כשהמזוכיזם שלך אפילו לא מתחיל להזיז לסדיזם שלה.

אנחנו מדברים אחרי יומים שאנחנו לא ביחד,
היא משתפת אותי במחשבות שלה, לגבי השליטה שלה בי, השימוש בי, לאן היתה רוצה לקחת את זה,
מה היתה רוצה שיהיה, מדברים.

עכשיו עם הסגר יש לה זמן לחשוב על זה ולהתעסק בזה.
בין היתר היא אומרת, "עכשיו, כשיש לי שליטה מלאה על פינקי ( פינקי היא קוראת לו, אבל זה לפוסט אחר)
אני רוצה לעבור לייצר שליטה מלאה גם על התחת שלך"
ספונטנית וממקום קצת מתוסכל ( טוב נו, הרבה מתוסכל )
אני אומר לה, "אם תרשי לי לדייק ולחדד, זה לא שליטה מלאה על הזין שלי שהשגת, זו השבתה מלאה וטוטאלית
של הזין שלי שהשגת"
והיא עונה בתמימות וחוסר הבנה.
" למה אתה אומר ככה ? אתה יודע כמה אני נהנית להכאיב לפינקי, הוא בכלל לא מושבת, הוא כואב המון בשבילי"

חודש כמעט ללא גמירה. ולא משנה מה אני עושה בעניין, לא משנה כמה אני מנסה לפנות
לאמפטיה וחמלה שלה, אני מצליח להגיע רק לסדיזם שלה.

ולהזין אותו. 

עומדים ליד החלון.
היא מעשנת סיגריה, אני מלטף ומנשק אותה. זה הנוהל שלנו.
באיזה רגע, היא נועצת את הציפורניים בבשר שלי, נועצת עמוק, חותך, כואב מאד.
בתוך ההתפתלות שלי מהכאב, כנראה שחייכתי, אני לא מודע לזה.
היא מסתכלת עלי במבט המתבונן הזה שלה, ואז, בקול שקט, אבל כל כך סמכותי,
כלכך מהפנט וחודר, היא אומרת " אל תחייך, הרבה יותר יפה לך מיוסר", וממשיכה להכאיב.

אני לא מחייך יותר כשכואב. כי יותר יפה לי מיוסר.

בפעם הראשונה שנפגשנו, היא הכאיבה כל כך.
באיזה שהוא שלב עמוק בתוך הכאב הזה, היא ניסתה להסביר לי על רמזור ומילות בטחון.
קטעתי אותה, אמרתי בכל מקרה אני לא הולך להשתמש ברמזור או מילות בטחון, אז חבל לדון בזה. אני לא אשתמש.
היא חשבה על זה רגע, לא התייחסה לאמירה שלי, ופשוט המשיכה להכאיב.

כמה דקות אחרי זה, כשכואב מעבר למה שאני יכול לשאת, וגל של כאב בא אחרי גל של כאב,
וכל גל כזה, אני מנסה להפסיק את הכאב, בהתחננות בצעקות ביללות, מה שאפשר, ללא שליטה במה שיוצא ממני, כי כל כך כואב.

ואז, באחד הגלים של הכאב, כשאני בפניקה והיסטריה, וצועק ומיילל כל מה שאפשר, אני אומר " לא לא לא בבקשה לא"
והיא אומרת, בשקט הזה שלה, בטון הזה שלה  - "אתה לא אומר לי לא"
וזהו.
ואני בוהה בה במבט לא מאמין. וזה כלכך ברור. זה כל כך ברור. אני לא אומר לה לא.
מאז אני פשוט לא אומר לה "לא" יותר. כמה ברור שזה.

ובלילה, כשהיא ישנה, היא נצמדת אלי, מלטפת אותי, ויש בה רוך אין סופי ואהבה אין סופית ותמימות של ילדה בת 6.
איזה קסם היא. 
 

אני מסתכל על הציפורנים שלה חורצות קווים אדומים בבשר של הרגל שלי,
קווים אדומים של דם' ואז חורצות עוד קווים אדומים של דם, ועוד קווים אדומים של דם, עם הציפורניים.
אני מסתכל במבט משתאה ולא מאמין.

ואז אני מרים את העיניים לפנים היפות שלה, ורואה את החיוך הזה שלה, חיוך ענק
של לב ענק, לב שלא יכול להזיק אפילו לא לזבוב.
והפסים האדומים הולכים ונוצרים על הרגל שלי, עוד ועוד ועוד,
והחיוך שלה כל כך עמוק וכל כך תמים. חיוך שמיימי.

ואיך, איך החיוך הזה מתחבר לפסים האלו. איך שני אלו שוכנים באותה אישה.
אני עדיין לא מבין.

היא לומדת אותי.
היא לומדת בדיוק איפה המקסימום שאני יכול, והיא לומדת להשאיר אותי שם הרבה זמן.
כמובן שזה לא מפריע לה מידי פעם גם לפוצץ אותי ולתת לי 700% יותר כאב ממה שאני מסוגל להכיל,
ואז היא נהנית גם מההיסטריה והפחד שלי, חוץ מאשר מהכאב שלי, אחרי זה היא גם תגיד משהו כמו,
"אתה ילדה קטנה, אתה מצליח לספוג כאב פחות מילדה קטנה"
אבל אלו היוצאים מן הכלל לאחרונה.
הכלל לאחרונה הוא להשאיר אותי על הקצה של הכאב שאני יכול לשאת, למשך הרבה זמן,
ולהנות שם מהכאב שלי, לשתות שם את הכאב שלי, עוד ועוד.

ואז, כשאני שם, כמעט שלא יכול לשאת יותר את הכאב, ונושא אותו עוד קצת בכל זאת,
שם, שם אני צריך להראות לה כמה אני נותן אותי, כמה אני כנוע לה, כנוע לה כשהכי כואב,
כמה אני רוצה לשלם אפילו בכאב תמורת האושר שלה,
תמורת החיוך שלה, והיא מאושרת מאד ומחייכת מאד כשכואב לי.
ואז אני מנשק אותה, נשיקות קטנות כאלו, על הצוואר על הלחי על העורף על החזה על הזרוע,
גם על הזרוע של היד שמכאיבה לי, מלא מלא נשיקות קטנות כאלו, שתראה כמה שאני נותן לה אותי.
שתראה כמה אני נותן לה אותי וכנוע לה במקום הכי קשה, כשכל כך כואב ואי אפשר יותר.
וזה מקל עלי לשאת את הכאב הבלתי אפשרי הזה, כשאני יכול לנשק אותה ככה.
היא בתורה מאפשרת לי לנשק אותה ככה, אני לא לגמרי יודע למה.

חוץ מהפעם ההיא.
חוץ  מהפעם שלא היה כלום בעיניים שלה, כשהיא הכאיבה כל כך,
כשאני כבר הייתי בהיסטריה מוחלטת ובפניקה ובכאב איום.
והסתכלתי בעיניים שלה, וכלום. היא לא היתה שם, מאחורי העיניים היפות שלה.
היא כעסה, גדשתי את הסעה, והיה חשבון לשלם.
והחשבון הוגש בקור. בכזה קור, שהקור כאב כמעט כמו הכאב.
וכל כך חיפשתי בעיניים שלה את החום שלה, את האמפטיה, את הביחד שלנו
שיש לנו כשהיא מכאיבה לי.
את הגרוי שיש לה מהכאב שלי.
ולא היה שם כלום מזה. רק קור.
רק אני לא כאן.
תנסה לדבר ליד שלי אולי היא תפסיק להכאיב לך. איתי אין לך מה לדבר. אני לא כאן.

והיא לא נתנה לי לנשק אותה כשכאב כל כך, היא לא נתנה לי ללטף אותה או להחזיק אותה
כשכאב לי כל כך.
כלום.

אני אפילו לא יודע בפעם ההיא למה היא הפסיקה להכאיב בסוף.
אחרי זה היה שקט, ורק אחרי הרבה שקט היא אמרה,
אולי לעצמה אולי לי " בצורה מוזרה ולא ישירה, נהנתי גם מזה "

הפעם ההיא שלא היה כלום בעיניים שלה.
יש דברים שנחקקים. יש מקומות שאתה יודע בוודאות מוחלטת שאתה לא רוצה לבקר בהם שוב,
ובאותה וודאות אתה יודע שזו לא בחירה שלך, ושאתה תבקר בהם שוב בכל זאת. 

יש את הסשנים, ויש גם רגעים של כאב, לגמרי מחוץ לסשן או איזו שהיא קונוטציה או הקשר סאדו מזוכיסטי או מיני.
למה ? כי בא לה. כי היא ניזונה מהכאב שלי.

אי אפשר לצפות מתי זה בא או למה זה בא, אני לא חושב שהיא יודעת או מבינה מתי זה בא או למה זה בא.
פשוט,
היא צריכה להכאיב, אז היא מכאיבה.
זה כמו כשהיא צמאה, אז היא שותה, וזה לא במקרה ההקבלה של זה לצמא ושתיה. לא במקרה.

ואז היא מתחילה להכאיב, מוצאת נקודה להכאיב לה, נגיד פטמה, ומכאיבה. צובטת, או מושכת, או מסובבת, או הכל ביחד,
ולאט, מתחילה לאט, לתת לי רגע או שתיים להיכנס לכאב.

כל זה לא הסיפור.
העיניים שלה. זה הסיפור.

כשמתחיל לכאוב לי, העיניים שלה נפתחות, ממש אבל, ומתחיל אצלה מבט כזה, שאני לא יכול לתאר אותו,
חוץ מאשר שהיא שותה עם העיניים את הכאב שלי.
אני יודע שזה לא תאור מוצלח במיוחד, אבל אין לי תאור יותר טוב לזה, וחיפשתי.
פה כבר הכאב מתעצם ונעשה ממש משמעותי, ויחד איתו העיניים שלה, שותות, שותות את הכאב הזה,
והמשחק שלה בכאב שלי, בלשמור אותו על סף הבלתי אפשרי, מבלי לעבור את הסף, לשמור
אותו על סף שבו אוכל לסבול עוד בשבילה, והיא עם העיניים תוכל להיות ניזונה עוד מהכאב הזה שלי.

וכשמתחיל לכאוב מאד, העיניים שלי מתנתקות מהעיניים שלה, אני מנסה להתכנס לתוך עצמי,
על מנת להיות מסוגל להכיל את הכאב.
והיא, בתנועת יד הכי עדינה בעולם, מרימה לי את הסנטר חזרה למעלה, שאסתכל חזרה לעיניים שלה,
ובתנועת ראש קטנה וקלה מסמנת לי, ככה, ככה תשאר. ככה אני רוצה.
וממשיכה להכאיב עוד, להכאיב עד סף הבלתי אפשרי.

וכשהראש שלי יורד שוב למטה, רק טיפה, בנסיון אינסטינקטיבי להכיל את הכאב,
אני נזכר, ומיד מרים את הראש שוב, ומסתכל לה חזרה בעיניים,
ורואה בעיניים שלה ובחיוך שלה ובתנועת ראש קטנה שלה, שהיא ראתה, ושגם זה מזין אותה.

וככה זה נמשך ונמשך,
עד שהיא רוותה, או עד שאני לא יכול יותר, ומתחנן בהיסטריה שתפסיק,
ואז באכזבה מופגנת, היא מפסיקה.

אחר כך, כשמדברים על זה, ותמיד מדברים על זה.
היא תשאל,
למה עומד לך ?
הרי כאב פיזי כזה חזק לא מעמיד לך בכלל.
ובכל זאת עומד לך, למה זה ?

ולוקח לי הרבה זמן עד שהתובנה, התשובה מבליחה והופכת למודעת.

ואני עונה לשאלה שלה :

הכאב באמת לא מעמיד לי, הכאב מוריד לי.
זה הרגעים האלו של הכאב הכמעט בלתי נסבל או הבלתי נסבל בלי הכמעט,
שבהם הכניעות שלי אליך מזדקקת, הופכת טהורה.
זה הרגעים האלו, שלמרות שאני יכול להפסיק את הכאב שלי בפחות משניה אחת,
לא רק שאני לא מפסיק אותו, אלא שבתוך הכאב הבלתי אפשרי הזה, אני גם נלחם בעצמי, את העיניים
לא להוריד מהעיניים שלך, לא להתכנס בעצמי, אלא לתת את עצמי עם הכאב הזה לך.
להנגיש הכי שאפשר את הכאב שלי לך, שתהני ממנו, שתשתי אותו כמו כוס קולה קר בקיץ במדבר.
ובזה הכניעות שלי והריצוי שלי מזוקקים לגמרי.
בזה אני לגמרי כנוע, ולגמרי מרצה אותך, לגמרי משלם מחיר אולטמטיבי בשבילך ועבורך.

כשהכאב נגמר, הריצוי והכניעות נשארים. ואז עומד לי.

אני בענייני סאדו מאזו לא מעט זמן, מהצד המזוכיסטי של ענייני הסאדו לא מעט זמן, במובן של עשרות שנים לא מעט זמן, עשרות שנים ברבים, כמה עשורים טובים.

ואני אומר את זה, כי בסדיזם כזה מעולם לא נתקלתי, ואוי אוי אוי כמה שאני נתקלתי בסדיזם, כמה שמשכתי אלי סדיזם, כמה פרובוקציות עשיתי בשביל להפיק סדיזם.

אבל כזה סדיזם ? אף פעם .

זה לא שהסדיזם שלה הכי סדיסטי או הכי קיצוני שיש. הוא לא, או בעצם, אם נדייק, כנראה שהמונח הנכון הוא, הוא עדיין לא. לא. אבל זה לא העניין.

העניין הוא, שאצל כל מי שהכרתי עד עכשיו, הסדיזם היה כלי להפקת גרוי מיני, התעוררות מינית, וגם סיפוק מיני, 

כל מי שהכרתי עד עכשיו, הסדיזם היה אך ורק חלק ממיניות, והמיניות היתה המישור היחיד שבו הסדיזם פעל.

אבל היא.

היא אחרת. הסדיזם שלה אחר.

זאת אומרת, כן, בטח, הסדיזם שלה מפיק לה גרוי מיני והנאה מינית וסיפוק מיני. ברור. ובטח.

רק ש..... הסדיזם שלה מפיק לה גם אושר. פשוט אושר.

תחשבו על ילדה קטנה שמחכה ליום הולדת שלה כי בו היא תקבל מלא מתנות ?

ואז מגיע היום הולדת והיא מקבלת הרבה מתנות והיא שמחה ומאושרת ? ככה. כזה אושר.

הסדיזם שלה אחר, הוא מפיק לה אושר. אושר פשוט. אושר נקי. אושר.

ואתמול בלילה, אנחנו יושבים לראות את התשדיר בחירות, רואים ומתעסקים, מתעסקים ורואים, 

ואז ברגע אחד של התעסקות, אחד מתוך הרבה, היא מכאיבה לביצים שלי בצורה כל כך קשה וכואבת, שפעם ראשונה

בקשר הזה אני מזיז לה את היד, ואני עף מהמקום שלי, פיזית עף מהמקום שלי.

אחרי כמה זמן, תוך כדי שיחה על הבחירות, היא אומרת "אתה שם לב שאני אחרת ? שמאז הקטע עם הביצים שעפת, אני אחרת ? " 

ואני מסתכל עליה. היא אחרת.

ולוקח לי כמה שניות להבין מה אני רואה, ועוד כמה שניות להאמין במה שאני רואה.

היא פשוט מאושרת. בפשטות מאושרת.

הכאב הזה שהיא הכאיבה לי, מילא אותה, ועשה אותה מאושרת. ועכשיו כבר כמה זמן היא בזה. מלאה ומאושרת.

והמשפט הזה, שהיא אמרה בהתחלה, בדרך אגב, בתוך הרבה מאד מילים אחרות, המשפט שאמר "אתה תצטרך לכאוב בשביל שאהיה מאושרת" 

פתאם נעשה כל כך מוחשי, לא לכאוב בשביל שתהנה מינית, לא לכאוב בשביל שתהיה מגורה, לכאוב בשביל שתהיה מאושרת.

כזה סדיזם עוד לא חוויתי.

ונדמה לי שזה פעם ראשונה מזה הרבה מאד שנים. שאני חושש.

פתאם אני מבין, שגן עדן יכול להיות מקום מאד מאד כואב.