כשהמזוכיזם שלך אפילו לא מתחיל להזיז לסדיזם שלה.

שבת בצהרים.
היא חוזרת מהעניינים שלה. אני חוזר מהעניינים שלי, ונפגשים במיטה שלי
למנוחת צהרים. שנינו רגועים, יש לנו ים של זמן ביחד, ואנחנו אחרי ים של זמן ביחד.
שנינו מאד בטוב. שבת בצהרים. ביחד. במיטה. המזגן עובד על פול כבר שעות.
מה יכול להיות טוב יותר מזה ?
מה יכול להרוס את זה ?

אני מתעניין בבוקר שלה, מה עשתה איך עבר עליה ואיך היא מרגישה לגבי זה.
היא מתעניינת בשלי, איך היה מה היה וכו וכו.
ובעוד אנחנו מכורבלים במיטה מתעניינים אחד בשני, היא מתחילה לגעת.
היא יודעת לגעת בי, היא למדה אותי. היא מיפתה אותי. בצורה סיסטמתית
ומאד יסודית היא למדה ומיפתה אותי.

זה קל, זה מהר, היא מפעילה מה שהיא יודעת להפעיל.
אני מופעל כמו שהיא יודעת להפעיל אותי, ומאד מהר אני צריך לגמור.

בדרך כלל בשלב הזה יש משחק ארוך מאד, בגרוי שלי.
משחק של להביא אותי לקצה שוב ושוב ושוב.
אני מתחנן שוב ושוב ושוב לגמור. אני לגמרי בקצה במקומות האלו.
התשובה כמעט תמיד היא  - לא.
אבל, יש פעמים שאחרי כמה וכמה לא, מגיע כן.
ויש פעמים שהתשובה היא כן ישר, תופסת אותי לא מוכן.

הפעם, מאד מהר, התשובה היתה כן. כן אני מרשה לך לגמור. כן תגמור.
ושניה אחרי זה אני גומר.

כל הקטע פחות מחמש דקות.

אני מודה לה.
אני תמיד מודה לה, חלק מהפרוטוקול שלנו זה שאני מודה לה, על הכל אני מודה לה.
על כאב על הנאה על הכל.
אני מפרט על מה בדיוק אני מודה לה, סתם תודה כללית לא עובד,
תודה צריכה להיות על משהו מדוייק ומפורט.
אז אני מודה לה, ומסביר על מה אני מודה לה, וחוזר ומודה בפרוט.

וכלום.
היא נשארת בפנים קפואות, מאוכזבות. כלום.

אני שואל מה קרה, למה היא ככה, לוקח לה רגע או שתיים עם עצמה,
ואז היא אומרת, אני מצטערת, זה לא מילא אותי. הגמירה שלך לא מילאה אותי.
התודה שלך לא מילאה אותי.
לא התמלאתי.

אני רואה את האכזבה והחוסר מילוי שלה. רואים עליה הכל, אין לה פוקר פייס.
ואני מסביר.
אני מסביר שרק הגענו, ששנינו עדיין בעולם שמחוץ למיטה שלנו.
אני מסביר שלוקח זמן, להכנס לזה.
אני מסביר שזה היה מהר מידי, שגמרתי מהר מידי והכל היה מהר מידי.
אני מסביר ומסביר ומסביר.
וכשאני מסיים, היא אומרת. " לא התמאלתי."

היא שואלת, למה אתה חושב שנתתי לך לגמור ?
ואני עונה, בשביל לפנק אותי, את יומים מאד מפנקת אותי, אז זה חלק מזה.
והיא עונה, בשביל שזה ימלא אותי. הגמירה שלך היא בשבילי, לא בשביל ההנאה שלך.
הגמירה שלך זה בשביל למלא אותי. לא אותך.
ולא התמלאתי.

וזהו. זו השורה התחתונה של הכל. זו האמת שאי אפשר לברוח ממנה. לא התמלאתי.

ואני אומר משהו על תהליך, על זה שלמלא זה תהליך, שצריך לייצר תהליך בשביל
שזה ימלא אותה.

וזה השלב שבו היא אומרת, לך תביא את האטבים, ואת הקיין, ואת הפלאג, ואת הדילדו.
ואת הכל בערך.

ואני כל כך אחרי גמירה ובמנוחת צהרים של שבת בצהרים.

והיא אומרת, בהכי רגוע והכי שקט, לא התמלאתי, אני אסדר את זה או אטפל בזה
או משהו דומה.

ואחרי זה הגהנום נפתח.
האטבים האלו, אי אפשר לתאר אותם, כל האטבים כואבים, יש  שכואבים מאד,
יש שכואבים מאד מאד, יש שכואבים נורא, אבל אלו, האטבים האלו זה
כמו שהשטן בכבודו ובעצמו צובט אותך, ולא מרפה. אי אפשר לשאת את זה.
אי אפשר להיות בזה. זה פשוט יותר מידי.

והאטבים על הפטמות הכואבות ודואבות ופצועות ממילא.
ועל הביצים. ואני לא יכול לשאת את זה, ואני לא מפסיק להתחנן שתוריד אותם.
והיא אומרת תתחנן תתחנן, אני לא אוריד, אבל תמשיך להתחנן, זה נעים לי
שאתה מתחנן.
והקיין מכה.

והיא מדברת. ואני לא במצב קליטה, אני רק שומע את הטונים, את הלגלוג, את הצחוק, את הבוז, את ה"אתה אומר שתהליך, אם אתה אומר שתהליך אז תהליך,
אז הנה עכשיו נעשה תהליכים, תהליך שהפטמות שלך יתרגלו לאטבים, תהליך שהביצים שלך יתרגלו לאטבים" וכו וכו, אני אפילו לא סגור על מה בדיוק היא אמרה, רק הטונים,
הכל כך שקטים וכלכך לועגים, וכשכואב מאד, הכל כך משועשעים מהכאב שלי.
ואז יש תהליך של להרחיב את התחת שלך, "אתה אומר שתהליך, אז הנה לך, נעשה תהליך, כמו שאתה חושב שצריך לעשות. תהליכים "   והתחת שלי נקרע.

ואני בהיסטריה ,אני לא עומד בזה. הכל כואב מידי, התחת נקרע מידי וכואב, הפטמות בוערות ואני לא מצליח להכיל את הכאב, הביצים בוערות מהאטבים ואני לא מצליח
להכיל את זה. ואני מתחנן עוד ועוד שתוריד את האטבים.

והיא מורידה, אחד אחד כמובן, לאט לאט כמובן. והיא נהנית. היא כל כך נהנית.
ולא מפסיקה לדבר על התהליך, או התהליכים, או משהו כזה.

וכל אטב שיורד, הכאב חד יותר, קורע יותר, בלתי אפשרי יותר.
ואני צורח, ממש צורח, וזה מוזיקה עבורה, שהיא מוקסמת ונהנית מזה.
אני צורח בחוסר שליטה. צורח מכאב.
ואז באטב האחרון שהיא מורידה מהביצים שלי, אני עף מהמיטה, פשוט עף
מהמיטה לפינת החדר ועומד שם מתפתל מכאבים ומיילל מכאבים.
והיא אומרת לי לבוא אליה. ואני בקושי מצליח ללכת. פשוט לא מצליח ללכת.

מעולם לא קרה שעפתי ככה מהמיטה או מאיפה שהוא, ולא קרה שלא יכלתי ללכת, מכאב. מעולם לא.

אחרי שהכל נגמר, אנחנו שוכבים במיטה.
והיא חמה ואוהבת, ומלטפת, ומחויכת ומפויסת, וכשאני שואל אותה, היא עונה,
עכשיו אני כבר מלאה. אתה רואה כמה קל למלא אותי ?
אתה רואה כמה כואב לך כשאני לא מלאה ?
אתה מבין שאתה תמיד צריך לדאוג שאהיה מלאה ?
תראה כמה פשוט הכל.

ירדתי לרגלים שלה. ונרדמנו ככה, כשאני ברגלים שלה.

מנוחת צהרים של שבת.
 

1. לעולם אל תציעו לה לעשות משהו מטורף או משוגע לגמרי, כי היא מיד תסכים, ותציע לעלות דרגה או שש, ולעשות משהו מטורף ומשוגע עוד הרבה יותר.

2. לעולם אל תנצחו אותה בשום משחק או התערבות, זה לא משנה מה שחקתם או על מה התערבתם, תסמכו עלי, אתם לא רוצים לנצח, המחיר יקר הרבה יותר מידי.

עד כאן התובנות מתאמול, ותודה לצופים בדקטלון.

ואני נזכר באלף דברים נורא חשובים שאני רוצה לספר לעולם, בשביל לא לכתוב
מה שאני אמור לכתוב.

זו פעם ראשונה שהיא אומרת לי לכתוב.
ההתחלה היתה הפתעה שאני בכלל כותב, ואדישות מוחלטת לזה שאני כותב,
אם בא לך וזה עושה לך טוב לכתוב, תכתוב בלוג, תכתוב למגירה תכתוב על ניירות
מסטיק משומשים, לא ממש משנה לה.
אבל לאט לאט אחרי עוד פוסט ועוד פוסט, היא התחברה יותר ויותר, ונהנית יותר ויותר,
גם מהפוסטים שלי, גם מהתגובות, וגם מהשיח שנוצר בתגובות.

עכשיו זה פעם ראשונה שהיא אמרה : תכתוב!
אז לא שאין לה אינטרסים כוונות ומעשים באמירה הזו, כמובן שיש לה.
יש לה סיבות משלה למה היא רוצה את זה קבל עם ועדה.
ובכל זאת. זה חדש.

ואני הרבה מאד זמן מול המסמך הפתוח הזה, ואני לא מוצא דרך לכתוב את הדברים
כמו שאני תמיד כותב, זורם וקל. זה רק נוקשה. זה נוקשה כמו רימון שצריך לזרוק,
לספור 4 שניות ולחכות לפיצוץ.

אז הנה.
אתמול ביליתי את הערב בחזיה ותחתון חוטיני מנומר של גברתי.

זהו.
אמרתי את זה.

היא מסביב לזה כבר כמה זמן.
מפלרטטת עם זה ומפלרטטת איתי עם זה, משחקת ובודקת.
ואתמול זה קרה.
טוב. זה לא רק הערב בתחתון ובחזיה.
יש לה שם חדש בשבילי. וזה שם נשי. יש לה דמות חדשה בשבילי, וזו דמות נשית.
יש לה התייחסות חדשה אלי, והיא כמו לאישה.
ויש לה התייחסות חדשה למיניות שלי, וזו מיניות של אישה, יש לה שמות חדשים לחלקים ואיברים בי. . .

אין לי איך להגיד את כל זה בצורה אחרת, פשוט אין לי.
זה לגמרי מביך אותי, גם מולה לא רק כאן. זה לגמרי מקפיא אותי,
זה לגמרי גורם לי ללכת לאיבוד בשניה וחצי, ואני אחד שהולך לאיבוד
פעם בעשר שנים, וגם את זה אני עושה בכוונה.
זה גורם לי לאבד בטחון, זה גורם לי להרגיש לא אטרקטיבי, ואני לרוב
מרגיש מאד אטרקטיבי.
ובכנות. אני לא מצליח להבין איך אפשר לאהוב מישהו שהוא לא ממש מישהו
אלא הוא גם קצת ( או יותר מקצת ) משהי. זה לא מסתדר ולא מתחבר לי.
ואפילו אמרתי לה את זה אתמול תוך כדי, ואחרי שהיא אמרה עשר פעמים כמה זה
מדליק אותה וכמה זה מחמרן אותה, ואחרי שאני רואה שהיא באמת מגורה מזה
עדיין קשה לי להאמין.
אז היא גם גמרה מזה, מזה שאני בתחתון ובחזיה, מזה שהיא מדברת אלי כמו לאישה,
מזה שהיא . .. . ממה שהיא עושה ממני ואיפה שהיא נוגעת.

ובכלל, יש בי כל כך הרבה בטחון עצמי, שאני בתחושה שלא משנה מה ואיך יקרה,
אני אנחת על הרגלים ואצא מזה בשלום. וכאן, פעם ראשונה בכל משחקי הבדסמ
שאני משחק כבר קצת יותר מאלף שנים ( כן, אני כזה זקן ) אני פוחד,
אני פוחד שאני עלול לא לנחות על הרגלים, שאני עלול לצאת לא כמו שנכנסתי,
שאני עלול לאבד את עצמי או לאבד חלקים ממני.

אותה כמובן החשש המאד מתומלל שלי מדליק. לה זה גורם רק לרצות
לגעת שם יותר.

מה שכחתי ?
כמובן, שגם גמרתי ככה. בבוקר.
אבל היא רצתה שני פוסטים. אחד על אתמול ואחד על היום.
אז זה אתמול.

מצטער שיצא כזה נוקשה ולא כמו תמיד.
המשך יבוא, ובהמשך יש גמירה שלי אחרי 3 שבועות ללא גמירה,
גמירה שקשורה כמובן לפוסט הזה, ואז שעה לאחר מכן יש עוד גמירה שלי ( גם שלה )
ואז תביעה לעוד גמירה, שלי. תביעה שלא סופקה. בקיצור, STAY TUNED .
 

היה ערב נפלא.
נפלא בקירבה ואינטימיות שלו, בביחד שלו, ובחוסר בבדסמ שלו,
כמובן, אם לא לוקחים בחשבון שהיא התעקשה שארד על הברכיים ואנשק את רגליה, באמצע החנות הגדולה והסואנת בארץ למוצרי ספורט. . או את העובדה שכשקמתי עמדה
שם מוכרת שהסתכלה על הקטע הזה, שאי אפשר היה לטעות בו, של גבר על הברכיים
מנשק רגלי אישה עומדת. מוכרת צעירונת, שהישירה מבט ושאלה מבלי להתבלבל אם אנחנו צריכים עזרה ואם הכל בסדר. עניתי לה שכבר לא צריך עזרה. שעכשיו הכל בסדר.אנחנו די בטוחים שהיא וחברים הלכו להמשיך להסתכל עלינו דרך המצלמות אבטחה.

באמת שחוץ מזה היה ערב נפלא ולא בדסמי.
היא אפילו היתה גאה שהיא הצליחה לשחק את תפקיד ה Wifey למשך עשר דקות שלמות.

אבל בלילה, באמצע הלילה, היא לא הפסיקה להתהפך במיטה, וזה הפריע לי לישון, ובערך מארבע נשארתי ער.
באיזה שהוא שלב היא הרגישה בזה והתעוררה ושאלה מה קורה ולמה אני לא ישן, וכשעניתי לה, היא היתה כלכך מלאת אשמה, שהיא אפילו שאלה אם אוכל להרדם אם אגמור, ולא גמרתי מעל לעשרה ימים כבר. התפלאתי מאד, שאלתי אותה איך ככה בקלות. ודברנו כמה משפטים על אשמה, על תחושת אשמה,
והיא מרגישה כל כך אשמה שאני לא ישן בגללה, שהיא מוכנה אפילו שאגמור.

בבוקר, וזה נעשה הרגל כזה כבר, היא מביאה אותי לקצה, לסף גמירה, לשניה לפני גמירה, משחקת בפטמות שלי, מושכת אותן ומכאיבה להן, אני מאד מתגרה, מאונן, ואז על סף גמירה מבקש רשות לגמור, והיא מסרבת. כמובן.
גם הבוקר ככה, ועל סף גמירה אני כל כך מתחנן שתרשה לי לגמור, רק הפעם רק קצת , וכלום. והיא גם קצת מגורה מזה, ושמחה ומאושרת, ולוחשת לי בקול מתוק, לא היום. היום לא. ואני מתפתל מתסכול, ממש מתפתל ומיילל מתסכול, אני באמת שניה לפני גמירה.
והיא רק מחייכת שמחה ומאושרת. דקה אחרי זה, כשאני קצת נרגע, היא אומרת לי
אתה רואה כמה קל זה לעשות אותי שמחה ומאושרת ?

והפטמות שלי בוערות מכאב, הזין שלי עומד להתפוצץ הביצים שלי נפוחות מימים רבים כאלו
של סף גמירה שוב ושוב ושוב, ובלי גמירה, עונה לה, כן גברתי, זה מאד קל לעשות אותך מאושרת ושמחה.
זה קל כואב מתסכל ומייסר לעשות אותך שמחה.

והיא עונה, בלב שלם לגמרי, בתגובה שלמה לגמרי בלי שום הרהור,
נכון, זה כואב ומתסכל ומייסר לעשות אותי שמחה. זה נכון.

ואין בה שום אשמה על זה. אפילו לא טיפונת מיקרוסקופית אחת של אשמה על זה.
כלום.

לך תבין נשמה גדולה רגישה עדינה ו. . . סדיסטית.

גם הבוקר הוא בוקר טוב ונפלא. 

תודה גברתי.

אני יודע אני יודע, הכותרת, תכף נגיע לזה.
רק לפני זה, אני חייב, לגמרי חייב, לבשר,
אתמול אכלתי את התחת הכי יפה הכי סקסי הכי ריחני הכי הדוק והכי טעים והכי מתוק בכל הגלקסיות המוכרות כולן.

זהו. הייתי חייב.

בעצם זה לא התחיל בלזיין אוויר, זה התחיל בלזיין לה את היד.
כבר כמה זמן, היא עלתה על זה, שזה נורא משפיל שאני אזיין את היד שלה,
שוב ושוב ושוב, והנורא משפיל שלי, מדליק את הנורא מדליק ומגרה שלה.
ואז היא שידרגה קצת, וכשאני יורד לה או מאונן אותה, היא לוחשת לי, תזיין לי את היד קצת, ואז משנה תנוחה, בדוגי, בדוגי תזיין לי את היד, וככה היא עושה איתי סקס.
אני יורד לה או מאונן לה, ומזיין את היד שלה בתנוחות משפילות, והיא מתמוגגת מתחרמנת ולוחשת לי משפטים כמו " תראה לי איזה גבר אתה, תזיין חזק . . תזיין לי את היד חזק, תראה לי איזה גבר אתה". כאלו משפטים.

אבל אתמול זה שודרג.
אתמול כשאני עומד ערום לפניה, עם כיסוי עיניים, והיא תולשת את הפטמות המיוסרות
והדואבות שלי  ( גברתי, את מתעללת בפטמות שלי ועושה אותן כל כך גדולות ועומדות ובולטות. . . כן, זה פרוייקט, זה פרוייקט שרק התחיל ) ומתעללת בי באופן כללי.

ואני מסטול בין כאב לבין גרוי לבין לנשום אותה לבין להרגיש אותה לבין עוד גרוי ועוד כאב, היא מחזיקה לי את הזין ואומרת לי תזיין לי את היד קצת. ואני מזיין לה את היד, והיא משחקת במגע בין גרוי לבין תסכול, מגע מלא מייצר גרוי וסף גמירה, מגע מרפרף מייצר תסכול, ופי מאה תסכול כשאתה על סף גמירה.

ואז היא מזיזה את היד שלה לגמרי ואני ממשיך לזיין את האוויר עוד שניה או שתיים, והיא קולטת את זה, אני עם כיסוי עיניים, ולא רואה אותה, אבל את החיוך שנמרח לה על הפנים אפשר היה לשמוע, והיא אומרת, תמשיך לזיין את האוויר, עוד, תמשיך ואל תפסיק לזיין את האוויר.

והפרץ צחוק שלה, איזה פרץ צחוק זה היה.
והיא לא מפסיקה . .. " תשמע, אתה ההצגה הכי טובה בתל אביב מאז הקורונה, מי אמר שסגרו את הקאמרי?"  "אתה נראה כל כך עלוב ופאתטי ככה, חבל שאתה לא יכול לראות. אם יש משהו לא גברי, זה זה.

אני חושבת שאני לא אוכל יותר להזדיין איתך אחרי שראיתי אותך ככה מזיין את האוויר"
וככה, עוד ועוד ועוד, ולא נגמר לה, היא לא מפסיקה להנות. ועוד כאב ועוד משחקים ועוד מגע, ושוב ושוב חוזרת לזה, תזיין קצת אוויר בשבילי, תראה לי איזה גבר אתה. תזיין שוב את האוויר. וכל פעם פרץ צחוק והנאה כאילו זו פעם ראשונה שהיא רואה את זה.

אחרי זה, כששוכבים מחובקים במיטה ומדברים, היא אומרת " הלזיין אוויר הולך להשאר איתנו הרבה מאד זמן, זה אחד מהדברים היותר טובים ומגרים שעשית עבורי לאחרונה".

אחרי עוד אין סוף שעות ואין סוף גרוי ואין סוף על סף הגמירה וכמעט גומר ואסור לגמור. ואחרי כל כך הרבה ימים ללא גמירה.
אני מתחנן לגמור, מאד מאד מאד מתחנן לגמור. נואש לגמור בתחינות שלי.
והיא אומרת " רק אני יודעת מתי אתה תגמור"
ואימפולסיבית אני עונה לה, " נה, אפילו את לא יודעת מתי אני אגמור"
והיא, כנה כל כך, תמיד כל כך אמיתית וכנה, עונה לי " זה נכון, אני באמת לא יודעת מתי תגמור, אבל יש לי תחושות בעניין, יש זמנים שאני יודעת בוודאות שאין מצב ואתה אפילו לא קרוב לגמירה, ויש זמנים אחרים שבהם אני יודע שזה קרוב, שאולי עוד יום או יומיים או שלושה.
עכשיו זה זמן כזה, יש לי תחושה כזו, יכול להיות שמחר או מחרתיים, אתה תגמור, אולי"

ואני כל כך סובל, ומיוסר, ונואש, וסובל וסובל וסובל.
והיא מחייכת כמו מלאך, ובקול הכי מתוק שלה אומרת, אתה כל כך טוב לי ככה, כשאתה סובל.
אתה כל כך סקסי כשאתה סובל בשבילי, אתה גבר שווה כשאתה סובל עבורי.
זה טוב לנו שאתה ככה סובל, זה מקרב אותנו. זה עושה את הביחד שלנו נעים ואינטימי.
אתה הולך לסבול עוד כל כך הרבה, זה כזה מקסים. תגיד לי תודה שאני נותנת לך לסבול עבורי.

אתמול בלילה אכלתי את התחת הכי טעים הכי סקסי הכי מתוק והכי מטריף בגלקסיה שלנו ובגלקסיות השכנות, אמרתי את זה כבר ? כן ?
 

היא שמחה כמו ילדה קטנה שקיבלה חוברת צביעה חדשה.
היא מאושרת כמו ילדה תמימה שאוהבת את העולם והעולם מחזיר לה אהבה פי עשר.
החיוך של האושר שלה מסוגל למסמס כל קיר, ולא חשוב מכמה בטון הקיר הזה בנוי.
כשרואים את החיוך הזה שלה מאושרת, מקבלים מן תחושה מוזרה כזו של . . . " אה, וואלה, נכון, באמת החיים יפים וכלום
לא נורא באמת" ולא חשוב בתוך איזה אסון נמצאים.

ולכן כשהיא עצובה, כשאין חיוך על הפנים שלה, זה כל כך קשה, זה כל כך ההפך מכל מה שכתוב למעלה.
זה אסון, כשהיא פשוט סתם עצובה. ( אתה יודע סול, אנשים גם קצת עצובים לפעמים, זה בסדר. כך היא אומרת. ואני מהנהן בראש
ואומר לה שכן ובטח ויודע וזה בסדר, ובלב אומר מה פתאם זה לא בסדר בכלל בכלל )

אתמול כשנכנסתי היא היתה עצובה. פשוט עצובה.
זו לא הפעם  הראשונה שהיא עצובה.
אבל אתמול כלום לא עבד יותר. כל הכשרון שלי וכל היכולות שלי, וכלום.
היא רק הנהנה ואמרה, אתה לא אשם, זה מן יום כזה. מחר זה יעבור. ונשארה עצובה.

והמחשבה הזו, שיש דבר אחד שיעשה אותה שמחה ומאושרת שוב. דבר אחד.
והתהיה ביני לביני. אם הגענו לזה. והמחשבה על התיבת פנדורה שזה פותח.
המחשבה על מה יהיה כל פעם שהיא לא תהיה מאושרת מספיק, שמחה מספיק.
ודחיתי את המחשבות האלו שוב ושוב, והיא נשארה לא מאושרת שוב ושוב.
ולא יכלתי את זה יותר. לא יכלתי לראות אותה ככה, את האישה שאפילו אלוקים מחייך אליה. עצובה.

נגשתי אליה ואמרתי. בבקשה תכאיבי לי.

היא יודעת שאני לא אוהב כאב, לא נהנה מכאב, שכאב כואב לי. וכשכואב לי אני מתחנן שהכאב יפסיק.
היא יודעת את זה מהרגע הראשון, איפה שהוא זה אפילו איים קצת על הקשר, כי היא מאד אוהבת להכאיב.
היא היתה קצת בהלם, שאלה שוב, מה אמרת ?
וחזרתי על זה, בבקשה תכאיבי לי.
והיא שאלה, זה מה שאתה רוצה ? שאני אכאיב לך ?
ועניתי . בשקט. לא. מה שאני רוצה זה שתהיי שמחה ומאושרת.
והיא שאלה, אז למה אתה מבקש שאכאיב לך ?
ואני עונה, בשביל שתהיי מאושרת.

פאסט פארוורד על זה שתי דקות קדימה.
ואני קשור על המיטה. על הבטן. מפוסק לגמרי, מתוח וקשור לרוחב המיטה. עם כיסוי עיניים.
והיא מתחילה. בלי מילים. עם מקל. מקל עץ דיי עבה ומאד כואב.
ושקט, ורק הרעש של המקל יורד עלי שוב ושוב ושוב, ואנקות הכאב שאני משתדל להחניק,
היא אוהבת שסובלים בשקט עבורה, בלי דרמות בלי רעש בלי יללות ובלי צרחות. תהיה גבר היא אומרת,
לא ילדה קטנה.

וזה לא נגמר, הכאב, המכות מהמקל, על התחת, על הירכים, בתוך הירכים. זה לא נגמר.
והיא מדברת אלי. אני לא זוכר מה נאמר. אני רק זוכר שנאמרו דברים מקבעים. ממש מקבעים.
בשיא הכאב שלי מקבעים. אתה תהיה כנוע. אתה תהיה צייתן. אתה תעשה מה שאומרים לך. אתה תהיה טוב לי.
כאלו משפטים מקבעים.
ואני כל כך רוצה להיות כל זה בשבילה, שאני צועק כן עוד לפני שהיא מסיימת את המשפט.
והיא ממשיכה וממשיכה. להכאיב. ולדבר. אתה תסבול בשבילי. כמה שאני צריכה אתה תסבול בשבילי.
אתה תעשה אותי מאושרת ושמחה. תעשה כל מה שצריך בשביל שאהיה מאושרת ושמחה.
זה טוב לך שאני מאושרת ושמחה. וכואב כואב כואב כואב.

כמה זמן לאחר מכן אני מרגיש שהיא מתחילה להנות, אני מתחיל להרגיש על הגוף שלה, על התנועות שלה,
על הנשימה שלה, על הקול שלה, שהיא מתרככת.
אז אני מעז ושואל אותה, " את מרגישה נאהבת ? עכשיו את מרגישה נאהבת ?"
השאלה הזו מכה בה, וכואבת לה, אני שומע בקול שלה איך הוא הופך לחד ונוקב.
אבל היא תמיד נאמנה לעצמה ותמיד כנה. היא ממשיכה להכאיב ועונה לי : "כן. עכשיו אני מרגישה נאהבת,
ככה אני מרגישה נאהבת" ואחרי שתיקה קצרה ובלי להפסיק עם המקל עץ. שוב " היום אני צריכה להיות נאהבת ככה,
ביום אחר בדרך אחרת. היום ככה אני נאהבת. בכאב שלך"
אני מרגיש שהאמירות האלו קשות לה. אני מרגיש ששנינו חוצים גבולות, למחוזות חדשים, כל אחד במקום שלו.

אחרי עוד זמן, הרבה זמן של כאב.
זה נגמר.
היא משאירה אותי קשור למיטה. ונשכבת לידי.
היא חמה כל כך, רכה כל כך, מלטפת כל כך, אוהבת כל כך.

זו לא אותה האישה שהיתה כשהגעתי. זו אישה שונה לגמרי.
האישה שהיתה כשהגעתי היתה עם בור בלב, בור מלא עצב.
האישה שנשכבה לידי, היתה אישה עם אהבה שעולה על גדותיה ורוצה להציף את כל העולם.

וזה לא מפריע לה להמשיך את השיח, ברוך, בעדינות, בליטוף,
אבל המילים אותן מילים. אתה תהיה כנוע לי, אתה תהיה מרצה ונותן עבורי. אתה תהיה עבד טוב לי.
וגם  . . .
אני ארגיש נאהבת בכאב שלך, בכאב שאגרום לך. מתי שאצטרך להרגיש  נאהבת ככה, אתה תתן לי את זה.
ואני עונה לה. את תקחי מה שאת צריכה לקחת בשביל להרגיש נאהבת. את תעשי מה שצריך בשביל להיות שמחה. מאושרת.

ושקט. רק חיבוקים ארוכים ארוכים, וליטופים. ושקט. שלווה.

וכל היום היום. החיוך לא ירד מהפנים שלה. וזה מילא אותי כל כך.
 

נכנסתי. התפשטתי.
היא ניגשה אלי, קצת חיוך, קצת חיבוק, ואז כאב, קצת כאב.
היא בדקה את הגלד של הכוויה שהיא עשתה לפני כמה ימים עם סגירה בחזה שלי.
לחצה על הפצע, לחצה עליו פנימה, ולחצה עליו מהצדדים, ומלמעלה ולמטה.
ואז הגלד נפל מהפצע והפצע נפער ונפתח שוב.
היא תפסה את הגלד ביד, התבוננה בו ארוכות, העבירה מיד ליד.
ואז אמרה לי: " תסתכל, אני רוצה שתראה איך אני זורקת חתיכה ממך לפח" וזרקה את הגלד לפח האשפה.
"לאט לאט חתיכה חתיכה אזרוק את כולך לפח האשפה" היא אמרה. ואני נשארתי עם בור כואב בחזה השמאלי. מעל הפטמה.

אוכלים צהרים. פיצה. מגש ענקי.
היא מביאה לי קפה. אני שותה ואומר לה שיצא טעים מאד הפעם.
היא עונה לי, לגמרי בדרך אגב : " הורדתי אותך מ3 סוכרזית ל2 "
ככה. בפשטות. הורדתי אותך.
מילא שלא טרחה לשאול אותי . היא אפילו לא טרחה להודיע לי, לעדכן אותי,
שהיא שינתה לי את איך שאני שותה קפה.
אני לא חושב שהיא מבינה עד הסוף כמה שהשתלטנות הזו, הדומיננטיות הזו, הרמיסה הזו,
הלא לספור אותי ולא לראות אותי הזה. כמה שזה מטריף ומגרה.
כמה שזו בדיוק הדומיננטיות המדויקת הזו, שמשאירה אותי קטן וחסר אונים.
כשאני מסביר לה את זה, היא אומרת שהיא סוף סוף פשוט היא. ומאד נעים לה להיות היא, וזה כל מה שזה.

והיה את אתמול בערב.
זה הפוסט שאני באמת צריך לכתוב. ואין לי מושג איך כותבים אותו.
היה את המכות הכל כך קשות אתמול בערב. ואת האושר השמחה הסיפוק והרוגע שזה נתן לה.
אין לי את הפוסט הזה עדיין.
לכתוב את הפוסט הזה זה לכתוב את הלגיטימציה שבלהביע אהבה בכאב שלי. להיות, להרגיש, נאהבת, מהכאב שהיא מכאיבה לי.

עוד לא. 

גמרתי.

איבדתי ספירה.
קצת יותר מ4 שבועות, כנראה 5 שבועות או קצת פחות. בלי גמירה.
(ומעל לחודשיים שלא גמרתי לבד, עם עצמי, בלי נוכחות שלה )
היום לפני הצהרים גמרתי.

כל פעם שאני חושב על זה, אני נדהם ולא ממש לגמרי מאמין מאיך שהגעתי לזה.
אני גם נדהם ולא ממש מאמין לאיך שרדתי בזה.
וזה דגש על האיך, לא רק על זה שבאמת שרדתי את זה.
אני נדהם ולא ממש לגמרי מאמין על איך שקבלתי את זה, איך שאני מקבל את זה,
בלי דרמות בלי מלחמות בלי ויכוחים. פשוט באמת קבלתי את זה. שככה זה.
זה מדהים אותי, וכל כך לא אני.
( בעצם זה לא התחיל ככה, זה התחיל דווקא עם דרמות ועם ויכוחים ועם מלחמות ועם מניפולציות ומה לא,
אבל את זה היא שברה, ממש שברה. הרגשתי ממש את השבר, השבר דובר ותומלל, אבל זה לסיפור אחר )

היום. יותר מחודש אחרי, זה לגמרי אבן דרך.
היום, חודש אחרי, אני צריך לחשוב על עצמי מחדש, כי זה כבר לא מי שהייתי.
היום, כשהיא אמרה " אנחנו בסוף מרץ. סוף אפריל תגמור שוב. אולי."
מחיתי, אמרתי שזה רחוק מידי. אבל שמעתי בקול שלי כל כך הרבה השלמה.
כל כך הרבה שזה באמת לא שלי, שזה באמת החלטה שלה.
השלמה. שזו המציאות. שאני אולי רוצה מציאות אחרת. אבל משלים בהכנעה, הכנעה אמיתית, עם המציאות הזו.

האמירה שלה היום, שהיא פשוט נהנית מזה, מזה שהגמירות שלי שייכות לה ורק היא מחליטה לגביהם,
האמירה שלקחת לי את הגמירות, של להתעלל בי כך ולתסכל אותי כך, פשוט מהנה אותה,
והיא לא הולכת להפסיק להנות בעניין.
האמירה שהסבל שלי מזה שאני לא גומר מענג אותה.
כל האמירות האלו נעשו מובנות מאליהן.
הדבר היחיד שאני יכול להגיד עליהן, זה שעם כל הסבל והתסכול שלי, ככה בדיוק זה אמור להיות. ככה ולא בכלום אחרת.

וכל זה. לא רק שמעולם לא היה לפני. אם לפני 3 חודשים מישהו היה מספר לי שככה יהיה, הייתי מפנה אותו למוסד הפסיכיאטרי הקרוב.

והכרת הטוב.
כל כך הרבה טוב. שהיא מרעיפה עלי.
כל כך הרבה טוב, בגמירה אחת. אחרי חודש שלא.
כל כך הרבה תודה עבור גמירה אחת. היא יכלה למשוך את זה עוד 12 חודשים ולהנות מכל יום שאני לא גומר בו.
ובכל זאת נתנה לי לגמור.

היא טובה אלי כל כך. תודה. 

על הברכיים. מולה. היא יושבת. מעשנת סיגריה.
מדברים. קרוב, אינטמי. היא מעשנת על כסא. אני על הברכים מולה.
זה נעשה פוזציה רגילה, להתגפפות או שיחה אפופת עשן.

לקראת סוף הסיגריה, היא נוגעת עם הסיגריה שלה בחזה שלי.
מימין ולמעלה מהפטמה השמאלית. וריח הבשר החרוך והשיער השרוף מיד עולה.
ואז היא נוגעת שוב ושוב ושוב. משאירה את הסיגריה עד שאני לא יכול יותר,
ואז מזיזה לכמה שניות, ונוגעת שוב עד שאני לא יכול יותר שוב.
אני זז בחוסר שליטה מהכאב, מיילל ומתחנן. היא שמחה מאושרת ומחייכת מאוזן לאוזן,
מספרת לי איזה יופי אני סובל בשבילה, וכמה סקסי אני נראה כשהיא ככה צורבת את הבשר שלי,
כמה היא מאושרת ממה שקורה, וכמה זה נפלא ומשמח אותה.

אני משאירה אותי עליך, היא אומרת, ונוגעת שוב עם הסגריה.
אני נשארת עליך, אתה צריך לשמוח שאני משאירה אותי עליך היא אומרת,
ונוגעת שוב ושוב עם הסגריה הבוערת, מגדילה ומעמיקה את הכוויה.

ואני עונה לה, תודה גברתי. תודה שאת משאירה אותך עלי.
אבל למה דווקא איפה שהכוויה הקודמת שעוד היתה רחוקה מלהחלים.
למה לפתוח ולשרוף את הכוויה הקודמת גברתי ?

דקה אחרי כל זה, היא לא מצליחה להתאפק יותר,
גוררת אותי למיטה, ומצווה עלי לא להוציא את הפנים שלי מבן הרגלים שלה בשעתיים הקרובות.

היופי שלה כל כך קורן ממנה כשהיא מאושרת ככה. שאני בטוח שגם השכנים מקומה 6 בבניין מרגישים בו.
ולבניין הזה יש בכלל רק 3 קומות.
 

אני לא מצליח לזהות מתי היא מתהפכת עלי.
זה קורה שוב ושוב, ועם כל כמה שזה חשוב, זה מפתיע אותי כל פעם מחדש.
שניה אחת הכל בסדר, ובשניה הבאה אני ננזף, ונאשם, אני לא בסדר, ולא ראוי.
ומילא המעברים החדים.
מה שחמור באמת,
אני לא מצליח לצפות אותם.

אתמול בלילה זה שוב קרה.
זה כל כך קרה שוב, שרק עמוק לתוך שיחת הנזיפה הבנתי שאני בשיחת נזיפה,
שפישלתי. שאני לא מספק את הסחורה, ומה שקורה עכשיו זה בכלל תוצאה של הפאשלה שלי,
ולא של הסדיזם שלה, כמו שהיה נדמה לי עד לאותו הרגע.

אבל לא נקדים את המאוחר.

מה שהיה נדמה לי כערב מושלם שהמשיך לתוך לילה מושלם, מלא בקירבה ואינטמיות ולאבי דאבי
ועיניים מחייכות וצוחקות אחד לשני ובאופן כללי דביקות שמאפיינת בני 16 עם איר סופלי ברקע, התהפך פתאם ל . . .
לך תביא את הדילדו. וחומר סיכוך. ותתפשט. ועל ארבע, תחת אלי פנים במזרון.
לגמרי הייתי בטוח שהיא בהתקף סדיזם קל. זה מאפיין. נראה גם שהיא בשמחה מהאקט,
היה נדמה לי שאפילו היה כמה מכות של הדילדו בכף ידה, רוצה להגיד, נו כבר. תזדרז.

והיא על המיטה בישיבה מזרחית, אני על 4 עם התחת מולה. ממש מולה, מול הפנים שלה. פעור מול הפנים שלה.
והפנים והחזה שלי על המזרון.
והיא חודרת אלי, עם הדילדו. והיא צוחקת. עם כל הלב צוחקת, צחוק משועשע ומבודר צוחקת.
והשאלות שלה עפות באוויר . . .
איך אתה חושב שאתה נראה ? מה אתה חושב שאני רואה ?
כמה גברי אתה חושב שאתה עכשיו ? כמה גבר אתה חושב שאני רואה עכשיו ?
אתה חושב שהמראה הזה יחרט לי בזיכרון ? אתה חושב שאצליח לשכוח שאתה נראה ככה ?
אתה תצליח לשכוח שאני זוכרת אותך ככה ? עם התחת פעור ונחדר כלכך ? מזויין כל כך ?
ועוד ועוד שאלות כאלו.

ואני מנסה לענות, לאסוף את עצמי הכי שאפשר, להשאר מרוכז להשאר בפוקוס . להשאר בהכרה, לא לשקוע וללכת לאיבוד.
מנסה לא להיות מובס סופית ומושפל סופית.

ואז השאלות משתנות.
אז השאלות עוברות להיות . ..
אתה חושב שההתנהגות שלך בסדר ?
אתה חושב שאתה מספק את מה שאתה אמור לספק ?
אתה חושב שאני מרוצה ממך ?
אתה חושב שאתה ראוי לי ?

ופתאם אני מבין.
אנחנו כבר לא בקטע סדיסטי, אנחנו כבר לא בקטע של השפלה.
אנחנו כבר לא בקטע של להוריד אותי ולרמוס אותי.

אנחנו בשיחה. ממש שיחה.
שיחת נזיפה. שיחת הבהרה. שיחת ציפיות. שיחת פישלת ואני לא מרוצה.
ואני עדיין על 4 מולה עם התחת פעור והדילדו בתוכו.
ואני עדיין חוטף מכה או שתיים מידי פעם, מכה לתחת הפעור מולה, או לביצים המתנדנדות מולה, או לזין שכל כך פאטתי בתנוחה הזו.
ובלי שום קשר לזה - אנחנו בשיחת נזיפה הבהרה ציפיות וכו.

נראה שהיא מרגישה נפלא לנהל את השיחה הזו ככה, נראה שזה טבעי לה נכון לה ומשרת אותה נפלא,
והשיחה הזו ממשיכה ככה עוד ועוד ועוד, והדילדו יוצא ונכנס עוד ועוד,
וזה קרב אבוד, לנסות במצב הזה להשאר בפוקוס, לנסות לענות תשובות רציניות וענייניות, קרב אבוד,
ואני מנסה כל כך בכל זאת להלחם אותו. כי מי עוד כמוני רץ להלחם קרבות אבודים

כנראה שבכל זאת משהו הצלחתי, אחרי הרבה זמן ככה,
עושה הרושם שהקול שלה משתנה, מפוייס יותר, מסופק יותר, והדילדו זז בתוכי קצת בפחות בוטות
וקצת בפחות אסרטביות.
עוד פינלה אחת קטנה, עוד כמה חדירות מהירות, עוד הערה או שתיים על התחת הרעב שלי ובאיזה קלות שהוא מקבל הכל.
וסיימנו.

הרבה שעות אחרי זה, אנחנו מדברים על הכל, חוץ מעל זה. חוץ מעל מה שהיה. זה הפיל הורוד שבחדר שכולם רואים ואף אחד לא מדבר עליו.

ואז גם זה עולה. אז גם על זה מדברים. והכל על השולחן. מה עשיתי שגרם לזה. התהליך שלה שהביא אותה לגבות ממני
מחיר סדיסטי על מה שעשיתי. השמחה שלה שלשם היא תיעלה את האכזבה שלה ממני.
והשמחה שלה, שביחסים שלנו, להגיב ככה על אכזבה זה הכי לגיטימי והכי מותר. כי ככה אנחנו.

והציפיה שלה שאני אגיד תודה על כל זה. על מה שעשתה. ועל מי שהיא.
הפעם לשם שינוי  - לא אכזבתי.