כשהמזוכיזם שלך אפילו לא מתחיל להזיז לסדיזם שלה.

אני מסתכל על הציפורנים שלה חורצות קווים אדומים בבשר של הרגל שלי,
קווים אדומים של דם' ואז חורצות עוד קווים אדומים של דם, ועוד קווים אדומים של דם, עם הציפורניים.
אני מסתכל במבט משתאה ולא מאמין.

ואז אני מרים את העיניים לפנים היפות שלה, ורואה את החיוך הזה שלה, חיוך ענק
של לב ענק, לב שלא יכול להזיק אפילו לא לזבוב.
והפסים האדומים הולכים ונוצרים על הרגל שלי, עוד ועוד ועוד,
והחיוך שלה כל כך עמוק וכל כך תמים. חיוך שמיימי.

ואיך, איך החיוך הזה מתחבר לפסים האלו. איך שני אלו שוכנים באותה אישה.
אני עדיין לא מבין.