על כיפה אדומה וחיות אחרות

בימים של חושך, חייבים קצת אור.

אז הדלקת לי נר וטיפטפת עלי טיפות,

טיפות קטנות שחיממו אותי לאט לאט

והפשירו אותי אחרי חורף קר וקשה.

טיפות קטנות שהפכו לשריון שעווה שהתקשה לי על החזה והבטן.

פשוט הרגשת אותי.

נדמה שזה אמור היה להיות סשן צורב וכואב

אבל זה היה סשן חום, עיטוף והגנה

ויצירת אמנות שריגשה אותי (והרגשתי שחייבת לקבל במה)

כמעט שנה לא כתבתי וגם לא ממש הייתי פה, מנסה להסיר מעצמי את קורי העכביש ולהזכר שכתיבה עושה לי טוב.
הייתה שנה קשה, מרגישה שכל מה שקורה בחוץ מחלחל לי עמוק פנימה ומשחיר את הנפש. המון רגשות קשים, כאב, עצב, פחד, חרדות מההווה והעתיד, חרדות כלכליות, כעס, אובדן אמון, אובדן בטחון אישי ולאומי, בעיקר אובדן הרבה אובדן.
בתוך הלאומי התערבב גם האישי, מילואים, כל מיני תחלואים כי הגוף מבטא את הנפש, תאונה של ההורים שלי, גירושין של ההורים שלי, באמת היה שמח.
והשמחה נדחקה הצידה ואיתה הליבידו ובאופן כללי כל הרגשות החיוביים - התשוקה, ההתלהבות, החרמנות, היצירתיות, היצריות, אנרגיית החיים, הבדסמ
הכל הרגיש נאמב כזה, מצליחה להגיע ל-6 מתוך 10 בהכי גבוה שלי.
ובתוך זה יש אותך, אתה נקודת אור ואהבה (וטינופת)
בחודשיים האחרונים אנחנו בהתעוררות, הבדסמ שנמנם לו רוב השנה מתחיל להתעורר והמיניות מגיעה לשיאים חדשים.
היו לא מעט דברים לאחרונה, לצערי המח שלי כבר עיסה ואם אני לא כותבת אותם, אני שוכחת. אבל היה רגע אחד שלא יוצא לי מהמח.
סשן ללא מגע, אתה רק נושם ונושף עלי, משמיע את הקולות המחרמנים שלך, שילוב של נהמות של חיה (יתכן שאתה יותר סובל ממני מהקטע הזה של לא לגעת בי),

מתחיל לצחקק, אני מתה על הצחקוקים שלך, כי הם גורמים לי לתהות מה עובר עכשיו במח המטונף והמרושע שלך, מה אתה זומם שם, וישס?

הריח שלך כרגיל מטריף אותי, לאחרונה נהייתה לי חולשה להסנפת בית השחי שלך (ולעוד דברים שקשורים לשם).
אני יכולה להיות על סף גמירה רק מהריח והקולות שלך, זה כל כך מדליק ומחרמן.
אתה ממשיך לעבור על הגוף שלי בלי לגעת, רק הנשימות שלך, האוויר שיוצא לך מהפה מטריף אותי, כולי רוטטת, הגוף שלי ג'לי רועד.
אתה מתקרב אל החזה שלי, נושם עליו ואני נאנקת, הגוף שלי מתקמר והחזה שלי מנסה להתקרב אליך בתנועות לא רצוניות.
אבל לא, אתה לא נוגע, לא מכניס אותו לפה, לא מלקק אותו ברכות, לא יונק אותו, לא נושך אותו.
רק נושם.
אני נטרפת.
זו רק האנרגיה שלך על החזה שלי
בלי מגע.
ופתאום אני מרגישה נשיכה, מרגישה אותה מתהדקת על הפטמה שלי, מרגישה צריבה עזה שחודרת לי בכל הגוף.
אבל אתה בכלל לא נוגע בה, אתה רק נושם ונושף
ומדמיין שאתה נושך אותי (כנראה)
ואני מרגישה את זה כל כך אמיתי וכל כך חזק
וצוללת לתוך סאבספייס כאב, של כאב מדומיין, כאב מנטאלי.
גוד, זה היה כל כך מטורף
ובא לי עוד מזה.

(אבל גם בא לי כאב אמיתי, שלא תתבלבל)

*אזהרת טריגר תכני מלחמה קשים בהמשך הפוסט, לא לקרוא אם קשה לכם ואתם לא רוצים להחשף וסליחה שהאזהרה לא הייתה קודם*

גגג, בבבב, אאאא

אני משמיעה כל מיני הברות לא ברורות

אולי זו השפעה של הידיים שלך בכל מיני מקומות

אבל נראה לי שזה בעיקר טון הדיבור שלך

שמדבר אלי כמו אל ילדה מפגרת

אמרתי לך שיותר כיף איתך כשאת כלבה מיוחמת

(כן זה נכון וקשה לי להגיע למצב הזה בחודשיים האחרונים)

גגג, בבב, אאא

אתה מחקה אותי, צוחק עלי

וזה מטריף אותי

את נשמעת כמו בהתקף אפילפטי, כלבה סתומה

גהההה

אני רוטטת

את כלבה סתומה ורוטטת

חחחחח, געעעעעע

את כלבה סתומה ורוטטת עם זין עמוק בגרון

ואז בכוס

ואז בתחת.

סתומי,

זה מה שאת.

כן! אני בעד להיות כמה שיותר סתומי

בלי מח ובלי רגש

להיות רק כוס מעורפל

לשכוח הכל, לא להבין, לא להרגיש כמה כואב העולם המכוער הזה.

לפני כמה שבועות הצלחנו לעשות סשן ראשון מאז שהתחיל הגיהנום. 

אני על שש על הספה

התחת שלי כבר אדום ונרגש מחצי שעה של אימפקט מפנק

אני נוזלת אל תוך הכאב האהוב עלי

זה שעוזר לי לשכוח את כאבי הלב

המח שלי מכובה לראשונה מזה חודש וחצי

אין לי פלאשים של וויז׳נס מחרידים של נשים נאנסות ותינוקות בתנור יותר. 

אני סתומי בסאבספייס ולא מעניין אותי כלום.

ואז.

אזעקה.

סאבספייס. מח מכובה. אזעקה.

אירוניית החיים בישראל. עונג וכאב.

ועכשיו יש הרבה יותר מדי כאב.

ואני,

כל מה שאני רוצה זה להיות קצת סתומי עכשיו.

אז בקשה לי אליך.

תמשיך לעשות אותי כמה שיותר סתומי.

גגג, בבב, אאא

כשהלכתי לישון בשישי בלילה חשבתי על הפוסט שאכתוב על הסשן המופלא שהיה לנו בשישי שתוכנן להמשך בשבת גם.
6:30 בבוקר התעוררנו לצלילי אזעקה ובומים חזקים.
בהתחלה הגבתי באפטיה הרגילה למי שחי בישראל שנים ורגיל לאזעקות ומתקפות וכל החרא הזה.
אפילו עשינו סקס בממ"ד. 
כשפתחנו טלויזיה והתחלנו להבין את גודל הזוועה. את הדברים שאין להם מילים
שאי אפשר להכיל בכלל, שנפש אנושית לא יכולה להבין.
כאילו כיבו את כל האור של העולם.
הפנים והשמות שרצים לי מול הפנים.
המסיבה, שהיא מסיבה שיכולתי להיות בה בכל רגע נתון

האנשים היפים שרוקדים ושמחים. לא יוצא לי מהראש הבחור עם הגלימה שרץ.
איפה הוא עכשיו? הוא חי? הוא פצוע? הוא נחטף? הוא נעדר?
והתינוקות, כמה רוע יכול להיות בלב לעשות דבר כזה, איך מגיעים למצב כזה?
לא מדובר באדם/שניים פסיכוטים, מדובר באלפים שנכנסו שעשו את הזוועה הזו.
אנשים עם לב שחור
לא השחור הזה שאנחנו אוהבים פה.
ואז הודעה שאחי גויס, לא היה לי ספק.
הוא במטכ"ל.
אתם כבר מדמיינים את התחושות בטח.
בערב מאוחר קיבלת טלפון שאתה גם צריך להגיע.
משכת את הקץ עד ראשון בבוקר.
הייתי אמורה להעיר אותך ב-6:30, כי אתה לא מאלו שקמים בקלות.
אבל לא היה לי אינטרס, רק רציתי להשאר איתך במיטה החמה
להרגיש את הגוף שלך
את הריח שלך
לתת לך ללכת היה אחד הדברים הקשים שעברתי
יושבת בדירה שלך עם החתול ומחכה לשמוע שהגעת אל התופת.
אל הבסיס שנמצא בתוך שיא האימה
בלי להצליח להפסיק לחשוב על מה קרה שם יום לפני.
על חמ"ל בדיוק כמו שלך בבסיס סמוך שנשרף על יושביו.
לשכנע את עצמי שאתה בטוח
שאחי בטוח.
שיחה עם אחי שברה אותי אתמול
סיפר על הקרבות שלהם ביישובים. על התקלות עם מחבלים שיצא ממנה בנס.
במקרה יצא ללילה, אז תוך כדי השיחה אזעקה
הוא זורק את הטלפון והמסך נשאר הפוך.
תמצית החיים בפאקינג ישראל.
אני לא נושמת
חיה מהודעה להודעה
לרגע יש אוויר וצוללת שוב, עד האימוג'י הבא.
מבינה שיש לי עוד זמן ארוך להיות ככה צל של אדם
וזה במקרה הטוב.
משתדלת לא לחשוב על המקרה הרע גם.
לא מצליחה.
מנסה להיות אסופה מול הילדים כשבתוך תוכי אני שברים ורסיסים.
הימים ארוכים ומי יודע אם עכשיו היום או מחר ואיזה יום היום בכלל.
אני אוהבת אותך כל כך
בבקשה תחזור
בבקשה.
בבקשה תחזרו שניכם
בבקשה.

שלום לשלושת עוקבי, אני יודעת שהתגעגעתם לפינתי המשעשעת "שיחות עם שולטים"
אז הנה, במיוחד בשבילכם והפעם שיחות על מחשבות עם שולט הבית.

מחשבות רנדומליות של אישה רנדומלית ביום רנדומלי:
כלים, כביסות, מה עוד אפשר לעשות עם אטבי כביסה, בישולים, מה עוד אפשר לעשות עם ניילון נצמד והייתי רוצה עכשיו, ילדים, מתי אוספת, מתי מחזירה, מתי יש טיול, מתי יש אסיפת הורים, מי לוקח לחוג, מי מחזיר, מתי הם ילכו לישון, למה אני בעצם נשלטת הסעות והזנה, אולי כדאי למצוא נשלט שיעשה את זה במקומי, כמה ארוויח החודש, למה אין לי מספיק עבודה, נמאס לי מהעבודה, אני אוהבת את העבודה שלי, חייבת לבנות לעצמי אתר חדש, סקס, מזמן לא עשיתי ספורט, מתי יהיה לי זמן לספורט, איזה ספורט אני רוצה, אני צריכה דיאטה, איך מרזים בלי להפסיק לאכול, סידור קלנדר, מתי יהיה לי יותר זמן? (מחשבת במח מתי הקטן יתגייס) הקשבה לבעיות של כל החברות שלי תוך נתינת פתרונות, סקס, הקשבה לטריגרים נורא דחופים של החברות שלי (רצוי בקוליות של מינימום 15 דקות), הצפה, בהיה במשהו יפה כדי להיות פחות מוצפת, למה יש לי כל כך הרבה חברות, למה הן כל הזמן באותם לופים, גם אני כל הזמן באותו לופ? בא לי ללמוד הום סטיילינג, בא לי ללמוד סטיילינג אופנה, בא לי ללמוד משהו, מה אני אבשל השבוע, טריגרים דמיוניים של החבר, צריכה להרגיע אותו, טריגרים שלי, מה אני צריכה את כל האמונוגמיה הזו בשביל מה זה טוב? שיחות על אמונוגמיה עם חברות, טוב, חייבת לעשות על זה ממים, חיפוש תבניות חדשות, מצחיקה את עצמי עם הממים, מחשבות אימה שונות מסדרת המתח עוכרת השלווה שראיתי השבוע, לישוןןןןןןןן, לבהות, מתי אצייר, מה אצייר, שכחתי איך מציירים, אולי אעשה היום יוגה, אולי אעשה מדיטציה, אני חרמנית, אולי אאונן? גוללת פייסוש, מחשבות הרות גורל על פוסטים שקראתי, תגובות, למה כל הפיד שלי פוליטיקה, מה יהיה פה בארץ? מתי יודעים שצריך לברוח? מפחיד, למה לא נולדתי גבר, ואם כבר אישה, אז אפשר לשכפל את עצמי? מי אני, מה אני...אההההההההה

מחשבות רנדומליות של גבר רנדומלי ביום רנדומלי:
סקס.
האימפריה הרומית.
מסתבר

ספיישל מחשבות עמוקות ממש:
איך עשו סקס באימפריה הרומית.

הרבה קורה בתקופה האחרונה ויש לי לא מעט דברים לכתוב עליהם,

אבל לכבוד השנה החדשה, החלטתי שזה מה שאכתוב עליו היום.
לפני כמה ימים איזה זוג עבר לי על רוב הבלוג וליבב, משהו ברמת 35 פוסטים.
במקרה היה לי ערב חופשי נדיר והתחלתי לצלול לתוך השנתיים האחרונות בבלוג שלי בעקבות זה.
וקראתי וקראתי את עצמי
ובכיתי, בכיתי, הדמעות לא הפסיקו לזלוג.
דמעות טובות כאלה, מזככות, הרבה זמן לא בכיתי ככה ונראה לי שהייתי צריכה את זה.
קראתי את תקופת השבר, הגירושין, סיומן של שתי אהבות גדולות במקביל,

געגועים, כאבים, הרבה דייטים וקשרים קצרים שהיו לי
חוויות קצה שונות, ההתחלה שלי ושל ג'נטל (שגם היא הייתה מלאת מורכבויות).
חזרתי בשניות לכל אותם רגעים, זכרתי כל רגע וכל סיטואציה לפרטים
וזה ריגש אותי וכאב לי ושימח אותי, זה היה בליל של רגשות מעורבים.
הבנה עמוקה של התהליך שעברתי על כל צדדיו.
והסתכלתי על עצמי, בחשבון נפש שמתאים לתחילתה של שנה וליומולדת שלי שמתקרב לו.
בד"כ חשבונות הנפש שלי הם כואבים וקצת עצובים
והשנה יש גם פחדים, בכל זאת להיות גרושה ועצמאית זו חרדה כלכלית מתמדת שמאיצה לי את הדופק
ויש גם מורכבויות.
אבל השנה בחרתי להסתכל על היש ויש לי המון.
יש לי קשר נפלא שממלא אותי, באהבה, בתחושת ערך עצמי והכי חשוב בתקשורת שלא הייתה לי כמותה אף פעם.
יש לי יחסים טובים עם הגרוש, הילדים נראים בטוב.
יש לי הרבה חברות וחברים, חיי חברה משמחים, עודף אירועים שמוזמנת אליהם, חוויות קצה ואקסטרים.
ומעל הכל, יש לי אותי, את האמונה שאני חזקה, אחרי שעברתי את התחתית של התחתית,
נשברתי, כאבתי, בכיתי, התגעגעתי, כעסתי, התרוממתי ונפלתי והתרוממתי שוב
I can do it
לא חשוב מה זה יהיה, אני אהיה בסדר, יותר מבסדר גם.
זו תהיה שנה של להסתכל על היש. איימן

לאחרונה אני מרגישה שהשולטת מתעוררת
זה מדגדג לי בשריר היד ובזווית של המח 

בא לי לשחק. 
זה התחיל לפני כחודש באיזה דייט שהיה לי,

נקרא לו המפיק.
בכלל הייתי בטוחה שהוא שולט, אבל הפתעות קורות בחיים.
אין לי עניין בו וגם הדייט הזה לא היה מלהיב במיוחד

אבל היה שם רגע, רגע שהוא כנראה משמעותי בהתפתחות הזו.
שכבנו במיטה והוא התחיל לאונן בעודו מסתכל עלי

ואז אמר לי: להסתכל עליך זה כמו לאונן על פנטזיה אמיתית
גוד, זה הפעיל לי את שריר השליטה בטירוף

חייכתי אל עצמי מבפנים כמו אימוג'י מדושן ולחשתי לו באוזן:

מה דעתך שנשחק משחק? הוא כמובן לא היה במצב לסרב לזה באותו רגע.
אני אספור לך מ-10 עד 0 ורק אז אתה תוכל לגמור, מתאים לך?
הוא הנהן בעודו מתחיל לנזול והתחלתי לספור, בכל ספרה התקרבתי אליו יותר עד שהייתי בתוך האוזן שלו

כשאמרתי 1, כבר ראיתי את השפיך עולה לו למח, שאלתי אותו אם הוא רוצה לגמור

ואז הוא גמר במשך דקות ארוכות בגמירה שנראתה כמו התקף אפילפטי ארוך.
הרגשתי את הכח הזה שבלגרום למישהו לגמור ככה עם אפס הכרות, דאם.
וזה עשה לי חשק לעוד. מאנץ'. אבל לא איתו.

הפעם השניה הייתה במפגש אמדי עם חברים. 
קסם ופינוקי לא הפסיקו לקרוא לי להצטרף אליהן למזמוזיה
רוב הזמן רציתי להיות עם ג'נטל, אבל היה רגע שבאתי אליהן,

פינוקי שכבה על הגב עם הציצי הלבנבן שלה פרוס בפני
וזה היה חזק ממני, לקחתי את שתי הידיים ונתתי לה כאפה מצלצלת עליו.
זה היה הצליל המדליק ביקום.
אח"כ קסם הייתה על שש והתחת שלה פשוט קרא לי
לקחתי את שתי הידיים ונתתי לה כאפה מצלצלת עליו.
אוחחחח, איזה פסקול, גוד דאם. היא גנחה.
בהמשך, פינוקי הונילית ביקשה גם
אז נתתי לה טעימה של כאבים שונים בתחת
קצת סטירות מצלצלות, שריטות, צביטות ואחיזות חזקות ונשיכות.
זה היה בקטנה, ברגע שהיא צייצה כואב הפסקתי, זה לא סשן ואנחנו על סמים
זו הייתה רק טעימה של התנסות.

אבל זה המשיך להסתובב לי בראש כמה ימים וממש הייתי צריכה להגיד לשולטת:
ששש, שבי בשקט זונה.

הפעם השלישית הייתה במפגש שלנו עם פרנץ' ונילה (יתכן ויהיה על זה פוסט שלם נפרד)
לפרנץ' ונילה המתין שולחן הצעצועים שלנו, למקרה שיבוא לה לנסות.
גם כאן, עשינו שיחת בסיס וידעתי שאין לה נסיון בבדסמ ולא לקחתי את זה רחוק,
זו הייתה עוד טעימה.
שאלתי אותה אם היא רוצה לבדוק את הצעצועים (איך אני אוהבת צעצועים, פאקיטי פאק)
ופשוט הכרתי לה אותם לאט לאט ומעט מעט.
היא נשענה על השידה כשהתחת שלה חשוף וג'נטל פשוט צפה באירוע
מעבירה עליה את הגלגלת לאט ומרגישה איך הגוף שלה מתקמר עם התנועה
לוקחת את הפלוגר השחור-פוקסיה שלי ומתחילה ללטף אותה בעדינות איתו
לאט לאט מגבירה את הקצב והעוצמה.
עם כל צעצוע אני נכנסת יותר לזון, אני חדה ומפוקסת.
עכשיו הספייקים, ספנקר עץ שחור עם ניטים ורודים (רק מלראות אותו אני מתחרמנת)
ושלל האפשרויות איתו - אפשר פשוט להעביר אותו על הגוף, לדקור איתו, להשתמש בצד מעץ כספנקר
ואני בודקת עליה הכל.
ואז הספנקר הרגיל, התחת שלה מאדים לאט לאט. גוד, זה היה מחזה מלבב.
הפסקתי שם כי לא רציתי להגזים איתה.
אבל המח שלי מפליג קדימה,
איך אני מורידה אותה על הברכיים ומורה לה ללקק לי את כל הגוף
איך אני מצמידה אותה לקיר, מפסקת לה את הידיים ואת הרגליים.
מדביקה את הידיים לקיר עם מסקנטייפ שחור, שמה אחד גם על הפה
ומפרקת לה את התחת, מפנגרת אותה ודוחפת לה דברים לכוס עד שהיא תתפוצץ.
גודדדדד, אני נוזלת כבר מכל זה
ששששש, שבי בשקט זונה
זמנך עוד יגיע.

מכירים את הקטע הזה של דוריטוס שזה מגעיל-טעים כזה?
אתם אוכלים אחד וזה די מגעיל, אבל בא לכם עוד אחד
ואז עוד אחד ועוד אחד.
אתם סובלים מהטעם הכימיקלי הזה בפה, אבל מתענגים על כל רגע
רק עוד אחד אחרון, מפה לשם החבילה נגמרת כי אתם לא יכולים להפסיק.

אז אדג'ינג.
כשהאצבעות שלו מטיילות עלי
משחקות לי בדגדגן

מעגלים מעגלים של סבל ועונג
כולי מתפתלת, נוהמת, גונחת, נהנית, סובלת
טעם מתוק מריר חמוץ כזה בפה
או בכוס.
הנהמות שלו באוזן
והטון הזה, הכאילו נחמד אבל מרושע
לא לא לא, את לא גומרת

עדיין לא.
לשון נעימה מלקקת פטמות, אני מתקמרת
ואצבעות נחדרות פנימה לתוך בריכה של רטיבות
והגוף הנעים שלו מתחכך עלי
והריח שלו, הו הריח הזה, המתוק כל כך
כמו של בית מאפה, חודר בנחיריים וזורם לי בכל הגוף
אני סובלת
אני נהנית
אני רוצה להגיד די
אבל אני אומרת עוד, עוד, עוד אחד ודי
וכשהיד שלו מתרחקת ממני
אני כמו ג'אנקית קטנה, ממשיכה להצמד
צועקת ובוכה ומתחננת לעוד קצת
עוד קצת מהמתוק, חמוץ, מגעיל, טעים, חריף הזה.
לא לא, את לא גומרת
רק כשתהיי קשורה לכיסא במרפסת מעל איילון
אני לא רואה, רק שומעת את רעשי המכוניות בתוך המח שלי
צריבות קטנות של גלגלת שורפות לי את הפטמה
ספנקר מציק לפטמה השניה
זה חריףףףף, אני מתפתלת מכאב, מנסה לחמוק
מסקנטייפ אדום סותם לי את הפה
בולע את הנהמות, הצעקות, התלונות
אני נושפת בתוכו
מרגישה איך הנשימה האחרונה יוצאת מתוכי
כשאני גומרת כמעט בלי קול.
אבל הוא ממשיך
ומכאיב
הראש שלי נשען לאחור ואני צוללת לתוך סאבספייס דוריטוס
כואב ונעים, טעים ומגעיל, מעקצץ לי בלשון ובחלל הפה
ובחלל הגוף.
נראה לי שסיימתי את החבילה
נשאר רק פירור קטן שהוא אני.

7 חודשים עברו (מסתבר)
תכלס, כבר לא חשבתי שהסיטואציה הזו תיווצר שוב, הרעיון התמסמס לו עם החיים.
מצד שני, דברים קורים לי, דברים שאני רוצה, מסתבר, לפעמים בדרכים שלא חשבתי שיקרו,
לפעמים זה לוקח זמן, אבל הם קורים.
לפעמים אני מאמינה שאני באמת קצת מכשפה (מהסוג הטוב אבל).

אז שוב היינו במסיבה דומה למסיבה הקודמת והפעם ידעתי שפרנץ' ונילה תהיה,

היא גם קצת פלירטטה איתי בקבוצה לפני וקצת קיויתי שזה יקרה.
הבעיה שגם אני וגם ג'נטל ביישנים מדי, אז נדרש פה אומץ של צרפתיה אחת כדי לגרום לזה לקרות.
אנחנו שוכבים על מזרון בפינת הכרבולים ומתמזמזים
פתאום היא נשכבת לידי, אי אפשר להבין את זה אחרת.
אפילו עכשיו כשאני כותבת את זה אני מרגישה איך הגוף שלי מתעורר, על גלי הזכרון.
מתחילות נגיעות מהוססות.
אתה אומר לה שלא הפסקתי לפנטז על זה.
זה קצת מעצבן אותי, מה אתה מדבר בשמי? נתתי לך זכות?
ומצד שני, הרי אני לא הייתי אומרת את זה.
ואז היא אומרת: קצת פינטזתי שהיא פינטזה.
זה מרגש אותי, באופן כל כך שונה מגברים שברור לי שמפנטזים
ברור לי שמפנטזים עלי.
זו אישה, אישה סקסית, שרציתי והיא קיוותה שרציתי אותה.
משהו בצלילה למח אחר תמיד מדליק אותי.
בפעם הקודמת הייתי יותר דומיננטית, הפעם, בהתאם למוד שהגעתי בו ולשבוע שעבר עלי (מאורעות חיים שכאלה שאינם קשורים לג'נטל או לענייננו אבל גרמו לי לבכות כל השבוע) הייתי במוד יותר כרבולי, יותר מתמסר למה שקורה ויותר קטן.
כן, נראה לי שהייתי קצת קטנה.
איפה היינו בזמן שהמחשבות שלי בורחות? כן... ידיים ולשונות מתערבבים ונוגעים בכל מקום
רגעים של נשיקה משולשת שמעבירה לי צמרמורות באונות שונות במח.
הגניחות שלה באוזן שלי מעבירות לי זרמים בכוס
הגניחות שלי גורמות לה פתאום להתכווצויות קטנות.
אנחנו מעבירות עונג בינינו, כמו מוסרות כדור מאחת לשניה.
אני מרגישה איך כשאני מוסיפה מגע שלי על המגע שלך היא מתקשה
כמו שזין מתקשה, אבל אצל אישה זה אחר, זו מן האספות כזו, התכווצות.
אבל אי אפשר להגדיר את זה במילה אחרת. מתקשה.
בשלב מסוים אנחנו עוברים לחדר.
כוסאמא של הטמפון הזה שתקוע לי בכוס עכשיו, מה יש למחזור שלי ולמה הוא תמיד מגיע ברגע הכי לא מתאים?
יש לי פלאשים של רגע שבו אתה מפנגר את שתינו,

מנצח על האירוע בשתי ידיים, אני בטוחה שאתה בסוג של דום ספייס
חושבת כמה כח זה להרגיש שני גופות נשיים ויפים מתפתלים תחת הידיים שלך
רוטטים וגונחים.
בשלב מסוים אתה ממשיך לפנגר אותה, אני שוכבת שם כמו חפץ, לרגעים זה גם מורכב
זה גם כואב. אני רגילה להיות הכי חשובה.
זה כואב ומחרמן אותי ביחד, עונג וכאב, המפגש האהוב עלי כנראה
זה מחרמן אותי שכואב לי
היא גונחת
כל גניחה שלה היא כמו חץ ללב ולכוס שלי ביחד
אני לא צריכה מגע
לא שיענגו אותי ולא שיכאיבו לי
אני צפה על גלי העונג שלה
בכאב ובעונג משלי
פוגשת את המזוכיזם שלי בצורה הכי טהורה שלו.
היא עולה עלי, גם היא משתמשת בי כמו חפץ קטן.
וגומרת בעוצמה.
ואני חושבת לעצמי כמה סקס ונילי יכול להיות בדסמי כל כך.

ואם בא לכם,

מוזמנים לחזור גם ל-PART 1:
https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=125388&postid=1378939

פה נעים וחמים מלקק ונושך לי את הפטמות עכשיו

צעצוע צהוב ורוטט חופר בתוכי

צעצוע שחור קטן מרטיט דגדגן

תחת סגול כואב ונפוח נותן סיומת אפיצית

אני עסוקה עכשיו בשרשרת אורגזמות

אז תשאיר את האוכל בחוץ.

תודה.