היא שמחה כמו ילדה קטנה שקיבלה חוברת צביעה חדשה.
היא מאושרת כמו ילדה תמימה שאוהבת את העולם והעולם מחזיר לה אהבה פי עשר.
החיוך של האושר שלה מסוגל למסמס כל קיר, ולא חשוב מכמה בטון הקיר הזה בנוי.
כשרואים את החיוך הזה שלה מאושרת, מקבלים מן תחושה מוזרה כזו של . . . " אה, וואלה, נכון, באמת החיים יפים וכלום
לא נורא באמת" ולא חשוב בתוך איזה אסון נמצאים.
ולכן כשהיא עצובה, כשאין חיוך על הפנים שלה, זה כל כך קשה, זה כל כך ההפך מכל מה שכתוב למעלה.
זה אסון, כשהיא פשוט סתם עצובה. ( אתה יודע סול, אנשים גם קצת עצובים לפעמים, זה בסדר. כך היא אומרת. ואני מהנהן בראש
ואומר לה שכן ובטח ויודע וזה בסדר, ובלב אומר מה פתאם זה לא בסדר בכלל בכלל )
אתמול כשנכנסתי היא היתה עצובה. פשוט עצובה.
זו לא הפעם הראשונה שהיא עצובה.
אבל אתמול כלום לא עבד יותר. כל הכשרון שלי וכל היכולות שלי, וכלום.
היא רק הנהנה ואמרה, אתה לא אשם, זה מן יום כזה. מחר זה יעבור. ונשארה עצובה.
והמחשבה הזו, שיש דבר אחד שיעשה אותה שמחה ומאושרת שוב. דבר אחד.
והתהיה ביני לביני. אם הגענו לזה. והמחשבה על התיבת פנדורה שזה פותח.
המחשבה על מה יהיה כל פעם שהיא לא תהיה מאושרת מספיק, שמחה מספיק.
ודחיתי את המחשבות האלו שוב ושוב, והיא נשארה לא מאושרת שוב ושוב.
ולא יכלתי את זה יותר. לא יכלתי לראות אותה ככה, את האישה שאפילו אלוקים מחייך אליה. עצובה.
נגשתי אליה ואמרתי. בבקשה תכאיבי לי.
היא יודעת שאני לא אוהב כאב, לא נהנה מכאב, שכאב כואב לי. וכשכואב לי אני מתחנן שהכאב יפסיק.
היא יודעת את זה מהרגע הראשון, איפה שהוא זה אפילו איים קצת על הקשר, כי היא מאד אוהבת להכאיב.
היא היתה קצת בהלם, שאלה שוב, מה אמרת ?
וחזרתי על זה, בבקשה תכאיבי לי.
והיא שאלה, זה מה שאתה רוצה ? שאני אכאיב לך ?
ועניתי . בשקט. לא. מה שאני רוצה זה שתהיי שמחה ומאושרת.
והיא שאלה, אז למה אתה מבקש שאכאיב לך ?
ואני עונה, בשביל שתהיי מאושרת.
פאסט פארוורד על זה שתי דקות קדימה.
ואני קשור על המיטה. על הבטן. מפוסק לגמרי, מתוח וקשור לרוחב המיטה. עם כיסוי עיניים.
והיא מתחילה. בלי מילים. עם מקל. מקל עץ דיי עבה ומאד כואב.
ושקט, ורק הרעש של המקל יורד עלי שוב ושוב ושוב, ואנקות הכאב שאני משתדל להחניק,
היא אוהבת שסובלים בשקט עבורה, בלי דרמות בלי רעש בלי יללות ובלי צרחות. תהיה גבר היא אומרת,
לא ילדה קטנה.
וזה לא נגמר, הכאב, המכות מהמקל, על התחת, על הירכים, בתוך הירכים. זה לא נגמר.
והיא מדברת אלי. אני לא זוכר מה נאמר. אני רק זוכר שנאמרו דברים מקבעים. ממש מקבעים.
בשיא הכאב שלי מקבעים. אתה תהיה כנוע. אתה תהיה צייתן. אתה תעשה מה שאומרים לך. אתה תהיה טוב לי.
כאלו משפטים מקבעים.
ואני כל כך רוצה להיות כל זה בשבילה, שאני צועק כן עוד לפני שהיא מסיימת את המשפט.
והיא ממשיכה וממשיכה. להכאיב. ולדבר. אתה תסבול בשבילי. כמה שאני צריכה אתה תסבול בשבילי.
אתה תעשה אותי מאושרת ושמחה. תעשה כל מה שצריך בשביל שאהיה מאושרת ושמחה.
זה טוב לך שאני מאושרת ושמחה. וכואב כואב כואב כואב.
כמה זמן לאחר מכן אני מרגיש שהיא מתחילה להנות, אני מתחיל להרגיש על הגוף שלה, על התנועות שלה,
על הנשימה שלה, על הקול שלה, שהיא מתרככת.
אז אני מעז ושואל אותה, " את מרגישה נאהבת ? עכשיו את מרגישה נאהבת ?"
השאלה הזו מכה בה, וכואבת לה, אני שומע בקול שלה איך הוא הופך לחד ונוקב.
אבל היא תמיד נאמנה לעצמה ותמיד כנה. היא ממשיכה להכאיב ועונה לי : "כן. עכשיו אני מרגישה נאהבת,
ככה אני מרגישה נאהבת" ואחרי שתיקה קצרה ובלי להפסיק עם המקל עץ. שוב " היום אני צריכה להיות נאהבת ככה,
ביום אחר בדרך אחרת. היום ככה אני נאהבת. בכאב שלך"
אני מרגיש שהאמירות האלו קשות לה. אני מרגיש ששנינו חוצים גבולות, למחוזות חדשים, כל אחד במקום שלו.
אחרי עוד זמן, הרבה זמן של כאב.
זה נגמר.
היא משאירה אותי קשור למיטה. ונשכבת לידי.
היא חמה כל כך, רכה כל כך, מלטפת כל כך, אוהבת כל כך.
זו לא אותה האישה שהיתה כשהגעתי. זו אישה שונה לגמרי.
האישה שהיתה כשהגעתי היתה עם בור בלב, בור מלא עצב.
האישה שנשכבה לידי, היתה אישה עם אהבה שעולה על גדותיה ורוצה להציף את כל העולם.
וזה לא מפריע לה להמשיך את השיח, ברוך, בעדינות, בליטוף,
אבל המילים אותן מילים. אתה תהיה כנוע לי, אתה תהיה מרצה ונותן עבורי. אתה תהיה עבד טוב לי.
וגם . . .
אני ארגיש נאהבת בכאב שלך, בכאב שאגרום לך. מתי שאצטרך להרגיש נאהבת ככה, אתה תתן לי את זה.
ואני עונה לה. את תקחי מה שאת צריכה לקחת בשביל להרגיש נאהבת. את תעשי מה שצריך בשביל להיות שמחה. מאושרת.
ושקט. רק חיבוקים ארוכים ארוכים, וליטופים. ושקט. שלווה.
וכל היום היום. החיוך לא ירד מהפנים שלה. וזה מילא אותי כל כך.