מכירים את הקטע הזה של דוריטוס שזה מגעיל-טעים כזה?
אתם אוכלים אחד וזה די מגעיל, אבל בא לכם עוד אחד
ואז עוד אחד ועוד אחד.
אתם סובלים מהטעם הכימיקלי הזה בפה, אבל מתענגים על כל רגע
רק עוד אחד אחרון, מפה לשם החבילה נגמרת כי אתם לא יכולים להפסיק.
אז אדג'ינג.
כשהאצבעות שלו מטיילות עלי
משחקות לי בדגדגן
מעגלים מעגלים של סבל ועונג
כולי מתפתלת, נוהמת, גונחת, נהנית, סובלת
טעם מתוק מריר חמוץ כזה בפה
או בכוס.
הנהמות שלו באוזן
והטון הזה, הכאילו נחמד אבל מרושע
לא לא לא, את לא גומרת
עדיין לא.
לשון נעימה מלקקת פטמות, אני מתקמרת
ואצבעות נחדרות פנימה לתוך בריכה של רטיבות
והגוף הנעים שלו מתחכך עלי
והריח שלו, הו הריח הזה, המתוק כל כך
כמו של בית מאפה, חודר בנחיריים וזורם לי בכל הגוף
אני סובלת
אני נהנית
אני רוצה להגיד די
אבל אני אומרת עוד, עוד, עוד אחד ודי
וכשהיד שלו מתרחקת ממני
אני כמו ג'אנקית קטנה, ממשיכה להצמד
צועקת ובוכה ומתחננת לעוד קצת
עוד קצת מהמתוק, חמוץ, מגעיל, טעים, חריף הזה.
לא לא, את לא גומרת
רק כשתהיי קשורה לכיסא במרפסת מעל איילון
אני לא רואה, רק שומעת את רעשי המכוניות בתוך המח שלי
צריבות קטנות של גלגלת שורפות לי את הפטמה
ספנקר מציק לפטמה השניה
זה חריףףףף, אני מתפתלת מכאב, מנסה לחמוק
מסקנטייפ אדום סותם לי את הפה
בולע את הנהמות, הצעקות, התלונות
אני נושפת בתוכו
מרגישה איך הנשימה האחרונה יוצאת מתוכי
כשאני גומרת כמעט בלי קול.
אבל הוא ממשיך
ומכאיב
הראש שלי נשען לאחור ואני צוללת לתוך סאבספייס דוריטוס
כואב ונעים, טעים ומגעיל, מעקצץ לי בלשון ובחלל הפה
ובחלל הגוף.
נראה לי שסיימתי את החבילה
נשאר רק פירור קטן שהוא אני.
