כשהמזוכיזם שלך אפילו לא מתחיל להזיז לסדיזם שלה.

היא שמחה כמו ילדה קטנה שקיבלה חוברת צביעה חדשה.
היא מאושרת כמו ילדה תמימה שאוהבת את העולם והעולם מחזיר לה אהבה פי עשר.
החיוך של האושר שלה מסוגל למסמס כל קיר, ולא חשוב מכמה בטון הקיר הזה בנוי.
כשרואים את החיוך הזה שלה מאושרת, מקבלים מן תחושה מוזרה כזו של . . . " אה, וואלה, נכון, באמת החיים יפים וכלום
לא נורא באמת" ולא חשוב בתוך איזה אסון נמצאים.

ולכן כשהיא עצובה, כשאין חיוך על הפנים שלה, זה כל כך קשה, זה כל כך ההפך מכל מה שכתוב למעלה.
זה אסון, כשהיא פשוט סתם עצובה. ( אתה יודע סול, אנשים גם קצת עצובים לפעמים, זה בסדר. כך היא אומרת. ואני מהנהן בראש
ואומר לה שכן ובטח ויודע וזה בסדר, ובלב אומר מה פתאם זה לא בסדר בכלל בכלל )

אתמול כשנכנסתי היא היתה עצובה. פשוט עצובה.
זו לא הפעם  הראשונה שהיא עצובה.
אבל אתמול כלום לא עבד יותר. כל הכשרון שלי וכל היכולות שלי, וכלום.
היא רק הנהנה ואמרה, אתה לא אשם, זה מן יום כזה. מחר זה יעבור. ונשארה עצובה.

והמחשבה הזו, שיש דבר אחד שיעשה אותה שמחה ומאושרת שוב. דבר אחד.
והתהיה ביני לביני. אם הגענו לזה. והמחשבה על התיבת פנדורה שזה פותח.
המחשבה על מה יהיה כל פעם שהיא לא תהיה מאושרת מספיק, שמחה מספיק.
ודחיתי את המחשבות האלו שוב ושוב, והיא נשארה לא מאושרת שוב ושוב.
ולא יכלתי את זה יותר. לא יכלתי לראות אותה ככה, את האישה שאפילו אלוקים מחייך אליה. עצובה.

נגשתי אליה ואמרתי. בבקשה תכאיבי לי.

היא יודעת שאני לא אוהב כאב, לא נהנה מכאב, שכאב כואב לי. וכשכואב לי אני מתחנן שהכאב יפסיק.
היא יודעת את זה מהרגע הראשון, איפה שהוא זה אפילו איים קצת על הקשר, כי היא מאד אוהבת להכאיב.
היא היתה קצת בהלם, שאלה שוב, מה אמרת ?
וחזרתי על זה, בבקשה תכאיבי לי.
והיא שאלה, זה מה שאתה רוצה ? שאני אכאיב לך ?
ועניתי . בשקט. לא. מה שאני רוצה זה שתהיי שמחה ומאושרת.
והיא שאלה, אז למה אתה מבקש שאכאיב לך ?
ואני עונה, בשביל שתהיי מאושרת.

פאסט פארוורד על זה שתי דקות קדימה.
ואני קשור על המיטה. על הבטן. מפוסק לגמרי, מתוח וקשור לרוחב המיטה. עם כיסוי עיניים.
והיא מתחילה. בלי מילים. עם מקל. מקל עץ דיי עבה ומאד כואב.
ושקט, ורק הרעש של המקל יורד עלי שוב ושוב ושוב, ואנקות הכאב שאני משתדל להחניק,
היא אוהבת שסובלים בשקט עבורה, בלי דרמות בלי רעש בלי יללות ובלי צרחות. תהיה גבר היא אומרת,
לא ילדה קטנה.

וזה לא נגמר, הכאב, המכות מהמקל, על התחת, על הירכים, בתוך הירכים. זה לא נגמר.
והיא מדברת אלי. אני לא זוכר מה נאמר. אני רק זוכר שנאמרו דברים מקבעים. ממש מקבעים.
בשיא הכאב שלי מקבעים. אתה תהיה כנוע. אתה תהיה צייתן. אתה תעשה מה שאומרים לך. אתה תהיה טוב לי.
כאלו משפטים מקבעים.
ואני כל כך רוצה להיות כל זה בשבילה, שאני צועק כן עוד לפני שהיא מסיימת את המשפט.
והיא ממשיכה וממשיכה. להכאיב. ולדבר. אתה תסבול בשבילי. כמה שאני צריכה אתה תסבול בשבילי.
אתה תעשה אותי מאושרת ושמחה. תעשה כל מה שצריך בשביל שאהיה מאושרת ושמחה.
זה טוב לך שאני מאושרת ושמחה. וכואב כואב כואב כואב.

כמה זמן לאחר מכן אני מרגיש שהיא מתחילה להנות, אני מתחיל להרגיש על הגוף שלה, על התנועות שלה,
על הנשימה שלה, על הקול שלה, שהיא מתרככת.
אז אני מעז ושואל אותה, " את מרגישה נאהבת ? עכשיו את מרגישה נאהבת ?"
השאלה הזו מכה בה, וכואבת לה, אני שומע בקול שלה איך הוא הופך לחד ונוקב.
אבל היא תמיד נאמנה לעצמה ותמיד כנה. היא ממשיכה להכאיב ועונה לי : "כן. עכשיו אני מרגישה נאהבת,
ככה אני מרגישה נאהבת" ואחרי שתיקה קצרה ובלי להפסיק עם המקל עץ. שוב " היום אני צריכה להיות נאהבת ככה,
ביום אחר בדרך אחרת. היום ככה אני נאהבת. בכאב שלך"
אני מרגיש שהאמירות האלו קשות לה. אני מרגיש ששנינו חוצים גבולות, למחוזות חדשים, כל אחד במקום שלו.

אחרי עוד זמן, הרבה זמן של כאב.
זה נגמר.
היא משאירה אותי קשור למיטה. ונשכבת לידי.
היא חמה כל כך, רכה כל כך, מלטפת כל כך, אוהבת כל כך.

זו לא אותה האישה שהיתה כשהגעתי. זו אישה שונה לגמרי.
האישה שהיתה כשהגעתי היתה עם בור בלב, בור מלא עצב.
האישה שנשכבה לידי, היתה אישה עם אהבה שעולה על גדותיה ורוצה להציף את כל העולם.

וזה לא מפריע לה להמשיך את השיח, ברוך, בעדינות, בליטוף,
אבל המילים אותן מילים. אתה תהיה כנוע לי, אתה תהיה מרצה ונותן עבורי. אתה תהיה עבד טוב לי.
וגם  . . .
אני ארגיש נאהבת בכאב שלך, בכאב שאגרום לך. מתי שאצטרך להרגיש  נאהבת ככה, אתה תתן לי את זה.
ואני עונה לה. את תקחי מה שאת צריכה לקחת בשביל להרגיש נאהבת. את תעשי מה שצריך בשביל להיות שמחה. מאושרת.

ושקט. רק חיבוקים ארוכים ארוכים, וליטופים. ושקט. שלווה.

וכל היום היום. החיוך לא ירד מהפנים שלה. וזה מילא אותי כל כך.
 

נכנסתי. התפשטתי.
היא ניגשה אלי, קצת חיוך, קצת חיבוק, ואז כאב, קצת כאב.
היא בדקה את הגלד של הכוויה שהיא עשתה לפני כמה ימים עם סגירה בחזה שלי.
לחצה על הפצע, לחצה עליו פנימה, ולחצה עליו מהצדדים, ומלמעלה ולמטה.
ואז הגלד נפל מהפצע והפצע נפער ונפתח שוב.
היא תפסה את הגלד ביד, התבוננה בו ארוכות, העבירה מיד ליד.
ואז אמרה לי: " תסתכל, אני רוצה שתראה איך אני זורקת חתיכה ממך לפח" וזרקה את הגלד לפח האשפה.
"לאט לאט חתיכה חתיכה אזרוק את כולך לפח האשפה" היא אמרה. ואני נשארתי עם בור כואב בחזה השמאלי. מעל הפטמה.

אוכלים צהרים. פיצה. מגש ענקי.
היא מביאה לי קפה. אני שותה ואומר לה שיצא טעים מאד הפעם.
היא עונה לי, לגמרי בדרך אגב : " הורדתי אותך מ3 סוכרזית ל2 "
ככה. בפשטות. הורדתי אותך.
מילא שלא טרחה לשאול אותי . היא אפילו לא טרחה להודיע לי, לעדכן אותי,
שהיא שינתה לי את איך שאני שותה קפה.
אני לא חושב שהיא מבינה עד הסוף כמה שהשתלטנות הזו, הדומיננטיות הזו, הרמיסה הזו,
הלא לספור אותי ולא לראות אותי הזה. כמה שזה מטריף ומגרה.
כמה שזו בדיוק הדומיננטיות המדויקת הזו, שמשאירה אותי קטן וחסר אונים.
כשאני מסביר לה את זה, היא אומרת שהיא סוף סוף פשוט היא. ומאד נעים לה להיות היא, וזה כל מה שזה.

והיה את אתמול בערב.
זה הפוסט שאני באמת צריך לכתוב. ואין לי מושג איך כותבים אותו.
היה את המכות הכל כך קשות אתמול בערב. ואת האושר השמחה הסיפוק והרוגע שזה נתן לה.
אין לי את הפוסט הזה עדיין.
לכתוב את הפוסט הזה זה לכתוב את הלגיטימציה שבלהביע אהבה בכאב שלי. להיות, להרגיש, נאהבת, מהכאב שהיא מכאיבה לי.

עוד לא. 

גמרתי.

איבדתי ספירה.
קצת יותר מ4 שבועות, כנראה 5 שבועות או קצת פחות. בלי גמירה.
(ומעל לחודשיים שלא גמרתי לבד, עם עצמי, בלי נוכחות שלה )
היום לפני הצהרים גמרתי.

כל פעם שאני חושב על זה, אני נדהם ולא ממש לגמרי מאמין מאיך שהגעתי לזה.
אני גם נדהם ולא ממש מאמין לאיך שרדתי בזה.
וזה דגש על האיך, לא רק על זה שבאמת שרדתי את זה.
אני נדהם ולא ממש לגמרי מאמין על איך שקבלתי את זה, איך שאני מקבל את זה,
בלי דרמות בלי מלחמות בלי ויכוחים. פשוט באמת קבלתי את זה. שככה זה.
זה מדהים אותי, וכל כך לא אני.
( בעצם זה לא התחיל ככה, זה התחיל דווקא עם דרמות ועם ויכוחים ועם מלחמות ועם מניפולציות ומה לא,
אבל את זה היא שברה, ממש שברה. הרגשתי ממש את השבר, השבר דובר ותומלל, אבל זה לסיפור אחר )

היום. יותר מחודש אחרי, זה לגמרי אבן דרך.
היום, חודש אחרי, אני צריך לחשוב על עצמי מחדש, כי זה כבר לא מי שהייתי.
היום, כשהיא אמרה " אנחנו בסוף מרץ. סוף אפריל תגמור שוב. אולי."
מחיתי, אמרתי שזה רחוק מידי. אבל שמעתי בקול שלי כל כך הרבה השלמה.
כל כך הרבה שזה באמת לא שלי, שזה באמת החלטה שלה.
השלמה. שזו המציאות. שאני אולי רוצה מציאות אחרת. אבל משלים בהכנעה, הכנעה אמיתית, עם המציאות הזו.

האמירה שלה היום, שהיא פשוט נהנית מזה, מזה שהגמירות שלי שייכות לה ורק היא מחליטה לגביהם,
האמירה שלקחת לי את הגמירות, של להתעלל בי כך ולתסכל אותי כך, פשוט מהנה אותה,
והיא לא הולכת להפסיק להנות בעניין.
האמירה שהסבל שלי מזה שאני לא גומר מענג אותה.
כל האמירות האלו נעשו מובנות מאליהן.
הדבר היחיד שאני יכול להגיד עליהן, זה שעם כל הסבל והתסכול שלי, ככה בדיוק זה אמור להיות. ככה ולא בכלום אחרת.

וכל זה. לא רק שמעולם לא היה לפני. אם לפני 3 חודשים מישהו היה מספר לי שככה יהיה, הייתי מפנה אותו למוסד הפסיכיאטרי הקרוב.

והכרת הטוב.
כל כך הרבה טוב. שהיא מרעיפה עלי.
כל כך הרבה טוב, בגמירה אחת. אחרי חודש שלא.
כל כך הרבה תודה עבור גמירה אחת. היא יכלה למשוך את זה עוד 12 חודשים ולהנות מכל יום שאני לא גומר בו.
ובכל זאת נתנה לי לגמור.

היא טובה אלי כל כך. תודה. 

על הברכיים. מולה. היא יושבת. מעשנת סיגריה.
מדברים. קרוב, אינטמי. היא מעשנת על כסא. אני על הברכים מולה.
זה נעשה פוזציה רגילה, להתגפפות או שיחה אפופת עשן.

לקראת סוף הסיגריה, היא נוגעת עם הסיגריה שלה בחזה שלי.
מימין ולמעלה מהפטמה השמאלית. וריח הבשר החרוך והשיער השרוף מיד עולה.
ואז היא נוגעת שוב ושוב ושוב. משאירה את הסיגריה עד שאני לא יכול יותר,
ואז מזיזה לכמה שניות, ונוגעת שוב עד שאני לא יכול יותר שוב.
אני זז בחוסר שליטה מהכאב, מיילל ומתחנן. היא שמחה מאושרת ומחייכת מאוזן לאוזן,
מספרת לי איזה יופי אני סובל בשבילה, וכמה סקסי אני נראה כשהיא ככה צורבת את הבשר שלי,
כמה היא מאושרת ממה שקורה, וכמה זה נפלא ומשמח אותה.

אני משאירה אותי עליך, היא אומרת, ונוגעת שוב עם הסגריה.
אני נשארת עליך, אתה צריך לשמוח שאני משאירה אותי עליך היא אומרת,
ונוגעת שוב ושוב עם הסגריה הבוערת, מגדילה ומעמיקה את הכוויה.

ואני עונה לה, תודה גברתי. תודה שאת משאירה אותך עלי.
אבל למה דווקא איפה שהכוויה הקודמת שעוד היתה רחוקה מלהחלים.
למה לפתוח ולשרוף את הכוויה הקודמת גברתי ?

דקה אחרי כל זה, היא לא מצליחה להתאפק יותר,
גוררת אותי למיטה, ומצווה עלי לא להוציא את הפנים שלי מבן הרגלים שלה בשעתיים הקרובות.

היופי שלה כל כך קורן ממנה כשהיא מאושרת ככה. שאני בטוח שגם השכנים מקומה 6 בבניין מרגישים בו.
ולבניין הזה יש בכלל רק 3 קומות.
 

אני לא מצליח לזהות מתי היא מתהפכת עלי.
זה קורה שוב ושוב, ועם כל כמה שזה חשוב, זה מפתיע אותי כל פעם מחדש.
שניה אחת הכל בסדר, ובשניה הבאה אני ננזף, ונאשם, אני לא בסדר, ולא ראוי.
ומילא המעברים החדים.
מה שחמור באמת,
אני לא מצליח לצפות אותם.

אתמול בלילה זה שוב קרה.
זה כל כך קרה שוב, שרק עמוק לתוך שיחת הנזיפה הבנתי שאני בשיחת נזיפה,
שפישלתי. שאני לא מספק את הסחורה, ומה שקורה עכשיו זה בכלל תוצאה של הפאשלה שלי,
ולא של הסדיזם שלה, כמו שהיה נדמה לי עד לאותו הרגע.

אבל לא נקדים את המאוחר.

מה שהיה נדמה לי כערב מושלם שהמשיך לתוך לילה מושלם, מלא בקירבה ואינטמיות ולאבי דאבי
ועיניים מחייכות וצוחקות אחד לשני ובאופן כללי דביקות שמאפיינת בני 16 עם איר סופלי ברקע, התהפך פתאם ל . . .
לך תביא את הדילדו. וחומר סיכוך. ותתפשט. ועל ארבע, תחת אלי פנים במזרון.
לגמרי הייתי בטוח שהיא בהתקף סדיזם קל. זה מאפיין. נראה גם שהיא בשמחה מהאקט,
היה נדמה לי שאפילו היה כמה מכות של הדילדו בכף ידה, רוצה להגיד, נו כבר. תזדרז.

והיא על המיטה בישיבה מזרחית, אני על 4 עם התחת מולה. ממש מולה, מול הפנים שלה. פעור מול הפנים שלה.
והפנים והחזה שלי על המזרון.
והיא חודרת אלי, עם הדילדו. והיא צוחקת. עם כל הלב צוחקת, צחוק משועשע ומבודר צוחקת.
והשאלות שלה עפות באוויר . . .
איך אתה חושב שאתה נראה ? מה אתה חושב שאני רואה ?
כמה גברי אתה חושב שאתה עכשיו ? כמה גבר אתה חושב שאני רואה עכשיו ?
אתה חושב שהמראה הזה יחרט לי בזיכרון ? אתה חושב שאצליח לשכוח שאתה נראה ככה ?
אתה תצליח לשכוח שאני זוכרת אותך ככה ? עם התחת פעור ונחדר כלכך ? מזויין כל כך ?
ועוד ועוד שאלות כאלו.

ואני מנסה לענות, לאסוף את עצמי הכי שאפשר, להשאר מרוכז להשאר בפוקוס . להשאר בהכרה, לא לשקוע וללכת לאיבוד.
מנסה לא להיות מובס סופית ומושפל סופית.

ואז השאלות משתנות.
אז השאלות עוברות להיות . ..
אתה חושב שההתנהגות שלך בסדר ?
אתה חושב שאתה מספק את מה שאתה אמור לספק ?
אתה חושב שאני מרוצה ממך ?
אתה חושב שאתה ראוי לי ?

ופתאם אני מבין.
אנחנו כבר לא בקטע סדיסטי, אנחנו כבר לא בקטע של השפלה.
אנחנו כבר לא בקטע של להוריד אותי ולרמוס אותי.

אנחנו בשיחה. ממש שיחה.
שיחת נזיפה. שיחת הבהרה. שיחת ציפיות. שיחת פישלת ואני לא מרוצה.
ואני עדיין על 4 מולה עם התחת פעור והדילדו בתוכו.
ואני עדיין חוטף מכה או שתיים מידי פעם, מכה לתחת הפעור מולה, או לביצים המתנדנדות מולה, או לזין שכל כך פאטתי בתנוחה הזו.
ובלי שום קשר לזה - אנחנו בשיחת נזיפה הבהרה ציפיות וכו.

נראה שהיא מרגישה נפלא לנהל את השיחה הזו ככה, נראה שזה טבעי לה נכון לה ומשרת אותה נפלא,
והשיחה הזו ממשיכה ככה עוד ועוד ועוד, והדילדו יוצא ונכנס עוד ועוד,
וזה קרב אבוד, לנסות במצב הזה להשאר בפוקוס, לנסות לענות תשובות רציניות וענייניות, קרב אבוד,
ואני מנסה כל כך בכל זאת להלחם אותו. כי מי עוד כמוני רץ להלחם קרבות אבודים

כנראה שבכל זאת משהו הצלחתי, אחרי הרבה זמן ככה,
עושה הרושם שהקול שלה משתנה, מפוייס יותר, מסופק יותר, והדילדו זז בתוכי קצת בפחות בוטות
וקצת בפחות אסרטביות.
עוד פינלה אחת קטנה, עוד כמה חדירות מהירות, עוד הערה או שתיים על התחת הרעב שלי ובאיזה קלות שהוא מקבל הכל.
וסיימנו.

הרבה שעות אחרי זה, אנחנו מדברים על הכל, חוץ מעל זה. חוץ מעל מה שהיה. זה הפיל הורוד שבחדר שכולם רואים ואף אחד לא מדבר עליו.

ואז גם זה עולה. אז גם על זה מדברים. והכל על השולחן. מה עשיתי שגרם לזה. התהליך שלה שהביא אותה לגבות ממני
מחיר סדיסטי על מה שעשיתי. השמחה שלה שלשם היא תיעלה את האכזבה שלה ממני.
והשמחה שלה, שביחסים שלנו, להגיב ככה על אכזבה זה הכי לגיטימי והכי מותר. כי ככה אנחנו.

והציפיה שלה שאני אגיד תודה על כל זה. על מה שעשתה. ועל מי שהיא.
הפעם לשם שינוי  - לא אכזבתי. 

אנחנו מדברים אחרי יומים שאנחנו לא ביחד,
היא משתפת אותי במחשבות שלה, לגבי השליטה שלה בי, השימוש בי, לאן היתה רוצה לקחת את זה,
מה היתה רוצה שיהיה, מדברים.

עכשיו עם הסגר יש לה זמן לחשוב על זה ולהתעסק בזה.
בין היתר היא אומרת, "עכשיו, כשיש לי שליטה מלאה על פינקי ( פינקי היא קוראת לו, אבל זה לפוסט אחר)
אני רוצה לעבור לייצר שליטה מלאה גם על התחת שלך"
ספונטנית וממקום קצת מתוסכל ( טוב נו, הרבה מתוסכל )
אני אומר לה, "אם תרשי לי לדייק ולחדד, זה לא שליטה מלאה על הזין שלי שהשגת, זו השבתה מלאה וטוטאלית
של הזין שלי שהשגת"
והיא עונה בתמימות וחוסר הבנה.
" למה אתה אומר ככה ? אתה יודע כמה אני נהנית להכאיב לפינקי, הוא בכלל לא מושבת, הוא כואב המון בשבילי"

חודש כמעט ללא גמירה. ולא משנה מה אני עושה בעניין, לא משנה כמה אני מנסה לפנות
לאמפטיה וחמלה שלה, אני מצליח להגיע רק לסדיזם שלה.

ולהזין אותו. 

עומדים ליד החלון.
היא מעשנת סיגריה, אני מלטף ומנשק אותה. זה הנוהל שלנו.
באיזה רגע, היא נועצת את הציפורניים בבשר שלי, נועצת עמוק, חותך, כואב מאד.
בתוך ההתפתלות שלי מהכאב, כנראה שחייכתי, אני לא מודע לזה.
היא מסתכלת עלי במבט המתבונן הזה שלה, ואז, בקול שקט, אבל כל כך סמכותי,
כלכך מהפנט וחודר, היא אומרת " אל תחייך, הרבה יותר יפה לך מיוסר", וממשיכה להכאיב.

אני לא מחייך יותר כשכואב. כי יותר יפה לי מיוסר.

בפעם הראשונה שנפגשנו, היא הכאיבה כל כך.
באיזה שהוא שלב עמוק בתוך הכאב הזה, היא ניסתה להסביר לי על רמזור ומילות בטחון.
קטעתי אותה, אמרתי בכל מקרה אני לא הולך להשתמש ברמזור או מילות בטחון, אז חבל לדון בזה. אני לא אשתמש.
היא חשבה על זה רגע, לא התייחסה לאמירה שלי, ופשוט המשיכה להכאיב.

כמה דקות אחרי זה, כשכואב מעבר למה שאני יכול לשאת, וגל של כאב בא אחרי גל של כאב,
וכל גל כזה, אני מנסה להפסיק את הכאב, בהתחננות בצעקות ביללות, מה שאפשר, ללא שליטה במה שיוצא ממני, כי כל כך כואב.

ואז, באחד הגלים של הכאב, כשאני בפניקה והיסטריה, וצועק ומיילל כל מה שאפשר, אני אומר " לא לא לא בבקשה לא"
והיא אומרת, בשקט הזה שלה, בטון הזה שלה  - "אתה לא אומר לי לא"
וזהו.
ואני בוהה בה במבט לא מאמין. וזה כלכך ברור. זה כל כך ברור. אני לא אומר לה לא.
מאז אני פשוט לא אומר לה "לא" יותר. כמה ברור שזה.

ובלילה, כשהיא ישנה, היא נצמדת אלי, מלטפת אותי, ויש בה רוך אין סופי ואהבה אין סופית ותמימות של ילדה בת 6.
איזה קסם היא. 
 

אני מסתכל על הציפורנים שלה חורצות קווים אדומים בבשר של הרגל שלי,
קווים אדומים של דם' ואז חורצות עוד קווים אדומים של דם, ועוד קווים אדומים של דם, עם הציפורניים.
אני מסתכל במבט משתאה ולא מאמין.

ואז אני מרים את העיניים לפנים היפות שלה, ורואה את החיוך הזה שלה, חיוך ענק
של לב ענק, לב שלא יכול להזיק אפילו לא לזבוב.
והפסים האדומים הולכים ונוצרים על הרגל שלי, עוד ועוד ועוד,
והחיוך שלה כל כך עמוק וכל כך תמים. חיוך שמיימי.

ואיך, איך החיוך הזה מתחבר לפסים האלו. איך שני אלו שוכנים באותה אישה.
אני עדיין לא מבין.

היא לומדת אותי.
היא לומדת בדיוק איפה המקסימום שאני יכול, והיא לומדת להשאיר אותי שם הרבה זמן.
כמובן שזה לא מפריע לה מידי פעם גם לפוצץ אותי ולתת לי 700% יותר כאב ממה שאני מסוגל להכיל,
ואז היא נהנית גם מההיסטריה והפחד שלי, חוץ מאשר מהכאב שלי, אחרי זה היא גם תגיד משהו כמו,
"אתה ילדה קטנה, אתה מצליח לספוג כאב פחות מילדה קטנה"
אבל אלו היוצאים מן הכלל לאחרונה.
הכלל לאחרונה הוא להשאיר אותי על הקצה של הכאב שאני יכול לשאת, למשך הרבה זמן,
ולהנות שם מהכאב שלי, לשתות שם את הכאב שלי, עוד ועוד.

ואז, כשאני שם, כמעט שלא יכול לשאת יותר את הכאב, ונושא אותו עוד קצת בכל זאת,
שם, שם אני צריך להראות לה כמה אני נותן אותי, כמה אני כנוע לה, כנוע לה כשהכי כואב,
כמה אני רוצה לשלם אפילו בכאב תמורת האושר שלה,
תמורת החיוך שלה, והיא מאושרת מאד ומחייכת מאד כשכואב לי.
ואז אני מנשק אותה, נשיקות קטנות כאלו, על הצוואר על הלחי על העורף על החזה על הזרוע,
גם על הזרוע של היד שמכאיבה לי, מלא מלא נשיקות קטנות כאלו, שתראה כמה שאני נותן לה אותי.
שתראה כמה אני נותן לה אותי וכנוע לה במקום הכי קשה, כשכל כך כואב ואי אפשר יותר.
וזה מקל עלי לשאת את הכאב הבלתי אפשרי הזה, כשאני יכול לנשק אותה ככה.
היא בתורה מאפשרת לי לנשק אותה ככה, אני לא לגמרי יודע למה.

חוץ מהפעם ההיא.
חוץ  מהפעם שלא היה כלום בעיניים שלה, כשהיא הכאיבה כל כך,
כשאני כבר הייתי בהיסטריה מוחלטת ובפניקה ובכאב איום.
והסתכלתי בעיניים שלה, וכלום. היא לא היתה שם, מאחורי העיניים היפות שלה.
היא כעסה, גדשתי את הסעה, והיה חשבון לשלם.
והחשבון הוגש בקור. בכזה קור, שהקור כאב כמעט כמו הכאב.
וכל כך חיפשתי בעיניים שלה את החום שלה, את האמפטיה, את הביחד שלנו
שיש לנו כשהיא מכאיבה לי.
את הגרוי שיש לה מהכאב שלי.
ולא היה שם כלום מזה. רק קור.
רק אני לא כאן.
תנסה לדבר ליד שלי אולי היא תפסיק להכאיב לך. איתי אין לך מה לדבר. אני לא כאן.

והיא לא נתנה לי לנשק אותה כשכאב כל כך, היא לא נתנה לי ללטף אותה או להחזיק אותה
כשכאב לי כל כך.
כלום.

אני אפילו לא יודע בפעם ההיא למה היא הפסיקה להכאיב בסוף.
אחרי זה היה שקט, ורק אחרי הרבה שקט היא אמרה,
אולי לעצמה אולי לי " בצורה מוזרה ולא ישירה, נהנתי גם מזה "

הפעם ההיא שלא היה כלום בעיניים שלה.
יש דברים שנחקקים. יש מקומות שאתה יודע בוודאות מוחלטת שאתה לא רוצה לבקר בהם שוב,
ובאותה וודאות אתה יודע שזו לא בחירה שלך, ושאתה תבקר בהם שוב בכל זאת. 

יש את הסשנים, ויש גם רגעים של כאב, לגמרי מחוץ לסשן או איזו שהיא קונוטציה או הקשר סאדו מזוכיסטי או מיני.
למה ? כי בא לה. כי היא ניזונה מהכאב שלי.

אי אפשר לצפות מתי זה בא או למה זה בא, אני לא חושב שהיא יודעת או מבינה מתי זה בא או למה זה בא.
פשוט,
היא צריכה להכאיב, אז היא מכאיבה.
זה כמו כשהיא צמאה, אז היא שותה, וזה לא במקרה ההקבלה של זה לצמא ושתיה. לא במקרה.

ואז היא מתחילה להכאיב, מוצאת נקודה להכאיב לה, נגיד פטמה, ומכאיבה. צובטת, או מושכת, או מסובבת, או הכל ביחד,
ולאט, מתחילה לאט, לתת לי רגע או שתיים להיכנס לכאב.

כל זה לא הסיפור.
העיניים שלה. זה הסיפור.

כשמתחיל לכאוב לי, העיניים שלה נפתחות, ממש אבל, ומתחיל אצלה מבט כזה, שאני לא יכול לתאר אותו,
חוץ מאשר שהיא שותה עם העיניים את הכאב שלי.
אני יודע שזה לא תאור מוצלח במיוחד, אבל אין לי תאור יותר טוב לזה, וחיפשתי.
פה כבר הכאב מתעצם ונעשה ממש משמעותי, ויחד איתו העיניים שלה, שותות, שותות את הכאב הזה,
והמשחק שלה בכאב שלי, בלשמור אותו על סף הבלתי אפשרי, מבלי לעבור את הסף, לשמור
אותו על סף שבו אוכל לסבול עוד בשבילה, והיא עם העיניים תוכל להיות ניזונה עוד מהכאב הזה שלי.

וכשמתחיל לכאוב מאד, העיניים שלי מתנתקות מהעיניים שלה, אני מנסה להתכנס לתוך עצמי,
על מנת להיות מסוגל להכיל את הכאב.
והיא, בתנועת יד הכי עדינה בעולם, מרימה לי את הסנטר חזרה למעלה, שאסתכל חזרה לעיניים שלה,
ובתנועת ראש קטנה וקלה מסמנת לי, ככה, ככה תשאר. ככה אני רוצה.
וממשיכה להכאיב עוד, להכאיב עד סף הבלתי אפשרי.

וכשהראש שלי יורד שוב למטה, רק טיפה, בנסיון אינסטינקטיבי להכיל את הכאב,
אני נזכר, ומיד מרים את הראש שוב, ומסתכל לה חזרה בעיניים,
ורואה בעיניים שלה ובחיוך שלה ובתנועת ראש קטנה שלה, שהיא ראתה, ושגם זה מזין אותה.

וככה זה נמשך ונמשך,
עד שהיא רוותה, או עד שאני לא יכול יותר, ומתחנן בהיסטריה שתפסיק,
ואז באכזבה מופגנת, היא מפסיקה.

אחר כך, כשמדברים על זה, ותמיד מדברים על זה.
היא תשאל,
למה עומד לך ?
הרי כאב פיזי כזה חזק לא מעמיד לך בכלל.
ובכל זאת עומד לך, למה זה ?

ולוקח לי הרבה זמן עד שהתובנה, התשובה מבליחה והופכת למודעת.

ואני עונה לשאלה שלה :

הכאב באמת לא מעמיד לי, הכאב מוריד לי.
זה הרגעים האלו של הכאב הכמעט בלתי נסבל או הבלתי נסבל בלי הכמעט,
שבהם הכניעות שלי אליך מזדקקת, הופכת טהורה.
זה הרגעים האלו, שלמרות שאני יכול להפסיק את הכאב שלי בפחות משניה אחת,
לא רק שאני לא מפסיק אותו, אלא שבתוך הכאב הבלתי אפשרי הזה, אני גם נלחם בעצמי, את העיניים
לא להוריד מהעיניים שלך, לא להתכנס בעצמי, אלא לתת את עצמי עם הכאב הזה לך.
להנגיש הכי שאפשר את הכאב שלי לך, שתהני ממנו, שתשתי אותו כמו כוס קולה קר בקיץ במדבר.
ובזה הכניעות שלי והריצוי שלי מזוקקים לגמרי.
בזה אני לגמרי כנוע, ולגמרי מרצה אותך, לגמרי משלם מחיר אולטמטיבי בשבילך ועבורך.

כשהכאב נגמר, הריצוי והכניעות נשארים. ואז עומד לי.