אני מגיעה להבנה מסוימת לאחרונה.
אולי זו השנה הזו, שלמדתי בה הרבה על הלבד
שלמדתי על הכח שלי עוד
ולמדתי על עצמאות וגם ספגתי לא מעט חרא וכאבים.
הדומיננטיות שלי עלתה.
והיא גם תמיד הייתה שם
הרי אף פעם לא הייתי נשלטת ב-DNA היומיומי שלי
אני הרי קונטרול פריק
וכנשלטת, אני בראטית, אני אוהבת לשחק עם זה ולהתגרות בזה.
ולא סתם השנה אני מוציאה מגברים רבים צד נשלט באורח פלא,
אני אפילו לא מתכוונת לזה, כי אין לי כח וסבלנות אמיתית לשלוט
זה גם לא כזה מחרמן אותי לרוב.
אבל כנראה שנפתח שם משהו כזה,
אולי זה אובדן אמון שגורם לי לא לשחרר שליטה מהר.
באמת באמת שליטה, אני לא מדברת על סקס אגרסיבי ואלמנטים של כח, כאב והשפלה.
אני מדברת על שליטה מנטאלית,
על התחושה הזו שאני מתמסרת לגמרי, שהמח שלי מכובה ואני מרשה למישהו לעשות בי כל מה שרק ירצה.
ושכל מה שהוא רק ירצה ידליק אותי.
אתמול היית פה,
והדברים קרו מהר, כי בכל זאת היה לנו כמעט חודש של קרייב
וזה היה חייב להתפוצץ.
והמשיכה והכימיה והריח שלך, הכל מדליק אותי
וכל מגע בינינו ישר מלהיט איזו אש של רצון והרבה זמן לא הרגשתי ככה.
ומצד שני,
אתה מפנגר אותי וזה כל כך טוב, באמת, יש לך אצבעות קסם.
אבל בא לי שתמתח לי את הקצוות, שתפסיק, שתגיד לי לא, את לא יכולה לגמור עכשיו
אסור לך. אני מחליט.
אבל אתה לא מסוגל להתאפק כי אתה נהנה ממני גומרת כל כך הרבה וכל הזמן.
או כשאתה דוחף לי את הראש לזין שלך,
תהיה קשוח, אל תיתן לי להשתחרר
תמתח לי עוד את הגבול, תגרום לי לסבול יותר.
אני אוהבת את זה
וגם שונאת את זה.
ושניהם ביחד מחרמנים אותי ממש.
כשאתה סוטר לי, תמשיך, תמשיך עוד
שירד לי החיוך המדושן מהפנים
שהמבט שלי יהפוך לזגוגי
למבט שפוט, מתמסר, מושפל קצת.
תלטף ואז תיתן לי סטירה בהפתעה
שלא אדע מאיפה זה בא לי עכשיו.
ההלם של ההשפלה.
כשאתה טופח לי על התחת, אתמול זה כבר היה חזק יותר
זה כבר כאב, אני עדיין מרגישה את זה היום.
אבל אני רוצה עוד, אני רוצה עוד
אני רוצה להרגיש עוד יותר איך זה מדליק אותך כשאני חסרת אונים
כשכואב לי
כשאני נתונה לחסדיך.
שאני צועקת ומקללת.
אבל אני לא רוצה להגיד לך הכל, לא רוצה לשלוט מלמטה
אני רוצה שתדע לבד.
בינתיים המח שלי עוד פה
וכל עוד הוא פה
אתה לא תוכל באמת באמת לשלוט בי.
אני רוצה לאבד אותו
להרגיש איך הוא מתמוסס באוויר.
בזמן שאתה הופך לערפד המטונף ששוכן אצלך עמוק בפנים.
