כשהמזוכיזם שלך אפילו לא מתחיל להזיז לסדיזם שלה.

חצי שנה זה פרק זמן מאד משמעותי.
אני עוד לא לגמרי מודע לשינוי שבי, 
זה איזה 2+2 שאני מסרב לעשות, למרות שזה לא ממש קשה לחשב.

זה חצי שנה שאני לא גומר בלי רשות. לגמרי ובכלל 
וחצי שנה שאני כמעט לא גומר.
אפשר להגיד שזה חצי שנה שאני לא גומר, חוץ מכמה יוצאים מן הכלל.

ממצב של אוננות יום יומית, לפעמים ואולי לרוב אפילו יותר מפעם ביום,
למצב של שבועות ואפילו חודש, ללא גמירה בכלל.

למצב שבאופן עקרוני אני לא גומר, שהצורך שאני אגמור הוא לא שלי. הוא שלה.
ולה אין הרבה צורך שאני אגמור.
(ולא, לא שהצורך שלי לגמור נעלם, הוא קיים חי ובועט, הוא פשוט נעלם מהמשוואה, מרשימת הדברים החשובים, מאיזו שהיא רשימה בעצם, אה, הוא בעצם, לא נעלם, הוא נמחק, היא מחקה אותו.) 

זה נשמע קלישאתי. אבל זה לא. זה אמיתי.
זה עד כדי כך אמיתי, שלפעמים כשהיא מרשה לי לגמור, יש לה ייסורי מצפון על זה לאחר מכן.ממש יסורי מצפון.
זה עד כדי כך אמיתי, שהיא באמת מצפה שאני אעריך אותה ואעריץ אותה על הרשות לגמור. על המתנה הנפלאה שהיא נתנה לי, גמירה שהיא לגמרי שלה והיא לגמרי נתנה לי אותה. 
ועל כזו מתנה נפלאה, וכן, גמירה אחרי שבועיים שלושה ואפילו ארבעה של מניעת גמירה זה חתיכת גמירה חזקה ומפרקת, זו מתנה נפלאה, ועל כזו מתנה נפלאה מגיע לה כל האהבה שבעולם, והיא מצפה לקבל אותה (גם) עבור המתנה הזו.

ואז יש את ההנאה שלה שאני על הקצה.
וקל לה מאד להביא אותי לקצה, ולהשאיר אותי על הקצה, הרבה מאד זמן.
וזה קורה המון, המון המון, לא חושב שיש יום שאנחנו ביחד וזה לא קורה לפחות פעמיים שלוש.
היא מאד נהנית מהכוח שלה עלי, היא נהנית ממה שהיא מסוגלת לחולל בי.
היא נהנית מהקלות שבה היא עושה את זה. 

והיא נהנית מהנזקקות והנואשות שלי ומהתסכול והייסורים הכל כך בוטים נוכחים ורועשים שלי, שם. על הקצה. ממש על הקצה. מזה היא הכי נהנית.

שם, על הקצה, שניה לפני גמירה, אחרי שבועות בלי גמירה ועם הקצה הזה שוב ושוב ושוב,
אין ספור פעמים, שם אני נואש לגמרי, מיואש לגמרי, נזקק לגמרי, מתוסכל וכואב לגמרי.
ושם היא כל כך נהנית.
שם ברגעים האלו, היא שותה בקשית את התסכול והכאב שלי, את הנזקקות והנואשות,
את ההשפלה והמבוכה. היא ניזונה משם.

וכשאני כל כך על הקצה, בפעם המאה, וזה ממש עוד נגיעה אחת בזין ואני גומר,
עוד שניה אחת, ממש שניה אחת בודדת, שאני גומר, ואני מתחנן, כל כך מבקש כל כך צריך נואש 
ומתחנן, לגמור.
ושם, ברגע הכל כך נואש ומיוסר הזה, הרגע הכל כך מתוסכל ונזקק, 
בראש שלי זה רק להגיד כן, רק להגיד מילה אחת. תגמור, ומה זה כבר עולה לה,
ומה זה כבר קשה לה, להגיד את המילה הזו, ואני כל כך צריך, וזה כל כך קל.

והיא אומרת לי בקול הכי מתוק בעולם.
'אני לא צריכה שתגמור כרגע. אולי בהמשך אצטרך, כרגע אני לא צריכה שתגמור'.
וזה מתפוצץ בתוכי. 
ונדמה לי שרק מהמילים האלו אני אגמור.
ואני לא גומר. 
היא לא צריכה כרגע שאגמור.

ו3 דקות אחרי זה, אחרי 3 דקות שאני נח בהם, ומתלטפים, ואני זז מהקצה
הכל כך מתסכל ומייסר הזה, שוב. חוזרים לשם שוב. חוזרים לקצה שוב.
ושוב להתחנן לגמור, ושוב נואשות גדולה כל כך, ושוב תסכול גדול כל כך.
גדול כל כך עד שאני מרגיש שאני מאבד שליטה על תנועות גוף שלי ועל המילים שלי,
חשיבה לרוב אני מאבד הרבה לפני הנקודה הזו.

חצי שנה, שלא גמרתי אפילו לא גמירה אחת בלעדיה. בלי הידיים שלה עלי.
בלי העיניים שלי בעיניים היפות שלה. בלי העיניים היפות שלה עלי.
חצי שנה בלי גמירה אחת בלעדיה.
וזה כנראה קצת יותר שלי משלה.צורך שלי יותר משלה, צורך שלי לא לגמור בלעדיה.
זה כנראה מרשים אותי קצת יותר מאשר אותה.

בעצם, אותי זה מרשים מאד מאד.
כמי שרוב הסקס שלו במשך עשרות שנים היה עם יד ימין שלו. 
עכשיו אני מסרב שהסקס שלי יהיה בלעדיה.
ופעמים. פעמיים בסיטואציות בחיים שהיו קשות ומלחיצות, והייתי מאוד צריך את הפורקן הזה.
שבמשך עשורים הפורקן הזה בסיטואציות כאלו הקל עלי, פעמיים ביקשתי ממנה בטלפון רשות לגמור.
ופעמיים קיבלתי את הרשות הזו.
ולא אוננתי. לא גמרתי בלעדיה. היה לי לא טוב ולא נכון, גמירה לבד בלעדיה.
ולאחר זמן אמרתי תודה. אבל אני מעדיף לא לאונן, עם כל הקושי שבזה.

והיה בי געגוע גדול מאד, אולי עדיין יש, לאונן לבד עם עצמי.
לרגעים האלו שזה רק אתה ומה שרץ בראש שלך, רק אתה והדמיון שלך.
בלי אף אחת שמנהלת אותך, בלי אף אחת שמסתכלת וקוראת כל נשימה שלך
וכל עווית שלך וכל תזוזה קלה בפנים שלך.
חודשים ניהלתי דיון ביני לביני אם לבקש את זה, לבקש מידי פעם לאונן לבד.
ולא ביקשתי. 
זה או איתה, או כלום. וזו חתיכת הבנה והכרה להכיר ולהבין שזה הצורך שלי ככה. רק ככה.

* אני יודע שאם בשניה הזו,בקצה בקצה, אני אגמור בלי רשות, גם אם זה בלי כוונה, גם אם זה בטעות, ולמרות שבראש שלי
זה יהיה הדבר הכי מובן ונסלח בעולם, העונש על זה יהיה כל כך אכזרי וחסר חמלה, שהצלחתי לא להגיע לטעות הזו עד היום.

** כשאני ממש מרגיש שבורח לי, ואני אומר לה בהיסטריה 'אני גומר אני גומר' 
היא עונה לי בקול הכי שקט בטוח ושליו בעולם, 'לא חמוד, אתה לא גומר בלי רשות' איך שהוא
זה עוצר אותי ומרגיע אותי. 

*** בדרך כלל, אחרי שהיא מרשה לי לגמור ואני גומר, ואז שוב על הקצה, ביום יומיים
שלושה או שבוע שאחרי הגמירה, כשאני על הקצה ומתחנן לגמור, היא אומרת
' אתה כל כך רחוק מגמירה, אוי כמה שאתה רחוק מלגמור, שבועות רחוק מגמירה'

**** לרוב אני יודע שאני לא אקבל לגמור, אם זה כי רק גמרתי לפני כמה ימים, אם זה כי אני מזהה את הצרכים הסדיסטים שלה לגמרי לא מסופקים, או את המצב רוח שלה, שאין סיכוי, שפשוט אין סיכוי. 
( אני הרבה מפספס בזה, בשביל הרקורד. מצד שני, היא אומרת שגם היא לא יודעת מתי אני אגמור, עד השניה שבה היא מרשה לי לגמור ) 
זה לא משנה בכלום בצורך שלה ובתביעה שלה לשמוע אותי מתחנן לגמור, רק בשביל לסרב לי שוב ושוב, או בשביל להסביר לי, בקול הכי מתוק שבעולם, ש'לא מתוק, עכשיו אני לא צריכה שתגמור, כרגע אין לי צורך בגמירה שלה. אולי אחר כך, או מחר, או שבוע הבא'.

***** אני מנסה לפתות אותה לתת לי לגמור, תחושה שאם אני אשלם על זה מחיר גבוהה מספיק, זה ירצה אותה והיא תיתן לי, לפעמים זה אפילו מצליח. ואז אני מבקש ממנה רשות לגמור ככה. בדיוק לגמרי ככה.
והככה הזה זה או באיזה כאב שקשה לי מאד, או באיזה צורה משפילה במיוחד, או באופן מגוכח במיוחד.
לפעמים זה אפילו מצליח.
ולפעמים היא אומרת ' תראה לי איך, תראה לי למה אתה מתכוון' ואז בקצה, לגמרי בשניה האחרונה,
לגמרי שניה לפני שאני גומר ונדמה לי שמותר לי לגמור, היא אומרת משהו כמו ' לא הפעם, אולי בהמשך, הפעם לא' . וכלום. אין גמירה.

הבוקר התעוררתי לגמרי בה. ואני לא מצליח להיות בשום דבר אחר,
אה, בעצם, הצלחתי לעשות קפה.