות שלנו, מהסימביוזה שלנו. זה כל כך אנחנו.

וכשאנחנו מגיעים למיטה סוף סוף, ונרגעים מהעולם בחוץ סוף סוף, ואחרי שאנחנו קצת ביחד, וקצת נוגעים, וקצת פה וקצת שם, הגיע הזמן לעצום עיניים לשעה.
אנחנו נרדמים מחובקים, גוף לגוף, פנים לפנים, קרוב קרוב, לרוב אנחנו נרדמים ככה.
ואז כמה דקות אחרי, לא יודע כמה, אני כבר חצי ישן, הנשימות שלך מלמדות שאת ישנה לגמרי, אני מתהפך, עם הגב אליך.

את תוך כדי שינה מחבקת אותי מאחורה, את כמעט תמיד עושה את זה, עוטפת אותי ככה, 
ואני תמיד טיפה נבוך, זה אקט גברי, לעטוף ככה מאחורה בשינה, וזה אקט טיפה נשי, להיות עטוף ככה, מאחורה, מכורבל בתוכך. 
זה מביך אותי, אבל זה גם מאד נעים לי, ואת אף פעם לא שמה לי את המראה הספציפית הזו מול העיניים או משפילה אותי עם זה, אז אני מרשה את זה לעצמי.

הידיים שלך מלטפות אותי, זה גם קצת רגיל, מלטפות את הגב, את הכתפיים, מלטפות. .. 
רק שהפעם הן גם יורדות לתחת, זה כבר קרה בעבר, אבל זה נדיר, והפעם הידיים שלך ממש ממזמזות, לא רק מלטפות, ממזמזות. כמו שגבר ממזמז תחת של אישה. בלקיחה, בבעלות, באסרטיביות ועליונות. 
זה נעים לי, זה כנראה עוד הרבה יותר נעים לי ממה שאני מוכן להודות, ואני קצת מתמסר לזה וקצת מפקיר את עצמי לזה ופשוט מרפה ונותן לזה להיות.
את ככה מאחורי, מחבקת אותי מאחורה, וממזמזת לי את התחת כמו גבר שממזמז אישה.

אבל אחרי כמה דקות, המזמוז הזה הופך אלים יותר ויותר, וחודרני יותר ויותר, 
יש איזה רגע, שאת מפסקת אותי, ממש בכוח, ואז את רוכנת מעל התחת שלי, מסתכלת, מפסקת ומסתכלת, בודקת, אני מרגיש את הנשימות שלך קרוב קרוב לתחת שלי, אני כל כך פעור לך, ואת לוקחת את הזמן, פוערת, מזיזה, מועכת, פוערת שוב, מסתכלת, זה כזה ערום, ולמרות שיש בי צד שרוצה להמנע מהערום המאד משפיל הזה, מהחדירה הבוטה הזו להכי סגור ואינטימי שלי, למרות זאת, אני מרפה יותר ומאפשר יותר, נותן את עצמי, וכן, יש בזה משהו נעים לי, אני צריך אותי ערום לך לגמרי, וצריך אותי פעור לך לגמרי, וצריך אותך בכל מקום בלי רווח ממני בכלל.

ואת עושה אותי כל כך האישה שלך שם, כל כך הנקבה שלך שם, ובזה, את עושה אותך, הגבר שלי.

ויש רגע שאת צובטת אותי שם, בפי הטבעת, אני אפילו לא מבין איך את מצליחה או מה בדיוק את עושה, רק שזה כואב מאד, ומשפיל כל כך, אני לא חושב שאי פעם צבטו מישהו בחור תחת. אני חושב שאני ראשון בהיסטוריה. 

ואז את הופכת אותי, ואת ערה לגמרי כמובן, ומגורה לגמרי כמובן, וכל הדברים שאת כל כך נהנית מהם, המכות לביצים, וההתמסרות שלי לזה, לשכב ככה על הגב ברגליים פסוקות רחב, מאפשרות לך אין סוף נגישות לביצים שלי, ולא להזיז ולא לסגור את הרגלים כשעוד סטירה ועוד סטירה ועוד מכה ועוד מכה לביצים, אני רואה אותך נהנית, את נהנית להראות לי כמה את נהנית מלהכאיב לי, והפטמות שלי שנמשכות ומסתובבות ונמעכות שוב ושוב ושוב, והן כבר בגודל מפלצתי, שאת אומרת כמובן שהן לא מספיק גדולות, הכל סטנדרטי והרגיל שלנו. הרגיל שלך.
בסוף כשאת מתעייפת ושוב שוכבים מחובקים, את מסתכלת לי עמוק בעיניים מקרוב קרוב ואומרת, פשוט אומרת, במין נחרצות פשוטה וברורה, כאילו אמרת "חם היום" את אומרת, "החור תחת שלך רוצה שאני אבעל אותו, הוא מבקש את זה וצריך את זה" 
ועכשיו זו אמת בלתי ניתנת לערעור. ( ואת כמובן מצפה שיהיה הרבה הרהור שלי על הבלתי ניתן לערעור שלך)

וזו היתה שנת צהרים, שלא ישנת בה יותר משלוש דקות. וגם אני לא.

ואז הלכנו לקנות לך ויבראטור חדש ומגניב.
אבל חזרנו עם דילדו לתחת שלי, וחוקן, גם לתחת שלי. וכן, גם ויבראטור עבורך.

ואז הגיע הלילה, וכל הקניות המדהימות שלנו היו על השולחן.
ובטלוויזיה היתה מלחמה. 
וכל השיח שלנו עבר למה עושים אם הטילים מגיעים לגוש דן ומה התוכניות.

והקניות שרק לפני שעתיים שלוש היו כל כך מחרמנות ומפתות ונועזות ומדהימות,
נשארו על השולחן כחפץ זר תלוש וחסר חשיבות.
 

אני אפילו לא יודע איך ואיפה להתחיל את הפוסט הזה. אני כותב כשכולי עדיין בזה ועדיין מנסה לפרש ולהבין את הניואנסים של זה.

מהיום הראשון של הקשר הגמירות שלי היו רק באישור שלה, אני בקשתי שזה יהיה גם רק יחד איתה ולא באוננות כשהיא לא נמצאת, והיא הסכימה להוסיף גם את זה.
זה מאוד חיבר אותנו, גם אם עבורה זה היה קצת מובן מאליו. עבורי זה היה חדש ומסעיר ומאד מקרב, לגמור רק ברשותה, רק איתה.

ההתחלה הייתה קשה מאוד, ההתאפקות הייתה בלתי נסבלת, הדיאטה היתה חריפה וחדה מאד, מגמירה או שתיים כל יום, לממוצע של פעם בשבוע  שבועיים, ולפעמים גם יותר. 
עם הזמן נראה כאילו הגוף קצת התרגל לזה, ולפחות ביום יומיים או שלושה הראשונים לאחר גמירה אין דחף חזק לגמור שוב, הדחף הזה מתחיל להבנות לאחר כמה ימים.

עוד דבר שקרה עם הזמן זה התעצמות הטיז אנד דינייל, TEASE & DENIAL , מהיום הראשון זה היה תחום חזק ומשמעותי עבורה, תחום שהדליק אותה, גם מינית, גם בשליטה שלה, גם בתסכול ונואשות שלי, בהכל. אחד הדברים היותר חזקים מעוררים ומספקים עבורה, וגם עבורי זה היה חזק, משהו חזק מאוד, משהו סימבולי מאוד לשליטה שלה עלי, לכניעה שלי אליה, לסימבוליקה כמה ההנאה או הסבל שלי באצבע הקטנה שלה, תרתי משמע.
ועם הזמן, מעל שנה יחד, זה נעשה לה הרבה יותר קל, הרבה יותר מדויק, הרבה יותר זמין, זה נעשה לה טבע. היא למדה על אילו כפתורים ללחוץ, והיא לוחצת עליהם כמו שקליידרמן  מנגן פסנתר, בקלילות בוירטואוזיות ובתוצאות מופלאות, ללא יוצא מן הכלל.
וככה עם הזמן זה הולך ומתעצם הנושא הזה, התכיפות של זה, העוצמה של זה, הזמן שאני מבלה על הקצה, וזה כל כך על הקצה שלרוב ממש עוד נגיעה קלה ואני גומר, לרוב זה מרחק של פחות משניה מגמירה, אני לא מגזים, ולרוב, ממש ממש לרוב, יש יציאה של זרע, קצת יותר או קצת פחות, בלי גמירה. היא למדה לשלוט בזה. 
לרוב בלילה שאנחנו ישנים יחד, יהיה טיז אנד דינייל גם בלילה לפני השינה, וגם בבוקר לפני הקימה, וככה אני בזה כשאני נרדם, אני נרדם כשאני על הקצה או אפילו מעבר לקצה, ואני בזה ביום שלמחרת, כל היום, לתוך זה קמתי. 
וזה נעשה סטייט אוף מיינד, וזה קשה מאוד. מאוד.

כל זה הקדמה.

בעצם, עוד דבר אחד נוסף.
הגמירות שלי לא תלויות בכלום, חוץ מהחשק שלה באותו הרגע, מה בא לה באותו הרגע,
וזה לגמרי טריקי, כי התסכול והנואשות שלי מדליקות אותה מאוד, אז אין לה אינטרס מובהק שאני אגמור, להוציא רגעים בודדים פה ושם, וזה לגמרי בלתי ניתן לצפיה, מתי זה יקרה, פשוט יבוא לה שאגמור אז אגמור, זה יכול להיות יום אחרי יום, או בעוד שלושה שבועות, לגמרי בלתי ניתן לצפיה.
ולכן אי אפשר להתכוונן נפשית לזה, ולכן יש לי מעגל של ציפיה ואכזבה, שגם ממנו היא נהנית.
בכלל, פגיעה העלבה עלבון וכו' הן לא מילים גסות בקשר שלנו, להכאיב זו לא מילה גסה בקשר שלנו, וללהכאיב יש הרבה דרכים, לא כולן פיזיות, כן כולן כשרות ורצויות על ידה.

כאמור, כל זה הקדמה.

בשלושה שבועות האחרונים יש עליית מדרגה בזה שאני לא גומר, גם מבחינת זמן, זה הרבה זמן אפילו עבורנו, אבל בעיקר בטיז אנד דינייל, בעיקר שם, בשבועות האחרונים אני כל כך הרבה יותר על הקצה וכל כך הרבה יותר פעמים ויותר זמן ויותר קצה, הכל יותר, הכל מציף, הכל בקצה.
אני מדבר את זה, לפני שבוע לערך, ברגע של חום וקירבה והתרפקות אמרתי לה, את יודעת שהיום זה שבועיים שלא גמרתי, ואני מאד מאד צריך. 
טעיתי ברגע, התגובה שלה הייתה הדלקות מיידית, ואמירה, "אני רוצה חודש"
בימים שלאחר מכן, דברתי את זה עוד ועוד ועוד, אמרתי כמה אני קרוב לקצה שלי, כמה זה נעשה לי בלתי אפשרי, וזה כמובן רק הדליק אותה עוד יותר, הסנסור היחיד שזה נקלט בו היה הסנסור הסדיסטי שלה, הרעב לתסכול לכאב ולפגיעה שלי.

ושלא יובן לא נכון, אין פה תלונה שלי, אין פה משהו לא בסדר, אין פה משהו שחורג ממה שמותר ורצוי ביחסים שלנו, אין פה משהו אסור.
כל מה שכתבתי הוא רק תאור מצב.

אתמול בצהרים, אחר הצהרים למעשה, נכנסו לנוח קצת במיטה, מנוחת צהרים קטנה של כמה דקות, וזה שלושה שבועות שאני לא גומר, ואני נואש, אני חייב גמירה.
עבורה זה כמובן אוכל, זה כמובן מדליק מאד, והפעם היא מביאה אותי לקצה ממש, ואז אני חוטף אגרופים לביצים, שוב לקצה, וכשאני שניה מגמירה, הפסקה של כמה שניות, רק שאפסיק להתפתל בטרוף, ומכות לביצים, סטירות, אגרופים, ממוקד לגמרי. שכב על הגב, רגליים למעלה ופיסוק, כמה מכות קטנות בשביל שאני לא ארתע באינסטינקט, ובום, פיצוץ לביצים שאחריו אני מתפתל כמה דקות, ואז שוב, האנד פוסי HAND PUSSY, לזיין לה את היד עד שניה לפני גמירה, ושוב פיצוץ לביצים.
הסוף היה שהביצים כל כך כאבו לי, שהיא רצתה ללטף אותן, ואי אפשר היה, כי כל כך כאב לי.
אמיתי לגמרי, הביצים כל כך כאבו לי שאי אפשר היה בכלל לגעת בהן.
ואני כל כך הייתי זקוק לגמירה הזו. במקום זה רצתי להביא נייר מגבת מהשרותים כי הייתי כל כך קרוב שנזלתי קצת זרע. מבלי לגמור כמובן.

היה לנו ערב נעים יחד, אכלתי יותר מידי, והיה מאוחר מידי, ולא ממש נחנו בצהרים, ככה שהייתי עייף מידי לעוד סיבוב של קצה שוב ושוב ושוב, נרדמתי, ונראה שהיא גם היתה עייפה מידי בשביל להכריח אותי שוב להיות בזה.

הבוקר היא שוב התעוררה חמה, רעבה, ושוב, הדליקה אותי, ושוב ההאנד פוסי HAND PUSSY ושוב כשאני כל כך קרוב לגמירה וכל כך זקוק לגמירה הזו, כל כך נואש לגמירה הזו, אחרי 3 שבועות שלא, וכשאני שניה אחת, לגמרי שניה אחת מגמירה, וכשאני שוב מתחנן את הנשמה שלי שתרשה לי, זה שוב עף הצידה, ובמקום זה, הגמירה שלה. 
גם זה קורה הרבה יותר לאחרונה, היא מביאה אותי לקצה שוב ושוב, ברמה של זולג לי, ברמה של אני צורח, ברמה של אני מתפתל ללא שליטה על מנת לא לגמור, וכל זה מדליק אותה מאד, ואז היא דורשת לגמור, ולאחר מכן הגמירה שלי מעניינת אותה פחות מקליפת השום.

וכך גם הבוקר.
רק שהבוקר לא יכלתי לשאת את התסכול יותר, ודחיתי אותה.
הבוקר אחרי ששוב הביאה אותי לקצה, אחרי ששוב אני מזיין בנואשות את היד שלה, אחרי שאני כל כך מתוסכל מכל השלושה שבועות האלו, ומהצהרים אתמול, מהמכות בביצים במקום גמירה, כשאני חצי ישן ולא לגמרי בשליטה עצמית, כשאני קצת פגוע וקצת נעלב ממה שהיא עושה בי, דחיתי אותה.
היא לקחה את היד שלי ושמה בין הרגלים שלה, שאאונן אותה, ואני הזזתי את היד, היא שמה שוב, והזזתי שוב.
לא יכלתי. 
לא יכולתי לשאת עוד מהתסכול הזה. 
ואולי גם לא יכולתי לשאת את הפגיעה, את איך הצורך הכל כך נואש שלי, איך הנזקקות שלי,
איך זה עף לצד כאילו כלום, חסר ערך וחסר חשיבות, ובמקום זה אני נתבע לספק אותה שוב, בפעם האלף, כשאני כל כך מתוסכל ונואש, נזקק ופגוע.
דחיתי אותה. 
לשניה אחת, אחרי שניה בקשתי רגע, שעוד רגע אני מספק אותה, ורק רגע.
וכמובן שספקתי אותה, לאחר אותו הרגע.
אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

דחיתי אותה.
זה כמובן לא התקבל טוב.

היתה שיחה, היתה התנצלות. יהיה מחיר.

אין פואנטה נדמה לי.
רק כמה מחשבות, מחשבות על הפער בין הפנטזיה לבין המציאות.
בין ההשתוקקות לאישה באמת שתלטנית, באמת לוקחת, באמת דורסת, באמת מכאיבה ומתעללת,
באמת סדיסטית שבאמת מסוגלת לדרוך עלי, לבין הביצוע הפחות ממזהיר שלי ( ולא בפעם הראשונה) כשיום ( או חודש ) המזל שלי מגיע.

רק מחשבות על כמה השתפרתי בכניעה ובנתינה בשנה האחרונה, וזה המון השתפרתי,
וכמה יש עוד להשתפר.
רק מחשבות על זה שהתביעה ממני תמיד גדלה, תמיד מתעצמת, ועדיין, איפה שהוא, אני אף פעם לא באמת מצליח לספק את כל מה שהתביעה ממני ( היא ) מצפה שאספק.

ושוב, וזה חשוב לי מאוד להגיד.
כל מה שקרה, לגמרי לגיטימי ביחסים שלנו, אין פה משהו לא בסדר, אין פה משהו לא תקין.
כמו שהיא אמרה בשיחה לאחר מכן, " מותר לי הכל, מותר לי למתוח את החבל ולגם קרוע אותו" 

זהו.
 

ויש הרבה מה לסכם, הרבה אספקטים של השנה הזו, הרבה דברים חדשים שלא היו מעולם והם שווים פוסט, או מאה.

אבל אולי הדבר הכי מדהים לסכם לשנה הזו,
הדבר שלו היו מספרים לי לפני המערכת היחסים בת השנה עם גבירתי שכך יהיה
לא הייתי מסוגל בשום פנים ואופן להאמין לזה, זה נושא הגמירות, האוננות והגמירות.

זו שנה שלמה עוד שבועיים, שאני לא גומר בלי רשות. 
והרשות ניתנת מאד מאד במשורה, לא חישבנתי, אבל נדמה לי שהממוצע
הוא איפשהו בין פעם בעשרה ימים לפעם בשבועיים.
כאשר היו הרבה מקרים שסגרתי גם חודש ללא גמירה.
לא האמנתי שאני יכול. שזה אפשרי. ככה בפשטות.

זה התחיל לפני הפגישה הראשונה, שנאסר עלי לגמור, לאונן אגב, תמיד מותר לי,
לא רק שמותר לי, אפילו רצוי בעיניה. 
זה הלגמור שאסור, וזה כאמור התחיל עוד לפני המערכת יחסים,
בתמימותי חשבתי שהיא אוסרת עלי לגמור לפני פגישה, מה שנשמע הגיוני
וסביר, יום או יומיים לפני פגישה, ולכן הסכמתי ( כן באמת, זה הנוסח וזו הלשון, של אז. ) 
לו הייתי יודע שהיא מתכוונת, כמו שהיא הסבירה לי, כשהיה הרבה יותר מידי מאוחר,
שזה איך שהיא רואה את היחסים, וזה אלמנטרי עבורה, שלא גומרים בלי רשות שלה,
הייתי נלחם על זה בחירוף נפש ממש. באמת.
רק שההסבר הגיע, כבר הייתי כל כך עמוק באיסור גמירה, שכבר לא היה על מה להילחם,
זו כבר היתה עובדה.

יש כמה צדדים עבורה לאיסור גמירה הזה שלה.
אולי החזק ביותר הוא, ההנאה שלה מהתסכול שלי.
זה פשוט עונה לה באופן ישיר וחזק על הצדדים הסדיסטים שלה,
לאונן אותי פעם אחרי פעם אחרי פעם, עד כדי גמירה, עד כדי נזילה, ממש נזילה של זרע, חצי שניה מגמירה, בלי הגזמה,

ולא להרשות לי לגמור, את התסכול הנוראי שלי היא שותה בקשית. היא מאושרת ומגורה מאד מזה.

זה כמובן קאצ' 22. אם אני נורא נורא מתסוכל ולגמרי חייב לגמור,
היא מאד נהנית מזה ואז אין לה סיבה לתת לי לגמור.
אם אני לא מאד מתוסכל ולא חייב לגמור, אז בטח שאין לה סיבה לתת לי לגמור.
זה דיי מסביר את מספר הפעמים הנמוך כלכך של הגמירות שלי בשנה האחרונה.

צד נוסף, היא באמת ובתמים רואה את הגמירות שלי כשלה, כמשהו שהוא שלה,
לתת או לא לתת, בדיוק כמו נשיקה, שהיא שלה, תרצה תנשק אותי, לא תרצה לא תנשק.
לגמרי באותה מידה היא תופסת את זה כשלה, עד כדי פעמים שהיו לה
ייסורי מצפון אחרי שהרשתה לי וגמרתי.
וזה בעצם הפתח הדי יחידי שדרכו אני יכול לקבל ממנה גמירה,
שהיא רוצה לפנק, ולהעניק, וזה מתגבר על הצורך שלה ביסורים ובתסכול ובחוסר אונים שלי,
שם אפשר לקבל גמירה, אחת לכמה זמן.

ניסינו חגורת צניעות. 
חגורת צניעות זה אחד הדברים היותר חזקים שעבדו במיניות שלי,
אחד הדברים שמאד דיברו אלי, היתה לי חגורה, וגם קנינו חדשה.
היא לא התחברה, וזה ירד מסדר היום מאד מהר.
זה יותר מידי התעסקות עבורה, ומפריע לה בספונטניות של להביא אותי לקצה
שוב ושוב ושוב, מתי שבא לה, זה חוצץ בינה לבין התסכול שלי, ובאופן הזה, מתסכל אותה.
אז זה ירד.

הגמירות שלי, אחת לשבוע שבועיים שלושה או ארבעה,
נעשו מאד מאד חזקות, החזקות ביותר מאז ומעולם, 
והן קורות כמעט תמיד בדרכים משפילות מאד,
ולקול הצחוק שלה ברקע, לרוב כשאני מזיין את הכף היד שלה, או מתחכך על הירך שלה..

דיי בהתחלה, היה אירוע, שאני כבר לא זוכר אותו, אירוע בחיים שלי שלא קשור אליה,
שיצר הרבה לחץ ומתח, והייתי צריך לאונן, זה מה שאני רגיל לעשות 40 שנה במצבים האלו,
לשחרר קצת מתח, בקשתי רשות, וקבלתי רשות לאונן ולגמור.
הלכתי לאונן. והרגיש לי לא נכון, הרגיש לי לא טוב, לא במקום.
ואז התובנה, שזה קצת לבגוד בה, זה קצת להוציא אותה החוצה ממני,
שזה הרבה בודד ולא ביחד כמו שאני רוצה.
לא גמרתי, ובקשתי ממנה שהגמירות שלי תמיד תמיד יהיו יחד איתה, רק יחד איתה,
ולא לבד יותר.
וכך היה בשנה האחרונה. אפילו לא גמירה אחת לבד. תמיד יחד.

לפני כמה ימים דיברנו על זה, 
היא העלתה את הנקודה שהגמירות שלי עכשיו שנה כבר לא שלי בעצם, לגמרי שלה.
אמרתי שזה לא רק הגמירות, זו הגבריות. גבר שלא רק שלא יכול לזיין, אלא גם לא לגמור בלי רשות, הוא לא גבר, הגבריות שלי אצלה ביד, ולא רק הגמירות.

אבל זה כבר נושא לפוסט חדש. 

סיכום אחד קטן משנה מופלאה. שנה משנת חיים. יש עוד. עוד הרבה.
 

לרגל הפתיחה של המבוא של ההקדמה של פרק א בחגיגות השנה לשליטתה הנאורה האכזרית הדורסנית המתעללת והאוהבת, ולאחר שבת מדהימה יחד, גברתי הפתיעה וקבלתי קולר, סוג של, היא נוספה לפרופיל שלי, וחשוב הרבה יותר, אני נוספתי לפרופיל שלה.

ועכשיו לבעיה, קורונה טיים, סגר, וכו וכו, חוץ מאשר סשן שליטה היסטרי ורב משתתפים ( בעבודה ובהכנה)

כשהכל סגור וכלום לא עובד ונגיש, ואפילו להתרחק מהבית אסור, איך חוגגים ? מה עושים ? צריך בדחיפות רעיונות מקוריים נועזים ומסעירים לחגיגות השנה בזמן קורונה ימח שמה.

זה בא בהפתעה אתמול.

זה בעצם מתחיל שלשום, אחרי שבת כל כך טובה ביחד, ואחרי פרידה, כל אחד
ליום שלו, לעבודה שלו, וגונבים עוד כמה דקות בטלפון ביחד,
ואני כנראה בצורה לא מודעת, משתף במשהו חושפני במיוחד, בפנטזיה שלא
בטוח שאני כל כך רוצה לממש, אפילו לא בטוח שאני רוצה לשתף, אבל משתף בכל זאת.
ואז אתמול, בהפתעה, בלי שציפיתי בלי שחשבתי בלי שהתכוננתי,
בכלל התכוננתי לעשות שנת צהרים חמה קרובה ואוהבת מתחת למזגן,
זה פשוט בא, זה פשוט קרה.
ויש סיבה למה זה לא למימוש.
זה כלכך משפיל, כל כך מוחק, שלמה שלא נשאיר את זה בפנטזיה ?
גם נהיה בזה וגם לא נשלם את המחיר של זה.

אבל אותה זה הדליק לגמרי.
והיא פשוט היתה חייבת לעשות את זה.
אז במקום מנוחת צהרים, זה קרה. בהפתעה.
אני לא אכנס לפרטי פרטים של זה, זו לא הנקודה.
אני רק אגיד שהייתי פעור לגמרי, חשוף לגמרי, ונחדר לגמרי, חוץ ממאד קשור
בתנוחה מאד פתוחה ומאפשרת, ונחדרת.  בקיצור. שיא ההשפלה והביזוי והעליבות והנחרדות.

וקרה מה שקרה, והיא אמרה מה שאמרה, מילים מאד משפילות. מאד מורידות.
מאד מנכיחות את  המצב, את איך שאני נראה ובאיזה מצב אני.
מנכיחות את העליבות שלי, את הפתטיות שלי. 

ולא יכולתי להסתכל עליה, מההשפלה, מהמבוכה, לא יכלתי להסתכל עליה.
וכשגיליתי שאני גם לא יכול להתאפק מלהגניב אליה מבטים, כמעט ביקשתי כיסוי עיניים,

ואני כל כך אוהב לראות אותה, במיוחד במצבים האלו, במצבים שבהם אני סובל,
בהם אני מושפל, היא זורחת שם, ההנאה שלה בולטת, זוהרת, ההנאה שלה,
אני ניזון מזה, הגירוי המיני שלי ניזון מלראות אותה ככה, הערך של הכאב שלי
ניזון מלראות אותה ככה נהנית, זה מטריף לראות אותה נהנית. נהנית ממה שהיא מכאיבה ומשפילה ורומסת ודורסת ומוחקת.
והכל רואים עליה. הכל, היא לא מסתירה כלום, בטח שלא את ההנאה או הגרוי שלה.

ולא יכלתי להסתכל עליה, מרוב מבוכה והשפלה.
ולא יכלתי שלא להסתכל עליה, כשהיא כל כך נהנית, 
כשאני כל כך כלי ליצרים הכי סדיסטים שלה, ולהנאה הכי סדיסטית שלה.
לא יכלתי שלא להסתכל עליה כשהיא ניזונה מההשפלה שלי, מהמחיקה שלי, מהעליבות שלי, ניזונה מזה ממש.
איך אפשר שלא להסתכל עליה כשהיא בזה ?
ואיך אפשר למחוק מהזיכרון את הפנים המאושרות שלה. מאושרות ושמחות. מזה.
 

נ.ב. היום בבוקר, שבע בבוקר בערך, היא פותחת את העיניים, והמשפט הראשון שלה, לפני הבוקר טוב, היה -  תביא את הבאט פלאג.

עוד ועוד עינויים, הכאב מטשטש ואני מאבד את הזמן. אין לי מושג כמה זמן זה.
כמה זמן זה עוד יהיה, או מה השעה. רק עוד ועוד גלים של כאב. כל מיני סוגים של כאב.

זה לא ממש משנה לה האיך, הטכניקה לא משנה לה. 
משנה לה לראות אותי כואב. לשמוע אותי צורח מכאב. לראות אותי מתפתל מכאב.
ואז שוב ושוב ושוב. 
הביצים שלי נמעכות שוב ושוב. נמשכות שוב ושוב, מסתובבות שוב ושוב.
ואז הציפורניים בזין. ואז בגב, ואז הציפורנים מתחפרות בבטן ואז בשכמות. ושוב בגב. ואז בפטמות.
סבבים לא נגמרים של כאב. 

היא נהנית להראות לי שהיא נהנית מהכאב שלי. 
אני לא נהנה מהכאב. אני סובל מאד. אני  כואב. מהכאב.
אבל אני כן נהנה מההנאה שלה. 
יותר מנהנה, אני צריך לתת לה את זה, אני צריך לראות אותה נהנית מזה. 
ולשלם מחיר יקר וכואב עבור זה. והיא גובה את המחיר. אבל מראה לי כמה שהיא נהנית מהמחיר שאני משלם.

היא אומרת לי דברים תוך כדי שהיא מכאיבה לי. היא מספרת לי.
כמה זה טוב לנו שכואב לי. לנו. זה טוב. שכואב לי.
כמה זה מחבר בינינו ומקרב בינינו, שכואב לי.
היא מספרת לי, שזו אינטמיות נפלאה, הכאב הזה שלי, שזה רומנטי כל כך שכואב לי ככה.
ובסוף היא מספרת לי שהפוסון שלה מחייך ומרוצה. ושזה הכי חשוב.

בסוף בסוף, כשכנראה אי אפשר להפיק ממני כלום יותר. אחרי שצרחתי כמו משוגע,
אחרי שאבדתי שליטה על עצמי מרוב כאב, בצרחות בהתפתלות בהשתוללות, שוב ושוב, אחרי שכנראה היא סחטה את הסמרטוט הזה
עד שלא נשאר כלום יותר לסחוט, 
היא קמה, ללכת לעשן סיגריה.
אני שרוע על המיטה באפיסת כוחות. מחוסל וגמור,
היא מסתכלת רגע, חוזרת מחייכת,  נותנת לי נשיקה ואומרת , אתה לא צעצוע. אתה מגרש משחקים שלם.

כמה דקות אחרי זה, כשהיא סיימה לעשן, היא חוזרת לחדר,
מתיישבת לידי, ושואלת, תתאר לי כל כאב, מה הרגשת, איך הרגשת, איפה הרגשת, 
מה זה בדיוק עשה. הכל אני רוצה לדעת. תתאר לי. 
תתחיל מהביצים, תגיד לי מה בדיוק הרגשת כשמעכתי לך אותם והשתוללת מכאב.

והתחלנו שוב.
 

חצי שנה זה פרק זמן מאד משמעותי.
אני עוד לא לגמרי מודע לשינוי שבי, 
זה איזה 2+2 שאני מסרב לעשות, למרות שזה לא ממש קשה לחשב.

זה חצי שנה שאני לא גומר בלי רשות. לגמרי ובכלל 
וחצי שנה שאני כמעט לא גומר.
אפשר להגיד שזה חצי שנה שאני לא גומר, חוץ מכמה יוצאים מן הכלל.

ממצב של אוננות יום יומית, לפעמים ואולי לרוב אפילו יותר מפעם ביום,
למצב של שבועות ואפילו חודש, ללא גמירה בכלל.

למצב שבאופן עקרוני אני לא גומר, שהצורך שאני אגמור הוא לא שלי. הוא שלה.
ולה אין הרבה צורך שאני אגמור.
(ולא, לא שהצורך שלי לגמור נעלם, הוא קיים חי ובועט, הוא פשוט נעלם מהמשוואה, מרשימת הדברים החשובים, מאיזו שהיא רשימה בעצם, אה, הוא בעצם, לא נעלם, הוא נמחק, היא מחקה אותו.) 

זה נשמע קלישאתי. אבל זה לא. זה אמיתי.
זה עד כדי כך אמיתי, שלפעמים כשהיא מרשה לי לגמור, יש לה ייסורי מצפון על זה לאחר מכן.ממש יסורי מצפון.
זה עד כדי כך אמיתי, שהיא באמת מצפה שאני אעריך אותה ואעריץ אותה על הרשות לגמור. על המתנה הנפלאה שהיא נתנה לי, גמירה שהיא לגמרי שלה והיא לגמרי נתנה לי אותה. 
ועל כזו מתנה נפלאה, וכן, גמירה אחרי שבועיים שלושה ואפילו ארבעה של מניעת גמירה זה חתיכת גמירה חזקה ומפרקת, זו מתנה נפלאה, ועל כזו מתנה נפלאה מגיע לה כל האהבה שבעולם, והיא מצפה לקבל אותה (גם) עבור המתנה הזו.

ואז יש את ההנאה שלה שאני על הקצה.
וקל לה מאד להביא אותי לקצה, ולהשאיר אותי על הקצה, הרבה מאד זמן.
וזה קורה המון, המון המון, לא חושב שיש יום שאנחנו ביחד וזה לא קורה לפחות פעמיים שלוש.
היא מאד נהנית מהכוח שלה עלי, היא נהנית ממה שהיא מסוגלת לחולל בי.
היא נהנית מהקלות שבה היא עושה את זה. 

והיא נהנית מהנזקקות והנואשות שלי ומהתסכול והייסורים הכל כך בוטים נוכחים ורועשים שלי, שם. על הקצה. ממש על הקצה. מזה היא הכי נהנית.

שם, על הקצה, שניה לפני גמירה, אחרי שבועות בלי גמירה ועם הקצה הזה שוב ושוב ושוב,
אין ספור פעמים, שם אני נואש לגמרי, מיואש לגמרי, נזקק לגמרי, מתוסכל וכואב לגמרי.
ושם היא כל כך נהנית.
שם ברגעים האלו, היא שותה בקשית את התסכול והכאב שלי, את הנזקקות והנואשות,
את ההשפלה והמבוכה. היא ניזונה משם.

וכשאני כל כך על הקצה, בפעם המאה, וזה ממש עוד נגיעה אחת בזין ואני גומר,
עוד שניה אחת, ממש שניה אחת בודדת, שאני גומר, ואני מתחנן, כל כך מבקש כל כך צריך נואש 
ומתחנן, לגמור.
ושם, ברגע הכל כך נואש ומיוסר הזה, הרגע הכל כך מתוסכל ונזקק, 
בראש שלי זה רק להגיד כן, רק להגיד מילה אחת. תגמור, ומה זה כבר עולה לה,
ומה זה כבר קשה לה, להגיד את המילה הזו, ואני כל כך צריך, וזה כל כך קל.

והיא אומרת לי בקול הכי מתוק בעולם.
'אני לא צריכה שתגמור כרגע. אולי בהמשך אצטרך, כרגע אני לא צריכה שתגמור'.
וזה מתפוצץ בתוכי. 
ונדמה לי שרק מהמילים האלו אני אגמור.
ואני לא גומר. 
היא לא צריכה כרגע שאגמור.

ו3 דקות אחרי זה, אחרי 3 דקות שאני נח בהם, ומתלטפים, ואני זז מהקצה
הכל כך מתסכל ומייסר הזה, שוב. חוזרים לשם שוב. חוזרים לקצה שוב.
ושוב להתחנן לגמור, ושוב נואשות גדולה כל כך, ושוב תסכול גדול כל כך.
גדול כל כך עד שאני מרגיש שאני מאבד שליטה על תנועות גוף שלי ועל המילים שלי,
חשיבה לרוב אני מאבד הרבה לפני הנקודה הזו.

חצי שנה, שלא גמרתי אפילו לא גמירה אחת בלעדיה. בלי הידיים שלה עלי.
בלי העיניים שלי בעיניים היפות שלה. בלי העיניים היפות שלה עלי.
חצי שנה בלי גמירה אחת בלעדיה.
וזה כנראה קצת יותר שלי משלה.צורך שלי יותר משלה, צורך שלי לא לגמור בלעדיה.
זה כנראה מרשים אותי קצת יותר מאשר אותה.

בעצם, אותי זה מרשים מאד מאד.
כמי שרוב הסקס שלו במשך עשרות שנים היה עם יד ימין שלו. 
עכשיו אני מסרב שהסקס שלי יהיה בלעדיה.
ופעמים. פעמיים בסיטואציות בחיים שהיו קשות ומלחיצות, והייתי מאוד צריך את הפורקן הזה.
שבמשך עשורים הפורקן הזה בסיטואציות כאלו הקל עלי, פעמיים ביקשתי ממנה בטלפון רשות לגמור.
ופעמיים קיבלתי את הרשות הזו.
ולא אוננתי. לא גמרתי בלעדיה. היה לי לא טוב ולא נכון, גמירה לבד בלעדיה.
ולאחר זמן אמרתי תודה. אבל אני מעדיף לא לאונן, עם כל הקושי שבזה.

והיה בי געגוע גדול מאד, אולי עדיין יש, לאונן לבד עם עצמי.
לרגעים האלו שזה רק אתה ומה שרץ בראש שלך, רק אתה והדמיון שלך.
בלי אף אחת שמנהלת אותך, בלי אף אחת שמסתכלת וקוראת כל נשימה שלך
וכל עווית שלך וכל תזוזה קלה בפנים שלך.
חודשים ניהלתי דיון ביני לביני אם לבקש את זה, לבקש מידי פעם לאונן לבד.
ולא ביקשתי. 
זה או איתה, או כלום. וזו חתיכת הבנה והכרה להכיר ולהבין שזה הצורך שלי ככה. רק ככה.

* אני יודע שאם בשניה הזו,בקצה בקצה, אני אגמור בלי רשות, גם אם זה בלי כוונה, גם אם זה בטעות, ולמרות שבראש שלי
זה יהיה הדבר הכי מובן ונסלח בעולם, העונש על זה יהיה כל כך אכזרי וחסר חמלה, שהצלחתי לא להגיע לטעות הזו עד היום.

** כשאני ממש מרגיש שבורח לי, ואני אומר לה בהיסטריה 'אני גומר אני גומר' 
היא עונה לי בקול הכי שקט בטוח ושליו בעולם, 'לא חמוד, אתה לא גומר בלי רשות' איך שהוא
זה עוצר אותי ומרגיע אותי. 

*** בדרך כלל, אחרי שהיא מרשה לי לגמור ואני גומר, ואז שוב על הקצה, ביום יומיים
שלושה או שבוע שאחרי הגמירה, כשאני על הקצה ומתחנן לגמור, היא אומרת
' אתה כל כך רחוק מגמירה, אוי כמה שאתה רחוק מלגמור, שבועות רחוק מגמירה'

**** לרוב אני יודע שאני לא אקבל לגמור, אם זה כי רק גמרתי לפני כמה ימים, אם זה כי אני מזהה את הצרכים הסדיסטים שלה לגמרי לא מסופקים, או את המצב רוח שלה, שאין סיכוי, שפשוט אין סיכוי. 
( אני הרבה מפספס בזה, בשביל הרקורד. מצד שני, היא אומרת שגם היא לא יודעת מתי אני אגמור, עד השניה שבה היא מרשה לי לגמור ) 
זה לא משנה בכלום בצורך שלה ובתביעה שלה לשמוע אותי מתחנן לגמור, רק בשביל לסרב לי שוב ושוב, או בשביל להסביר לי, בקול הכי מתוק שבעולם, ש'לא מתוק, עכשיו אני לא צריכה שתגמור, כרגע אין לי צורך בגמירה שלה. אולי אחר כך, או מחר, או שבוע הבא'.

***** אני מנסה לפתות אותה לתת לי לגמור, תחושה שאם אני אשלם על זה מחיר גבוהה מספיק, זה ירצה אותה והיא תיתן לי, לפעמים זה אפילו מצליח. ואז אני מבקש ממנה רשות לגמור ככה. בדיוק לגמרי ככה.
והככה הזה זה או באיזה כאב שקשה לי מאד, או באיזה צורה משפילה במיוחד, או באופן מגוכח במיוחד.
לפעמים זה אפילו מצליח.
ולפעמים היא אומרת ' תראה לי איך, תראה לי למה אתה מתכוון' ואז בקצה, לגמרי בשניה האחרונה,
לגמרי שניה לפני שאני גומר ונדמה לי שמותר לי לגמור, היא אומרת משהו כמו ' לא הפעם, אולי בהמשך, הפעם לא' . וכלום. אין גמירה.

הבוקר התעוררתי לגמרי בה. ואני לא מצליח להיות בשום דבר אחר,
אה, בעצם, הצלחתי לעשות קפה.
 

היא למדה את הנקודות המדוייקות של סף הכאב שלי. ( יש לי סף כאב גבוהה ממש, יחסית לילדה בת 4) 
למדה לשחק על הסף הזה, להגיע אליו ולא לעבור אותו, או לעבור אותו קצת ולחזור, למדה לנגן
על הסף כאב שלי, למדה לפלרטט איתו, לעשות אהבה איתו. אצלה אהבה זה כאב, וכאב זה אהבה.

אני אומר היא למדה, כי לו היתה יכולה, כאב היה אינקוויזיציה אצלה, ולא תהליך מבוקר ובשליטה עצמית. זה לא רק הכאב שהיא אוהבת, לא רק להכאיב, אולי אפילו יותר מלהכאיב היא אוהבת סבל ויסורים. לראות ולחוש מאד מאד מקרוב סבל ויסורים של המזוכיסט, לדעתי אם היתה שומעת מספיק צרחות של סבל ויסורים כל יום, זה היה משביע אותה מספיק ככה שיכלה להסתפק ב2 פרוסות לחם ומים כל יום.

אתמול, כשהיא עושה את המשחק המקדים שלה, שזה בגדול להכאיב לי, ואז להרטב מהכאב שלי, וכן, זה דיי המשחק המקדים שלה עם עצמה,
אתמול היה דבר חדש, בשיא הכאב, כשאני בקצה שלי ולא יכול יותר כאב, היא אמרה : 
"תגיד לי שאתה אוהב אותי " 
לשניה שתיים הייתי בהלם מזה. לגמרי בהלם.
והכאב היה גדול מידי בשביל שאוכל להתרכז או להבין מה קורה.
אבל אני אוהב אותה בכל מקרה, והיא כבר שמעה את זה אי אלו פעמים, בכל מקרה,
אז אמרתי.
כאב לי נורא, ואמרתי, אני אוהב אותך.
תגיד שוב, ואז שוב, ואז תגיד שוב ושוב, אל תפסיק להגיד לי שאתה אוהב אותי.
וכאב. כל כך כאב.
והפנים שלי מחופרות בצוואר שלה, ואני לוחש לה באוזן 'אני אוהב אותך' שוב ושוב ושוב,
כמו מקרה OCD קשה במיוחד. 
והכאב לא מפסיק, וגם המילים שלי לא.
עד שהספיק לה. ואז עוד קצת.

אחרי זה, כשאנחנו מדברים על זה, ואנחנו תמיד מדברים על זה. זונות של מילים, ככה היא קוראת לנו.
והיא שואלת אותי על זה.
אני עונה לה " אני תמיד אומר לך שאני אוהב אותך כשאת מכאיבה לי, אני תמיד מלטף את הפנים היפות שלך כשאת מכאיבה לי, וכמה שאת מכאיבה יותר, ככה אני מלטף יותר את הפנים היפות שלך, ויותר בעדינות. זה צורך שלי, להראות לך כמה אני נותן לך אותי כשכואב וכמה אני אוהב אותך כשאת מכאיבה, זה האני אוהב אותך, רק בלי מילים" 

היא מחייכת ואומרת, שמאחד עד עשר, אנחנו ב 2.85 . בקושי.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

יש לה חברה מאד מאד טובה. ממש אבל, של המון שנים.
חברות נדירה, חברות ערומה. 
וכמה שהיא דומיננטית תובענית שולטת וסאדיסטית - ככה החברה שלה בדיוק הפוך,
נשלטת, כנועה, צייתנית, מזוכיסטית. 
ואחיות בנשמה. ממש אבל.

החברה הזו, צריכה שולט. 
ממש שולט. הדבר האמיתי. אמיתי עד העצם. דה ריל דיל.
הוא צריך להיות באמת דומיננטי, באמת שולט, באמת סדיסטי. באמת צריך את זה ככה. רק ככה.
זה צריך להיות מי שהוא, ולא רק מה שהוא עושה.
זה צריך להישפך ממנו, הוא צריך להיות כזה שמבט או משפט מעורר בה חלחלה רעד וציות .
סליחה על הקלישאה. אבל. כן באמת.
ולא פחות חשוב. הוא צריך לרצות קשר מלא, ולא רק סטוצים או סשנים. הוא צריך לרצות
אישה לידו.
היא . . . היא נפלאה בכל כך הרבה מובנים, שיש כאן בטחון מלא בזה ואחריות מלאה על זה.
אז רק בשביל החלק הטכני. היא במרכז, גוש דן. היא איפה שהוא באמצע שנות ה40 .
והיא פרי כל כך בשל שמחכה לקטיף שלה.

אני יכול לכתוב עוד מלא עליה. אבל אעצור כאן.
דברו איתי. המסר יגיע לאן שצריך. מבטיח.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

אנחנו עדיין מחפשים לנו. 
אני בכוונה לא ספציפי, כי מה שאנחנו מחפשים לא ספציפי.
בהגדרה הכי רחבה, זה חברה בדסמית. 
יותר בכיוון של זוג, יותר בכיוון של שולטת ונשלט. 
אבל באמת כל האופציות פתוחות, ושיח שיעניין וידליק אותנו ( טוב נו, אותה ) 
יזרום קדימה. לאן ? לא ממש ברור ולא ממש משנה, קפה ושיחה טובה, או סשן
מהסרטים שישאיר אותנו מחוסלים שבועיים, או כל מה שבינהם.

אנחנו עדיין מחפשים לנו. 
דברו איתנו.
 

הרבה זמן לא כתבתי.
הכל בסדר, בעצם, הכל מצויין לגמרי.
הצורך בכתיבה הוא שלי, לא שלה. או לפחות ככה זה היה עד עכשיו.
אולי זה משתנה עכשיו.
בכל מקרה, בהתחלה, הצורך לכתוב היה רק שלי, לה לא שינה ולא כל כך הזיז.
ולכן היא לא מנעה ממני.
עבורי זו היתה דרך לגעת בחוויות שלי שוב, לחפור עוד קצת במקומות האלו,
להיות קצת ערום מול העולם, ובטח עוד כמה דברים.
ככל שהיחסים התעצמו, התקרבו, העמיקו, הפכו אינטנסיבים יותר, ככה הצרכים שלי סופקו יותר ויותר בתוך היחסים, הרעב שלי פחת,
והייתי צריך לכתוב פחות ופחות.
עד שהפסקתי לכתוב. אין לי צורך.
היום זה שלה. לפני שנפרדנו היא ביקשה פוסט. לי אין צורך לכתוב אותי יותר.
עכשיו זה הצורך שלה שאני אכתוב אותי.

*

ככל שהזמן עובר, ואנחנו מעמיקים ומתקרבים ומשתחררים, הביטחון שלנו גדל,
וגם הביטחון שלה לתבוע .
לתבוע אהבה כואבת.
זה קצת מזדקק לזה עכשיו.
פחות עונשים, פחות סשנים, ויותר אהבה. אהבה כואבת.
כמו שהיא אמרה היום " אותי אוהבים בכאב"

עכשיו היא יכולה להגיד בחיוך של מלאך, "אז נאכל ואז נעשה מנוחת צהרים
ואז נעשה סקס, סקס כואב מאוד, אתה תוכל לתת לי את הכאב שלך, לאהוב אותי בכאב"  או משהו דומה לזה.

ואנחנו במיטה, צמודים לגמרי, רומנטים, והיא מכאיבה, לא כי עונש, לא כי סקס, למרות שזה גם מגרה אותה מינית, אלא כי זה ממלא אותה, כי ככה אוהבים אותה.
ואני אומר תודה, תודה שהיא נותנת לי לאהוב אותה. לאהוב אותה בכאב.
וזה כואב רצח, ואני צורח בכאב ומתפתל בכאב, והיא מאושרת, היא ממש לגמרי מאושרת.
וזה מפשיר אותי, זה מפיק ממני משפטים שמאד קשה לי להגיד.
זה מוציא ממני את הצורך לשרת אותה, להיות שלה, לשלם על זה. להקריב לה ולהקריב עבורה. ולהגיד את כל זה.
ושנינו יודעים שזה חוזר שוב ושוב, ושהיא מקבעת את זה בי. ובה. ושהיא עושה אותי שלה ככה. שלה.

אחר כך שנינו בהיי מזה, שנינו קרובים כל כך ואוהבים כל כך.

אחר כך, כשאני קופץ לכמה דקות לאן שהוא, הפטמות שלי כואבות עם כל צעד שאני הולך. ממש כואבות מהליכה. הפטמות.
היא בודקת איתי כמה ימים הפטמות הולכות לכאוב לי, וכשאני אומר שכנראה יומיים שלושה, היא מאושרת.

*

אנחנו קצת סימביוטים, אני זורק משהו, היא לוקחת אותו מכניסה בו משלה ומחזירה אלי, אני בתורי מוסיף משלי ומחזיר אליה, וככה אנחנו לא בדיוק יודעים מה שייך למי, ואיך הדברים הגיעו לאן שהגיעו, כל זה בשביל להגיד . . . .

אנחנו מחפשים קצת פומביות וקצת לצרף ולהצטרף.
זה אולי התחיל ממני, אבל עכשיו זה שלה.
אין לה ממש ניסיון בלצרף, בפגישות עם יותר מאחד על אחד, אבל יש לה רצון להתנסות, לבדוק, להרחיב גבולות, ללמוד. לגלות דברים חדשים.

אז הדברים לא מאד מוגדרים, הסנריו לא מאד מוגדר, הסשן לא מאד מוגדר,
אפילו מי שאנחנו מחפשים לא מאד מוגדר,
הקווים הכללים הם כנראה, זוג, שולטת ונשלט, ובעדיפות שניה כנראה נשלט.
עוד בקווים כלליים, כנראה אנשים שנמצא חברה איתם מעבר לסשן לסקס ולבדסמ.
עוד בקווים כלליים לפחות איזה שהוא התאמה בדסמית, ואפשר לקרוא בבלוג שלי
איפה אנחנו נמצאים, חוץ מזה שהיא הייתה רוצה להכאיב פיזית בערך
פי 12 מיליון יותר ממה שהיא מכאיבה פיזית היום.
היא לא נשלטת בכלום, והסיכוי שתהיה באקט  כנשלטת מאד מאד נמוך.
היא גם לא דו, היא אוהבת נשים, אבל לא בסקס, והסיכוי לאקט מיני בינה לבין אישה
נמוך מאוד, מצד שני, היא מצפה שגבר שיצטרף אלינו יהיה בסדר עם אקטים מינים עם גבר אחר.
אלו הקווים הכלליים, גם הם, לא חרוטים בסלע ולא יהרג ובל יעבור, כל עוד
הדברים באמת ידברו אלינו ( טוב נו, אליה ) ויעניינו אותה במקומות הנכונים.
 
 

הצעתי לה שאשים קרח על הלשון, וכשהלשון שלי תהיה קפואה, אלקק לה את התחת וככה אקרר אותה.

פייר ?

אני לא חושב שהיא קיבלה הצעה רומנטית מזו אי פעם.