זכרונות

אני לוחמת מטבעי, כל חיי נלחמתי, לא תמיד ידעתי להפסיק
אני שורדת מטבעי, כל חיי שרדתי ואפילו במצב טוב, בהתחשב
אינני נשברת מטבעי, כל חיי עברתי דרך המשברים והכאב
אני אוהבת מטבעי, תמיד הייתה לי יכולת לאהוב ולקבל אהבה

אינני חלשה מטבעי, החולשות שראו בי היו רק עיכובים בדרכי
אני חושבת הרבה מטבעי, מפני שכאן אחד היתרונות שלי

אני חושבת שאיתו פשוט הגעתי עד לנקודת השבירה שלי
אני יודעת שהיו סימנים בדרך לשם, אבל העובדה ששרדתי
רק הגבירה אצל שנינו את חוסר המודעות לכך שהוא הורג
ואז, כמעט לפתע ואחרי אבדן הרבה אנרגיות, נשברתי

וזאת לא הייתה השבירה הטובה שחשבתי, כי נותרתי לבד
ועד היום אני לא מבינה, הרי הוא כ"כ רצה וביקש לשבור אותי
אז למה דווקא ברגע שנשברתי, היה הרגע שהוא ברח ?