זה בא בהפתעה אתמול.
זה בעצם מתחיל שלשום, אחרי שבת כל כך טובה ביחד, ואחרי פרידה, כל אחד
ליום שלו, לעבודה שלו, וגונבים עוד כמה דקות בטלפון ביחד,
ואני כנראה בצורה לא מודעת, משתף במשהו חושפני במיוחד, בפנטזיה שלא
בטוח שאני כל כך רוצה לממש, אפילו לא בטוח שאני רוצה לשתף, אבל משתף בכל זאת.
ואז אתמול, בהפתעה, בלי שציפיתי בלי שחשבתי בלי שהתכוננתי,
בכלל התכוננתי לעשות שנת צהרים חמה קרובה ואוהבת מתחת למזגן,
זה פשוט בא, זה פשוט קרה.
ויש סיבה למה זה לא למימוש.
זה כלכך משפיל, כל כך מוחק, שלמה שלא נשאיר את זה בפנטזיה ?
גם נהיה בזה וגם לא נשלם את המחיר של זה.
אבל אותה זה הדליק לגמרי.
והיא פשוט היתה חייבת לעשות את זה.
אז במקום מנוחת צהרים, זה קרה. בהפתעה.
אני לא אכנס לפרטי פרטים של זה, זו לא הנקודה.
אני רק אגיד שהייתי פעור לגמרי, חשוף לגמרי, ונחדר לגמרי, חוץ ממאד קשור
בתנוחה מאד פתוחה ומאפשרת, ונחדרת. בקיצור. שיא ההשפלה והביזוי והעליבות והנחרדות.
וקרה מה שקרה, והיא אמרה מה שאמרה, מילים מאד משפילות. מאד מורידות.
מאד מנכיחות את המצב, את איך שאני נראה ובאיזה מצב אני.
מנכיחות את העליבות שלי, את הפתטיות שלי.
ולא יכולתי להסתכל עליה, מההשפלה, מהמבוכה, לא יכלתי להסתכל עליה.
וכשגיליתי שאני גם לא יכול להתאפק מלהגניב אליה מבטים, כמעט ביקשתי כיסוי עיניים,
ואני כל כך אוהב לראות אותה, במיוחד במצבים האלו, במצבים שבהם אני סובל,
בהם אני מושפל, היא זורחת שם, ההנאה שלה בולטת, זוהרת, ההנאה שלה,
אני ניזון מזה, הגירוי המיני שלי ניזון מלראות אותה ככה, הערך של הכאב שלי
ניזון מלראות אותה ככה נהנית, זה מטריף לראות אותה נהנית. נהנית ממה שהיא מכאיבה ומשפילה ורומסת ודורסת ומוחקת.
והכל רואים עליה. הכל, היא לא מסתירה כלום, בטח שלא את ההנאה או הגרוי שלה.
ולא יכלתי להסתכל עליה, מרוב מבוכה והשפלה.
ולא יכלתי שלא להסתכל עליה, כשהיא כל כך נהנית,
כשאני כל כך כלי ליצרים הכי סדיסטים שלה, ולהנאה הכי סדיסטית שלה.
לא יכלתי שלא להסתכל עליה כשהיא ניזונה מההשפלה שלי, מהמחיקה שלי, מהעליבות שלי, ניזונה מזה ממש.
איך אפשר שלא להסתכל עליה כשהיא בזה ?
ואיך אפשר למחוק מהזיכרון את הפנים המאושרות שלה. מאושרות ושמחות. מזה.
נ.ב. היום בבוקר, שבע בבוקר בערך, היא פותחת את העיניים, והמשפט הראשון שלה, לפני הבוקר טוב, היה - תביא את הבאט פלאג.