יש את הסשנים, ויש גם רגעים של כאב, לגמרי מחוץ לסשן או איזו שהיא קונוטציה או הקשר סאדו מזוכיסטי או מיני.
למה ? כי בא לה. כי היא ניזונה מהכאב שלי.
אי אפשר לצפות מתי זה בא או למה זה בא, אני לא חושב שהיא יודעת או מבינה מתי זה בא או למה זה בא.
פשוט,
היא צריכה להכאיב, אז היא מכאיבה.
זה כמו כשהיא צמאה, אז היא שותה, וזה לא במקרה ההקבלה של זה לצמא ושתיה. לא במקרה.
ואז היא מתחילה להכאיב, מוצאת נקודה להכאיב לה, נגיד פטמה, ומכאיבה. צובטת, או מושכת, או מסובבת, או הכל ביחד,
ולאט, מתחילה לאט, לתת לי רגע או שתיים להיכנס לכאב.
כל זה לא הסיפור.
העיניים שלה. זה הסיפור.
כשמתחיל לכאוב לי, העיניים שלה נפתחות, ממש אבל, ומתחיל אצלה מבט כזה, שאני לא יכול לתאר אותו,
חוץ מאשר שהיא שותה עם העיניים את הכאב שלי.
אני יודע שזה לא תאור מוצלח במיוחד, אבל אין לי תאור יותר טוב לזה, וחיפשתי.
פה כבר הכאב מתעצם ונעשה ממש משמעותי, ויחד איתו העיניים שלה, שותות, שותות את הכאב הזה,
והמשחק שלה בכאב שלי, בלשמור אותו על סף הבלתי אפשרי, מבלי לעבור את הסף, לשמור
אותו על סף שבו אוכל לסבול עוד בשבילה, והיא עם העיניים תוכל להיות ניזונה עוד מהכאב הזה שלי.
וכשמתחיל לכאוב מאד, העיניים שלי מתנתקות מהעיניים שלה, אני מנסה להתכנס לתוך עצמי,
על מנת להיות מסוגל להכיל את הכאב.
והיא, בתנועת יד הכי עדינה בעולם, מרימה לי את הסנטר חזרה למעלה, שאסתכל חזרה לעיניים שלה,
ובתנועת ראש קטנה וקלה מסמנת לי, ככה, ככה תשאר. ככה אני רוצה.
וממשיכה להכאיב עוד, להכאיב עד סף הבלתי אפשרי.
וכשהראש שלי יורד שוב למטה, רק טיפה, בנסיון אינסטינקטיבי להכיל את הכאב,
אני נזכר, ומיד מרים את הראש שוב, ומסתכל לה חזרה בעיניים,
ורואה בעיניים שלה ובחיוך שלה ובתנועת ראש קטנה שלה, שהיא ראתה, ושגם זה מזין אותה.
וככה זה נמשך ונמשך,
עד שהיא רוותה, או עד שאני לא יכול יותר, ומתחנן בהיסטריה שתפסיק,
ואז באכזבה מופגנת, היא מפסיקה.
אחר כך, כשמדברים על זה, ותמיד מדברים על זה.
היא תשאל,
למה עומד לך ?
הרי כאב פיזי כזה חזק לא מעמיד לך בכלל.
ובכל זאת עומד לך, למה זה ?
ולוקח לי הרבה זמן עד שהתובנה, התשובה מבליחה והופכת למודעת.
ואני עונה לשאלה שלה :
הכאב באמת לא מעמיד לי, הכאב מוריד לי.
זה הרגעים האלו של הכאב הכמעט בלתי נסבל או הבלתי נסבל בלי הכמעט,
שבהם הכניעות שלי אליך מזדקקת, הופכת טהורה.
זה הרגעים האלו, שלמרות שאני יכול להפסיק את הכאב שלי בפחות משניה אחת,
לא רק שאני לא מפסיק אותו, אלא שבתוך הכאב הבלתי אפשרי הזה, אני גם נלחם בעצמי, את העיניים
לא להוריד מהעיניים שלך, לא להתכנס בעצמי, אלא לתת את עצמי עם הכאב הזה לך.
להנגיש הכי שאפשר את הכאב שלי לך, שתהני ממנו, שתשתי אותו כמו כוס קולה קר בקיץ במדבר.
ובזה הכניעות שלי והריצוי שלי מזוקקים לגמרי.
בזה אני לגמרי כנוע, ולגמרי מרצה אותך, לגמרי משלם מחיר אולטמטיבי בשבילך ועבורך.
כשהכאב נגמר, הריצוי והכניעות נשארים. ואז עומד לי.