עומדים ליד החלון.
היא מעשנת סיגריה, אני מלטף ומנשק אותה. זה הנוהל שלנו.
באיזה רגע, היא נועצת את הציפורניים בבשר שלי, נועצת עמוק, חותך, כואב מאד.
בתוך ההתפתלות שלי מהכאב, כנראה שחייכתי, אני לא מודע לזה.
היא מסתכלת עלי במבט המתבונן הזה שלה, ואז, בקול שקט, אבל כל כך סמכותי,
כלכך מהפנט וחודר, היא אומרת " אל תחייך, הרבה יותר יפה לך מיוסר", וממשיכה להכאיב.
אני לא מחייך יותר כשכואב. כי יותר יפה לי מיוסר.
בפעם הראשונה שנפגשנו, היא הכאיבה כל כך.
באיזה שהוא שלב עמוק בתוך הכאב הזה, היא ניסתה להסביר לי על רמזור ומילות בטחון.
קטעתי אותה, אמרתי בכל מקרה אני לא הולך להשתמש ברמזור או מילות בטחון, אז חבל לדון בזה. אני לא אשתמש.
היא חשבה על זה רגע, לא התייחסה לאמירה שלי, ופשוט המשיכה להכאיב.
כמה דקות אחרי זה, כשכואב מעבר למה שאני יכול לשאת, וגל של כאב בא אחרי גל של כאב,
וכל גל כזה, אני מנסה להפסיק את הכאב, בהתחננות בצעקות ביללות, מה שאפשר, ללא שליטה במה שיוצא ממני, כי כל כך כואב.
ואז, באחד הגלים של הכאב, כשאני בפניקה והיסטריה, וצועק ומיילל כל מה שאפשר, אני אומר " לא לא לא בבקשה לא"
והיא אומרת, בשקט הזה שלה, בטון הזה שלה - "אתה לא אומר לי לא"
וזהו.
ואני בוהה בה במבט לא מאמין. וזה כלכך ברור. זה כל כך ברור. אני לא אומר לה לא.
מאז אני פשוט לא אומר לה "לא" יותר. כמה ברור שזה.
ובלילה, כשהיא ישנה, היא נצמדת אלי, מלטפת אותי, ויש בה רוך אין סופי ואהבה אין סופית ותמימות של ילדה בת 6.
איזה קסם היא.