כשהמזוכיזם שלך אפילו לא מתחיל להזיז לסדיזם שלה.

יש לנו הרבה שיחות על לתת את הכל, על זה שאני אתן את הכל. כמה זה חשוב לי, לתת לה הכל, לתת לה את כולי.
וכמה גם זה מאד חשוב לה. היא מסבירה לי שוב ושוב את החשיבות של זה.
מסבירה לי למה לתת 99% זה לא לתת את הכל, האחוז הבודד שאתה לא נותן,
הוא זה שעושה אותך לא שלי, ואתה רוצה להיות שלי, ואני רוצה שתהיה שלי, לכן האחוז הבודד הזה הוא בלתי נסבל,
הוא אומר שאתה לא שלי. ולכן אתה חייב לתת הכל, 100% ולא כלום פחות. רק כשתיתן את עצמך ב100% תהיה באמת שלי.

אנחנו מדברים הרבה על זה, זה תהליך היא אומרת, זה לאט לאט לקחת יותר ויותר ממך, ואתה תתן יותר ויותר מעצמך.
ובאמת לאט לאט היא לוקחת יותר ויותר, יותר ציות, יותר כניעות, יותר ריצוי, יותר חינוך ואילוף, יותר כאב, לא כאב לשם הכאב אלא
כאב לשם הנתינה, יותר ערום נפשי ושיתוף רגשי. תיתן את עצמך היא אומרת, עד שלא ישאר כלום שהוא שלך,
עד שהכל הכל יהיה שלי. לא רק אני לוקחת היא אומרת, אתה תיתן את עצמך, זה עוד יותר חשוב היא אומרת. לאט לאט היא לוקחת יותר,
ותובעת שאני אתן יותר, ומסבירה לי שוב ושוב בסבלנות רבה שאני צריך לתת הכל, כמה חשוב שתיתן את הכל לגמרי היא אומרת.
והיא רוצה לקחת הכל.

רק כשתיתן הכל תוכל להרגיש את השייכות הטוטאלית הזו שאתה כל כך כמהה ורוצה להרגיש כלפי, היא חוזרת ואומרת שוב ושוב.

אני רוצה שתבכה היא אומרת.
הבכי שלך, זה חלק ממה שאני רוצה שתיתן לי, אתה רוצה לתת לי את הבכי שלך? היא שואלת?
ואני, שעד לפני שניה לא עלה בי בכלל הרעיון הזה, עכשיו, כשהיא רוצה את הבכי שלי, אני רוצה לתת לה את הבכי שלי.
אחרי עוד כמה שניות מחשבה אני מבין כמה עמוק זה, כמה חזק ונוגע זה, איזה ערום מטורף זה, לתת לה גם את הבכי שלי,
כמו את גניחות וצעקות הכאב שלי. לתת לה את הבכי שלי מתי שהיא בוחרת בזה, איך שהיא רוצה את זה. כן. אני רוצה לתת לה את הבכי שלי.

עכשיו אני כבר גם צריך לתת לה את הבכי שלי, לא רק רוצה. עכשיו פתאם זה אי אפשר אחרת. עכשיו פתאם אני מרגיש שאני לא שלה
בלי לתת לה את הבכי שלי.

ואני, שפעם אחרונה שבכיתי עוד לא המציאו את הסלולרי, ואיך אני אתן לך את הבכי שלי, כשהמעיין הזה התייבש לפני עשורים רבים?
אתה תבקש עזרה היא אומרת, ולא בפעם הראשונה, כשאני ארגיש שאתה באמת משתוקק לתת לי את הבכי שלך, שאהיה בבכי שלך,
שגם הבכי שלך יהפוך לשלי, אני אעזור לך, ואתה תבכה. ( המילים האלו שלה אני תמיד מיד מרגיש באיזור מאד מסויים בגוף. היא יודעת. זה שלה )

השיח הזה המשיך במתכונת הזו מידי פעם.

וערב אחד, רגוע כזה, באיזי ובסלואו כזה, כשעדיין מוקדם ואפשר לעשות דברים, היא אומרת "תביא לסלון מגבת גדולה ואת הבן גאי ( משחה לספורטאים שמחממת מקומות כואבים, אבל שורפת מקומות רגישים ) ותבוא ערום".

והיא מתיישבת בקצה הספה, ואומרת לי לפרוס את המגבת על הספה ועל הרגלים והברכיים שלה, ולשכב על הגב כשהראש על הברכיים שלה.
וזו תנוחה אינטימית וקרובה כל כך, מטפלת כל כך, וגם היא מעלי, מאד מעלי. אני אוהב לראות אותה ככה מלמטה, יש בפנים שלה כל כך הרבה עוצמה כשמסתכלים עליה מלמטה.
היא מורידה את החולצה שלה, ואת החזיה שלה, והחזה המפואר שלה כמה סנטימטר מהפנים שלי, והיא מסמנת לי לא לגעת,
אבל אני יודע את זה לבד, זה לא מעשה אהבה עכשיו, ברור לי, לה יש משהו אחר לגמרי בראש, אבל אני עוד לא מבין מה.

אנחנו ככה כמה דקות, אני ערום על הספה הראש שלי על הברכיים שלה, והיא מלטפת לי את הראש, את הפנים ואת החזה.
והחזה שלה כמה סנטימטרים משלי, וכל זה מעמיד לי נורא, אבל שנינו מתעלמים מזה. היא מתעלמת כי לא מעניין אותה, אני מתעלם
בשביל לא להרוס את הרגע.

אני רוצה שתבכה היא אומרת.
עכשיו, ככה, כמו שאנחנו, אני רוצה שתבכה.
לוקח לי רגע או שתיים לעכל. ואחרי הרגע או שתיים האלו אני אבוד לגמרי, אין לי מושג מה לעשות. איך עושים את זה. אבוד לגמרי.
אני אומר לה, שלא בכיתי עשורים, שהיא יודעת את זה, שאין לי מושג איך עושים את זה, שבאותה מידה היא יכולה להגיד לי לטוס לירח.
שאני רוצה, שדיברנו על זה ואני רוצה לתת לה גם את הבכי שלי, אבל איך עושים את זה.

היא לא מתרגשת, תנסה היא אומרת, תעצום עיניים, תרפה את עצמך, תזכר בכל מה שכואב, ותנסה לתת לדמעות לבוא ולעלות.
ואז היא מוסיפה, אם תצליח לבכות תוכל לקחת פטמה שלי לפה ולבכות עם הפטמה שלי בפה וללטף לי את החזה כשאתה בוכה.

ואני בעיקר מנסה לא לחשוב על הפטמה היפה הגדולה והזקורה בפה שלי, ואחרי רגע אני מצליח, ומנסה לחשוב ולהיזכר בכל מיני דברים
שאמורים לגרום לי לבכות. הם עצובים וכואבים, אבל הם לא מביאים אפילו לא דמעה אחת קטנה. אנחנו נשארים ככה כמה דקות,
היא מלטפת, אני בעיניים עצומות מנסה לגרום לעצמי לבכות. וכלום.

אחרי כמה דקות של כלום, היא אומרת בקול הכי מכיל חם אוהב ואמפטי שיש על כדור הארץ, אני אעזור לך,
אל תלחץ, לאט לאט, אתה תבכה בסוף, אתה תתן לי את הבכי שלך ותהיה גאה ומאושר לתת לי אותו, אל תדאג בכלל.

תרים את הברכיים לחזה שלך.
וכשאני ככה עם ברכיים לחזה היא לוקחת את הבן גאי, שמה קצת או הרבה יותר מקצת על האצבע, ומורחת לי בפי הטבעת.
זה מאד מביך, ומאד מחרמן, רק שהיא בכלל במקום אחר, היא לא במבוכה השפלה או חרמנות.
היא מרוכזת בי, וכשזה מתחיל לשרוף בפי הטבעת היא רואה את זה והיא אומרת שוב בקול החם והאוהב שלה,
אני רוצה לעזור לך לתת לי את הבכי שלך, כשתבכה אני אפסיק את השריפה ואתן לך פטמה לינוק.

וזה שורף, מאד שורף, העור שם רגיש ועדין מאד. ועכשיו גם שורף מאד. אבל כאב פיזי לא גורם לי לבכות. הלוואי והיה.
אני מתפתל מכאב והיא מחזיקה אותי ואומרת לי להשתדל לא לזוז, רק להשאר ככה, להסתכל עליה, לחוות את הכאב בפי הטבעת,
לא להלחם בו, לחוות אותו, ולתת לדמעות לעלות.

כשהכאב קצת נרגע היא מוסיפה עוד קצת בן גאי לפי הטבעת, הפעם טיפה טיפה פנימה, רק סנטימטר אחד פנימה, וזה כמובן שורף הרבה הרבה יותר. הפעם היא משאירה את האצבע שלה שם וממשיכה לעסות.

ואחרי רגע או שתיים כאלו היא אומרת, תסתכל אלי, אל תוריד ממני את המבט, והיא מתחילה לדבר.
להזכיר לי, הכל להזכיר לי, להזכיר לי, מקרה טראומתי מאד של דחיה בילדות המוקדמת, ואחרי שהיא מספרת לי על המקרה הזה, בלי לחסוך מילים, עם כל הכאב והדחיה שהיתה, היא אומרת, תבכה את זה, תרשה לעצמך לבכות את זה. ופי הטבעת שורף כל כך ואני חסר אונים כל כך.
ואז היא מזכירה לי עוד מקרה, מקרה של התעללות, מהילדות. מזכירה במילים קשות, בוטות, חזקות. בלי ליפות ובלי לרחם, ואומרת, תבכה את זה, תזכור כמה כואב זה היה ותבכה את זה.

ועוד מקרה, ועוד מקרה, האצבע שלה בפי הטבעת שלי מלטפת, הכל שורף כל כך, הפטמה שלה מול הפנים שלי, הפנים היפות שלה
פוצעות אותי במילים, כל משפט נגמר בתבכה את זה.
ואני מרגיש את הדברים, המילים שלה חודרות אותי, המועקה הולכת ונבנית בחזה, והיא רואה את זה, אבל הדמעות לא באות. לא באות. הדמעות לא באות.

ואז בשניה אחת היא מפסיקה. מפסיקה הכל. עם המגבת מנגבת את הבן גאי טוב טוב מפי הטבעת שלי, והשריפה שם דועכת.
היא מורידה את הרגלים שלי בעדינות חזרה, עוטפת את הפנים שלי עם הידיים שלה, ושמה את הפטמה שלה בפה שלי.

ואני ככה רגע או שתיים, וזה בא, כל כך חזק זה בא כל כך פתאם זה בא, כל כך בהפתעה, ואני בכלל לא מבין מה קורה לי, גל כזה של בכי.
בכי כל כך חזק, כל כך קורע, כל כך מציף. בכי חזק וחסר שליטה.

אני לא יכול להשאר ככה, משהו בי מתקומם נורא וצריך הגנה נורא,
אני מתהפך בחדות ככה שהפנים שלי למטה כלפי הברכים שלה ושם את הידיים שלי על הפנים. ובוכה.

לא יודע כמה זמן בכיתי שם. היא לא זזה. רק נשארה.

כשנרגעתי קצת, נגבתי את הפנים במגבת שעל הברכיים שלה, והסתובבתי חזרה אליה
ואמרתי שאני מצטער ומתנצל שלא הצלחתי לתת לה את הדמעות שלי, שהן נשארו שלי.
זה בסדר היא אמרה, בחיוך, באישור, בחום. אני יודעת שבפעם הבאה אתה תשאר לשכב ולא תתהפך ותתן לי את הדמעות שלך.
אני יודעת שאתה תהיה כל כך גאה ומאושר לתת לי את הדמעות שלך סוף סוף. זה בסדר.