זכרונות

מישהי מהעבודה שלי מספרת לי שמסתבר שהחיים שלנו הם פרמידה.

במקור, יש לנו דרך קצרה ללכת בה בחיינו. שאנחנו נולדים, הדרך פשוטה.
אבל שיש מכשול, מתווספת נקודה שחורה ונוצרת דרך חדשה וארוכה יותר.
וכל מכשול, מוסיף עוד נקודה ויוצר עוד דרך, קצת יותר ארוכה ומעט יותר קשה.
ואם תשים את כל הדרכים שהיו לך מאתמול ועד יום הולדתך, אחד על השני,
תוכל לראות אותם יוצרים צורה של פרמידה, מהקו הארוך, לקו הקצר ביותר.
בכל פעם שאנחנו מתמודדים עם מכשול מן העבר, אנחנו מקלים את דרכינו.
ואנחנו יכולים לצעוד במעלה הפרמידיה לדרך קצרה יותר, לחיים טובים יותר.

כל פעם שאני פותרת מכשול מעברי, אני מרגישה, שעליתי מדרגה.
פעמים רבות רציתי לדעת מה יש בסופן, מתי אנוח על זרי הדפנה שלי?
אם יש באמת פרמידה, אז למעלה, יש עדיין דרך ללכת בה, בשבילי.
ובנתיים, בכל פעם שאני עולה מקו לקו, בפרמידה של חיי, אני צועדת עליו,
נהנית מהיופי שגיליתי מחדש בדרך שלי בחיים. ואני רוצה להמשיך לעלות.