עוד ועוד עינויים, הכאב מטשטש ואני מאבד את הזמן. אין לי מושג כמה זמן זה.
כמה זמן זה עוד יהיה, או מה השעה. רק עוד ועוד גלים של כאב. כל מיני סוגים של כאב.
זה לא ממש משנה לה האיך, הטכניקה לא משנה לה.
משנה לה לראות אותי כואב. לשמוע אותי צורח מכאב. לראות אותי מתפתל מכאב.
ואז שוב ושוב ושוב.
הביצים שלי נמעכות שוב ושוב. נמשכות שוב ושוב, מסתובבות שוב ושוב.
ואז הציפורניים בזין. ואז בגב, ואז הציפורנים מתחפרות בבטן ואז בשכמות. ושוב בגב. ואז בפטמות.
סבבים לא נגמרים של כאב.
היא נהנית להראות לי שהיא נהנית מהכאב שלי.
אני לא נהנה מהכאב. אני סובל מאד. אני כואב. מהכאב.
אבל אני כן נהנה מההנאה שלה.
יותר מנהנה, אני צריך לתת לה את זה, אני צריך לראות אותה נהנית מזה.
ולשלם מחיר יקר וכואב עבור זה. והיא גובה את המחיר. אבל מראה לי כמה שהיא נהנית מהמחיר שאני משלם.
היא אומרת לי דברים תוך כדי שהיא מכאיבה לי. היא מספרת לי.
כמה זה טוב לנו שכואב לי. לנו. זה טוב. שכואב לי.
כמה זה מחבר בינינו ומקרב בינינו, שכואב לי.
היא מספרת לי, שזו אינטמיות נפלאה, הכאב הזה שלי, שזה רומנטי כל כך שכואב לי ככה.
ובסוף היא מספרת לי שהפוסון שלה מחייך ומרוצה. ושזה הכי חשוב.
בסוף בסוף, כשכנראה אי אפשר להפיק ממני כלום יותר. אחרי שצרחתי כמו משוגע,
אחרי שאבדתי שליטה על עצמי מרוב כאב, בצרחות בהתפתלות בהשתוללות, שוב ושוב, אחרי שכנראה היא סחטה את הסמרטוט הזה
עד שלא נשאר כלום יותר לסחוט,
היא קמה, ללכת לעשן סיגריה.
אני שרוע על המיטה באפיסת כוחות. מחוסל וגמור,
היא מסתכלת רגע, חוזרת מחייכת, נותנת לי נשיקה ואומרת , אתה לא צעצוע. אתה מגרש משחקים שלם.
כמה דקות אחרי זה, כשהיא סיימה לעשן, היא חוזרת לחדר,
מתיישבת לידי, ושואלת, תתאר לי כל כאב, מה הרגשת, איך הרגשת, איפה הרגשת,
מה זה בדיוק עשה. הכל אני רוצה לדעת. תתאר לי.
תתחיל מהביצים, תגיד לי מה בדיוק הרגשת כשמעכתי לך אותם והשתוללת מכאב.
והתחלנו שוב.