נזכרתי שלא כתבתי על זה
התמונה הזו חיכתה לתורה.
הרבה דברים קרו מאז
ובעיקר שיחררת לי את הרצועה
ואתה יודע מי אני
אני לא כלבה כזו ממושמעת וצייתנית
אני אוהבת לבחון את הגבולות בדיוק כמוך
ולהתגרות בהם.
הם אף פעם לא מובן מאליו מבחינתי
כלום לא מובן מאליו מבחינתי
רק כשמחזיקים אותי קצר עם הרצועה.
כשנותנים לה להשתחרר
אני חוזרת להיות יותר בראטית
אני מקללת
100 קללות קיללתי בשבוע אחד
אומרים שזה מעלה את סף הכאב
זה העלה
נענשתי מכל כך הרבה שוטים
שאולי מי שהיה רואה לא היה מאמין שנועדו לתחת אחד קטן וחמוד
ולא סתם אני באדום
זה הצבע של הכח שלי
ואתה צריך לקרוע אותו ממני שוב
להיות ראוי לקחת אותו ממני
לדרוך מחדש על המח שלי
ולכבות אותו.
אני מזוכיסטית יותר משאתה סדיסט, אתה אומר.
אולי זה נכון,
כי הכאב הפיזי לא באמת מאיים עלי
אבל כשאתה מעניש אותי
אני יודעת שהרצועה שוב מתהדקת
אני מרגישה את הקולר חזק יותר על הצוואר שלי
אני יכולה לתת שוב את ההתמסרות שלי
ולדעת למי אני שייכת.