זכרונות

שאני מתמודדת עם הפרידה מהחבר הכי טוב שלי בעולם, עולים זכרונות של כאב.

לכתוב על מי שלא נכנס לכאן יותר ואני חושבת עד כמה זה מטורף, כל העניין הזה.
שהדרך שלו לא לפגוע על כך שהוא לא היה כאן לתמוך שהתגלה הנזק שהוא גרם לי,
היא להעלם לחלוטין מהכלוב, הוא מוכן להעניש את עצמו ובלבד שיגן על עצמו מכך שפגע בי.
כל מה שהוא רוצה זה שזה יעבור, שאני אהיה בסדר, שהוא ירצה את עונשו ודייי.

ככה אני מפרשת היום את ההתנהגות שלו. בשבילי אין כזה דבר, שום עונש לא רלוונטי היום.
יש לי אחריות ללמוד את הגבולות ולהבחין בין טוב לרע. לפעמים, להבחין בין אדם למעשיו.

אני מאמינה שהדרך היחידה שלו לסלוח לעצמו, עוברת בהתמודדות כנה ואמיצה מולי.
בשביל להגיע לשם, הוא צריך לעבור תהליכים, התמודדויות, לקחת המון אחריות.
עד אז, הוא צריך להגן על עצמו מכך שהוא פגע בי יותר ממה שאני זקוקה להגנה ממנו.

לדעתי, הבחירה שלו, גורמת לשנינו כאב מיותר, עדיין.
כאב שהוא לא יודע להפסיק. כאב שנחלש עם הזמן.
כאב שאני לומדת להבין ולקבל כעוד חלק מעינבר שמתהווה.
כאב שאני זוכרת דווקא היום, בגלל האובדן החדש שלי.

ואני חושבת כמה אני חזקה וחייכנית בימים אלו, למרות כל האובדנים.
אני עדיין לא יודעת לכתוב שמחה ואושר, לכן אני לא כותבת עליהם עבורכם.

יש לי היום את מה שלא היה לי הרבה זמן, יש לי את עצמי, כמעט שלמה.
כמה מזל יש לי ? שלמדתי לנצור את מי שהייתה תמיד לא מורגשת, לא מוכרת,
את מי שלקחתי את הכוחות שלה, את טוב הלב שלה ואת תבונתה כמובן מאליו.