כלל שאני מחלימה, אני נזכרת יותר ברגעי האושר
בשיאים שהגעתי שהייתי איתו והוא היה איתי, בימים ההם
בהתנסיות שנתנו לי את הבטחון להיות שלו ולקחת סיכון
יותר מהכל אני נזכרת בשיחות שלנו, בצחוק שלנו
זה הדבר שהכי חסר לי בחיים, היום, רגעי האושר
אני יודעת שאיתו, המחיר היה גבוהה מדיי
אני חושבת כמה קשה לוותר עליהם, שמוותרים עליו
כל בוקר שאני רוצה להתקשר אליו ולא מתקשרת
אני מוותרת עליהם מחדש, אני מוותרת על החבר שלי
אני יודעת שאם אני אתקשר, כנראה הוא לא יהיה עוד החבר שלי
הוא לא רוצה להתמודד איתי, הוא לא רוצה את רגעי האושר
כבר מזמן לא מעניין אותו לדבר ובטח שלא האחריות שלו כלפיי
אז למי אני רוצה להתקשר בכלל?
אני רוצה אותו, את הגבר שאהבתי, שהכרתי, של רגעי האושר
ואני לא יכולה לקבל אותו, כי הוא הרבה יותר רחוק ממני משיחת טלפון
ההיסטוריה עכורה מדיי, הכאב גדול מדיי, הוא הרי מזמן לא שם
אז למי אני רוצה להתקשר בכלל?
ועדיין, אני רוצה את הרוך, החיבה, אני רוצה את התבונה ורוח השטות
אני רוצה את האדם שאהבה שלו נתנה לי כל כך הרבה כח ברגעי האושר
ואני כל כך כועסת על עצמי שאני רוצה, שאני אוהבת שאינני כועסת עליו
הראש שלי מבין, אבל הלב לא
לפני 18 שנים. 30 בדצמבר 2005 בשעה 10:07